נתלו באילנות גבוהים

אדם, עץ, שדה

אילן שטייר //
18.1.16
אדם, עץ, שדה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
נתלו באילנות גבוהים
איך תרמו תלמידות כיתה ג' למאמץ הציוני? מי רצה שהן ילמדו בגרמנית? ומה הקשר בין תפוחי ארץ ישראל לתחיית העברית? ההיסטוריון אילן שטייר במדור חדש: שפה במעטפה

שלום לך,

הנדון: ט"ו בשבט


כבר באמצע חודש טבת נראו ניצני השקדייה בארץ - אפילו כאן במעלה ההר, בסביבות ירושלים. השנה הם הקדימו את התחזית וגם את המשניות והמדרשים. זה שהעולם מתבלבל, שלא לומר משתגע, ובמיוחד עולם הטבע - זה אינו דבר חדש. אולי בקרוב ניאלץ לכתוב משנה חדשה, או לפחות פרשנות חדשה לאותה משנה (ראש השנה, א', א': "ארבעה ראשי שנים הם... באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו"), שתסביר את השינויים האלה בטבע. רק על זה שווה לכתוב מכתב - אז אם יש לך רעיון, אולי תכתוב לי?

 

עוד לא אמרתי כלום וכבר עייפתי אותך בהקדמות. אז רציתי רק לומר לך שגם אני הופתעתי מכמות הדברים שהצלחתי ללמוד תוך כדי שיטוט אקראי ומזדמן ביערות (ארכיון) הקרן הקיימת לישראל ויער (ארכיון עיריית) ירושלים. היער הזה, שפעם היו בו "מיני עצים יפי צמרת", נהפך ברבות הימים לחומר ביד היוצר, ליער של ניירות. אני לא מתכוון לתיקיות הווירטואליות שלי ושלך במחשב, או לתוצר שחור על גבי לבן של מכונה מטרטרת בלבד. אני מתכוון לחומר ממשי שעובר תהליכי עיבוד מתמשכים של הכנה, שסופם נייר ואחר כך כליון אטי: מצהיב, דוהה, מתקלף, נקרע, אובד - ואולי נמצא שוב ונשמר לעד. כך לפחות מבטיחים השומרים של היער הזה, שהם הארכיונאים והגנזים.

 

ה-22 ביוני 1938, כ"ג סיון תרצ"ח, היה יום שגרתי בחיי תלמידות כיתה ג"ב בבית הספר לבנות א' בירושלים - על שם האציל לבית למל. המוֹרה שלהן והנסיבות הביאו אותן לידי כתיבת המכתב הבא אל לא אחר מאשר (אברהם) מנחם (מנדל) אוסישקין - ההוא מרחוב אוסישקין ואולם הספורט בתל אביב. אני ממש גאה שמצאתי אותו ושמח להעביר אליך העתק שלו אחרי גילויו המקרי לפני כמה ימים - לדעתי, יש לך הזכות לקרוא אותו בין הראשונים מאז ומעולם.

kkl5-9614-1

 

kkl5-9614-2
המכתב נמצא בתיק באוסף ארכיון הקרן הקיימת לישראל
 שאצור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים

מה דעתך? הילדים שלי לא מדברים ולא כותבים ככה וגם אני לא, גם לא כשאנחנו כותבים לנשיא הקרן הקיימת לישראל.  

 

מלחמת השפות


בית הספר למל נוסד ב-1856 ופעל עד ראשית שנות ה-80 של המאה שעברה. המוסד ידע כמה גלגולים שבהם היה לעברית חלק ממשי. לא לכולם היה מובן מאליו שתלמידות כיתה ג"ב של בית הספר למל צריכות להוציא תחת ידן מכתב כמו זה שצירפתי כאן: היו מי שסברו שמכתב כזה בצרפתית או בגרמנית יהיה מתאים ומועיל יותר. אך כמה שנים קודם לכן גברה העברית על כל החלופות. האות ב', שמחליפה את הספרה 2 בשם הכיתה - כמו גם את הספרות על גבי השעון בחזית בית הספר, מעידים על ניצחון העברית - או לפחות על יתרונה הזמני בשנים ההן.  

 

הרצל חקק מספר במאמרו הסיפור שמאחורי הבול של בית הספר למל כי ההתחלה היתה קשה מאוד:

 

"הסיפור של למל הוא סיפורו של היישוב העברי: במאי 1856 הגיע לירושלים המשורר ואיש הרוח היהודי ד"ר לודוויג אוגוסט פראנקל, שהיה נציגה של גברת ליפט הרץ. לודוויג אוגוסט פרנקל היה איש חינוך ומשורר, והוא טרח להנחיל לנו את זיכרונותיו מתקופת בית הספר בספרו ירושלימה. גברת ליפט הרץ רצתה שיוקם בית ספר מודרני לזכרו של אביה, שמעון פול למל. בית הספר נחשב באותם ימים מוסד מודרני המטפח ערכים של השכלה, ותוכנית הלימודים החדשנית שלו שמה דגש על ערכים אסתטיים בצד שמירה על ערכי היהדות. הציבור הדתי האשכנזי לא רווה נחת מן הכיוון החינוכי של בית הספר, ובשנותיו הראשונות סבל בית הספר מהתנכלויות, מהתנגדויות ומנידוי".

 

זו היתה רק ראשיתה של הדרמה, וגם ההמשך לא היה קל. דור ושני דורות מאוחר יותר התפתח מאבק בין המנהל מר אפרים כהן רייס, הנאמן להנהלת "חברת עזרה" (החל ב-1904), לבין סגנו דוד ילין. ארגון "עזרה" שישב בגרמניה ביקש להנחיל בלמל - כמו בטכניון בחיפה - הוראה בגרמנית, לפחות במקצועות החול, ובכך להעמיק את השפעתה של התרבות הגרמנית. דוד ילין מרד ודבק בעברית, והוביל מאבק על נוף ההוראה בארץ למען התרבות והשפה העברית (בין היתר מיוחסות לו המלים העבריות חקלאי ומדשאה). הוא נחשב לפורץ דרך בירושלים וביישוב החדש בארץ ישראל בשיטות ההוראה שבחר ובהנחלת החינוך העברי בעברית. בכלל זה נזקפת לזכותו הקמת ועד הלשון העברית.

רייס ואנשי "עזרה" שלטו בבית הספר עד שב-1913 פרץ במוסד עימות פנימי, חלק ממלחמת השפות. אז עוד הצליחו התומכים מגרמניה לאכוף את רצונם על הנהלת המוסד בירושלים. אולם עם כיבוש הארץ בידי הבריטים, סיום מלחמת העולם הראשונה והתחזקותה של התנועה הציונית, עברה השליטה לעברית -ורוח ציונית פועלית השתלטה על בית הספר.

 

בסוף שנות ה-60 החלה להסתמן בעיה הקשורה באופיו ובמיקומו של בית הספר. מאז 1902 שכן המוסד בשכונת זכרון משה, שדוד ילין היה בין מקימיה, ברחוב ישעיהו של ימינו. סביבתו נהפכה לחרדית ולהומוגנית: אף כי הוגדרו לו אזורי רישום רחבים בצפון ירושלים, הביקוש למוסד מסוגו הלך וקטן והתנהלותו היתה שונה וזרה לרוח השכונה והתושבים. כמו שכנו מעבר לכביש, בניין קולנוע "אדיסון", ידע למל מאבקים חברתיים ותרבותיים בין אוכלוסיות ירושלים השונות, עד ששעריו נסגרו. בעוד שבניין הקולנוע הוזנח ולבסוף נהרס ועתה נבנה במקומו בנין מגורים מודרני, למל וחצרו עדיין קיימים - ונהפכו למוסד "תפארת מרדכי שלמה" המזוהה עם מוסדות תלמוד תורה של רוז'ין. במרץ 2011, כמעט בסתר, מכרה אותו הסתדרות העובדים הכללית החדשה לגוף אחר, בעל זיקה לקהילה המקומית.

 

מלים וצירופים


אדון (אדון ולא מר): אולי רק אני רגיש לציון המעמדי המיוחד הזה. אחרי הכל, לא מדובר במוסד בעל אופי דתי שהיה מסתייג מטעמים אחרים מהשימוש במונח אדון לאדם בשר ודם.

 

חלקה גְדוּרָה (מוקפת גדר): כששאלתי אנשים על השימוש במונח הזה, כולם כמעט אמרו לי: מה הבעיה - חלקה עם גדר. ואמנם, הכוונה היתה לחלקה בחצר שהוקדשה לגן הירק הלימודי של תלמידות בית הספר.

 

הסכמנו להצעתו, כי אין טובה ממנה: ייתכן שהמקור הוא מדרש ויקרא רבה, לג, א': טבי, עבדו של רבן שמעון בן גמליאל, הביא לאדונו לשון פרה מהשוק. הלשון, הסביר העבד, היא הטובה ביותר והרעה ביותר, כלומר המזיקה ביותר לאדם וגם המועילה לו ביותר. מי שזוכה לשבחי הבנות הוא המורה י. ספיבק, שאותו נראה בהמשך בכובע נוסף שלו - ואולי גם מורה אחר שספיבק השפיע עליו. יצחק ספיבק היה מורה בלמל ויו"ר ועד המורים למען הקרן הקיימת בירושלים.

 

תעודה חתומה בֶעֶצֶם ידיך: ייתכן שהכוונה היא לאיוב ל', כ"א: "בעצם ידך תשטמני".

 

תעודות תרומת עצים של הקרן הקיימת לישראל


לצערנו, התעודה שוודאי התקבלה מאוסישקין כמענה למכתב ולהעברת התרומה לא התגלתה עדיין, ונשמח להביאה בהמשך כשתימצא. עיון מקיף בארכיון הגדול שנותר לבית הספר למל העלה חרס. הדבר הכי קרוב למה שחיפשתי היה שתי קבוצות של תעודות בגודל 10X15 ס"מ המעידות על תרומת עצים: קבוצה אחת התקבלה כשלוש שנים מאוחר יותר לכבוד יובל הגבורות של הנרייטה סולד. הקבוצה השנייה הוקדשה אמנם למנחם אוסישקין - אך לא בידי כיתה ג"ב ולא ביוני 1938, אלא דווקא בינואר 1939 לציון יום הולדתו ה-75.

 

בינתיים, עד שתימצא התעודה, נסתפק בתמונה מ"מנחה למנחם אוסישקין ליובלו השבעים וחמש מאת ילדי ירושלים. ע"י מועצת המורים למען הקהק"ל ירושלים". בין מובילי היוזמה במועצת המורים היה מיודענו היו"ר מר י. ספיבק - הוא ישראל ספיבק מלמל.

a24-1219-5

נמצא בארכיון עריית ירושלים 
אלבום 75 לאוסישקין בתוך ארכיונו הפרטי

אחרי שנטענו בהצלחה עצים, הרי שעשינו דבר בר קיימא בעולם. לעומת הזית, שהיה צמח מוכר במשך כל הדורות, הרי שעצים, פירות וצמחים אחרים התקשו יותר להתאקלם בשפה העברית המתחדשת. לזנים החדשים שהביאו עמם המהגרים נדרשו גיוון וחדשנות לשונית. הדוגמה המוכרת היא העגבניה, ששמה ניתן לה על ידי אליעזר בן יהודה בשל דמיונה בצורה ובצבע לעגבות.

 

מלאכתם של מחיי השפה לא היתה קלה בכל הקשור לתפוחים ולאגסים: ועדה מיוחדת של שתלנים ועסקנים (ולא של לשונאים) נדרשה ב-1934 להבחין ביניהם. לראיה אני מבקש להציג את המכתב שהתחיל את התכתבות בין יוסף וייץ מהקרן הקיימת לישראל לבין השתלן דב ברוצקי ממשתלת עצי פרי וגפו, מאנשי משמר העמק. מאחר שלהתכתבות לא היו באותם ימים תוצרים מעשיים, נביא אותו רק כציון הנטיעה והשתילה הלשונאית - לצדה של הפעילות החקלאית.

 

וזה לשון המכתב:

kkl5-7309
המכתב נמצא בתיק מאוסף ארכיון הקרן הקיימת לישראל
 שאצור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים

 

מעין סיכום


נטיעות לחוד ועברית לחוד: נטיעות בוצעו בכספם ובשמם של יהודים שישבו בארץ ובכל רחבי העולם,  וביטאו שייכות ותמיכה. היחס לשפה היה מתפשר הרבה פחות. העמדה החד משמעית קיבלה ביטוי בראשיתו של החינוך העברי ובמלחמת השפות המתמשכת.

 

המכתב הבא יוקדש לציון יום שפת האם הבינלאומי שחל ב-21 בפברואר. נבדוק כיצד נהפכה העברית לשפת אם במציאות שבה היא לא היתה נחלתם של רבים - אף שהתיימרה להיות כזו.

 

תודה ודרישת שלום לכל המשפחה,

 

אילן 

אילן שטייר הוא פרח היסטוריונים  ומייסד חברת "עושים היסטוריה"

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו