בערב סוכות 2003, בשעה 6:50 ביקשתי מנועם את ג'יפ החילוץ לגיחה קצרה לנחל חבר, כדי לתעד כמה בורות חדשים. נועם נראה מוטרד אך התרצה כששמע שאני נוסע לשעה בלבד. כנראה שהיו לו תוכניות על הג'יפ. מעט אחרי 7:00, בעת שעסקתי במדידות סמוך לבור, קרסה האדמה תחתי ונפלתי פנימה.
השעתיים הראשונות בבור היו הקשות ביותר. הדקות - ואולי השניות הראשונות - היו דרמטיות מאוד. חושך. דימיתי שאני קבור בתוך מפולת ובאופן אינסטינקטיבי חתרתי בכל הכוח למעלה. לשבריר שנייה חשבתי שהתעוורתי, או שככה זה בעולם האחר, ואז החל להסתנן מבעד לאבק אור, שנהפך בהדרגה לכתם עגול וכחול של שמים.
בראש ערימת המפולת נוכחתי שאני חי, רואה, בריא ושלם. חגורת הבטן עדיין צמודה אלי, ובה מצלמה, פלאפון, מצפן, עט ופתק עם ציונים כלשהם. הפלאפון לא הועיל בבור. האבק שקע ובקירות הבור נראו סדקים שהפרידו מסות גדולות של חומר נוטה ליפול, שכלל גם הרבה אבנים גדולות. טיפוס על החומר הבלתי יציב הזה לא בא בחשבון, וחששתי שמפולת נוספת – הפעם מעלי - היא רק עניין של זמן, ואולי לא ארוך.
 |
התחלתי לכתוב בחיפזון מכתבי פרידה למשפחה. בכתיבה היתה תחושה של שיחה: הדמויות עמדו לפני והשרו עלי נינוחות. כשהגעתי לנכדים התברר לי שאני מחייך ואפילו צוחק בקול. כאן נגמר לי הפתק הקטן, אבל המהפך המוראלי גרם לי לדבוק בכתיבה ורציתי לכתוב את מה שעובר עלי. חיטטתי בכיסים ומצאתי את הגלויה של שוש אשכנזי חברתנו, וכתבתי עליה בכתב קטן וצפוף כדי לחסוך מקום.
לא חסכתי מלים משום שהמטרה היתה לכתוב הרבה. מובן שהדברים שאביא כאן מנופים מקטעים מיותרים לקורא ומקטעים אינטימיים ואישיים מדי. (הדברים לא נכתבו בידיעה שמישהו, אולי מלבד המשפחה, יקרא אותם, אולם ענת, אישתי, סיפרה לי על הדאגה, התמיכה והמעורבות שגילה הציבור בעין גדי, ושיכנעה אותי לשתף אותם בחוויה על ידי מסירת קטעים).
השעות הראשונות: תצפית מתוך הבור
ב-9:30 החלטתי לעשות הערכת מצב: לפי תגובתו של נועם בבוקר, הוא זקוק לג'יפ. הוא ייווכח שלא חזרתי ושאני לא עונה לטלפונים, ואז יגיע למסקנה שקרה לי משהו ויארגן את הצוות לחיפושים. לא ציפיתי שיגיעו אלי לפני 12.00, אבל ייתכן גם שלא לפני מחר בבוקר. כלומר יש אפשרות שאבלה כאן 24 שעות.
האוויר עמד והחום גבר, ובהתאם לחוקי מרפי שכחתי בג'יפ את בקבוק המים שהתכוונתי להכניס לתרמיל. מפעם לפעם ירד עלי גשם של עפר ואבנים קטנות וידעתי שזה עלול לגרור מפולת גדולה יותר. הכתיבה מרגיעה, לא כך הישיבה; השתדלתי לא לזוז כדי שלא לגרום לתנועה של החומר הבלתי יציב. זה לא נוח והשברים הישנים בגב ניעורו. החרדה, לעומת זאת, נעלמה ואת מקומה תפס הביטחון שצוות החילוץ יגיע אלי, יש בזה מעין סגירת מעגל שמוסיפה ממד חיובי משלה.
בינתיים החום גבר וגם טרדות הזבובים שגילו את כל השפשופים שלי. התעוררה בעיה נוספת: אני צריך לשחרר מהגוף מוצקים. אסור לזוז ובטח שלא לחפור בתוך המפולת, ואיך אבלה את כל הזמן במחיצת "התוצרת" שלי, הריח והזבובים? בינתיים מתאפקים! המחשבה על הישיבה בבור ללא חופש תנועה, בחברת הצואה של עצמך והזבובים הזכירה לי סיפורים קשים על אסירים בצינוק.
ב-10:50 נשברתי. עשיתי זאת וקיבלתי החלטה שהתוצאות לא יפריעו לי. נוכחתי שהחלטות יכולות לעזור וקיבלתי כמה נוספות: א) הזבובים הם לטובתי והם מדגדגים אותי רק כדי שיהיה לי נעים, ובאמת מרגע זה הם חדלו להציק. ב) לחשוב על הטמפרטורה בבור במושגים ממוצעים. הואיל ובערב החום ירד, הרי שהממוצע בהחלט סביר - Think Positive!
המקום על הגלויה של שוש נגמר. הבטתי בערגה אל הפנקס שלי, שמונח למטה בירכתי הבור עם פריטי ציוד אחרים. כשעליתי משם לא ראיתי כלום ועכשיו אסור לי להרגיז שוב את המפולת. פישפשתי בתרמיל ומצאתי גליל נייר טואלט. המשכתי אתו.
נזכרתי בכמה מצבים קשים שבהם נדרשתי לתושיית הישרדות, כמו האירוע בחרמון שבו חיליק - שלא נהג כמוני - נפצע, נשבה ועבר חוויות קשות. אבל אלה היו פעולות מהירות, אינסטינקטיביות וללא תכנון, כמו ברגעים הראשונים של הנפילה הזו. השאלה היא איך שורדים הלאה. אני מתחבר יותר לסיפורים הקשים שהראו בטלוויזיה לקראת יום הכיפורים על הישרדותם של בודדים, שנותרו פצועים בשדה הקרב. היה לי ברור שאין מקום להשוואה: אני בריא ושלם, הבית לא רחוק ויש מי שידאג לחלץ אותי מכאן. רק שלא תתרחש לפני כן מפולת.
 |
ברור שההסתברות שאפול לבור היתה גבוהה. בתחילת הדרך עבדתי עם קסדה ורתמה, הודעתי על מיקומי המדויק, יצרתי קשר כל שעה ויצאתי לשטח עם עוזר מהמכון הגיאולוגי. עם השנים התחלתי לזלזל. בבור הבנתי כי עלי להפיק לקחים - גם על חשבון הנוחיות, ההספק ואיכות העבודה.
כל המידע שאספתי על הבורות עד אותו יום היה בתצפיות חיצוניות. החלטתי שכדאי לנצל את ההזדמנות ולהתבונן מבפנים. הבור התעמק מזרחה, דופנו המזרחית היתה קמורה ועשויה משכבות משקעי אגמים ומשקעי נחלים לסירוגין. הקימור העיד על הידוק ויציבות יחסית - אך לא עד כדי אפשרות טיפוס. הדופן המערבית היתה שונה לגמרי: כולה עשויה מחלוקים לא מלוכדים. היא היתה המקור למפולת שנשפכה לירכתי הבור שבבסיס הקמרון ממול ונערמה עד בסיס הדופן המערבית.
ברור היה שזהו בור רב דורי: הוא נוצר בשכבות הסירוגיות, לאחר מכן נסתם בסחף גס על ידי שיטפונות ממערב כפי שהעידו גם חתיכות פלסטיק שהיו מרובדות בחתך. הדופן המזרחי היא הדופן המקורית של הבור, והיא התגלתה בגלל ההעמקה הנוכחית שלו.
הבנתי שעדיף שאשב בראש ערימת המפולת הנוכחית, מתחת לדופן המערבית, ואקבל על הראש את המפולת הבאה, אם תגיע, מאשר להיקבר בירכתי הבור. מדי פעם עבר מטוס, ולעתים דימיתי לשמוע קולות אנשים. החלטתי לכתוב כיצד לדעתי יתנהלו פעולות האיתור והחילוץ. מעניין יהיה להשוות אחר כך עם מה שאירע באמת.
 |
| לעולם יהא מצוי בכליך עט וגליל נייר טואלט. קטע מהיומן המאולתר |
תסריט א': הכי אופטימי
השעה 12:00.
נועם: "מישהו יודע אם אלי חזר? אני צריך את הג'יפ".
תשובה מעומק המסגרייה: "תרים אליו טלפון ותדע".
נועם: "הוא שכח להדליק את הפלאפון, המפוזר הזה. צילצלתי גם למשרד ואין תשובה".
מישהו קופץ לסככה לראות אם הג'יפ שם. הג'יפ לא בסככה, אבל הסוברו של אלי לידה.
נועם: "ידעתי! לך תסמוך על הזקנים האלה. אמר שעה ועד עכשיו לא חזר, ואפילו את הפלאפון לא פתח". מישהו: "אולי קרה לו משהו? מעץ הוא כבר נפל, והסיכוי שייפול לבור עוד יותר גדול".
השעה 13:00: מבררים אם ענת יודעת משהו. היא מביעה דאגה ושואלת בעדינות אם לא כדאי לצאת לחפש.
מחליטים ש"פותחים אירוע". מגייסים את החברה, עורכים תחקירים, מישהו עושה חשבון שאם אכן נפלתי לבור, אני נמצא שם לפחות חמש שעות וחצי. כולם מוטרדים מאוד. איש לא יודע לאן נסעתי אבל יודעים שיצאתי לשעה, כך שזה לא צריך להיות רחוק.
מחליטים על גזרת חיפושים מזרחית לכביש 90 בטווח 30 ק"מ מעין גדי, עם עדיפות לאזור הדרומי משום שיודעים שרוב העבודה בבורות היא עבור מועצה אזורית תמר. נקודת המוצא היא הג'יפ. מבקשים נ"צ של הג'יפ מאיתורן ובמקביל מתחלקים לצוותים, אורזים ציוד ועושים תדריכים. מחליטים לסרוק קודם כל את כל הדרכים ממזרח לכביש עד נחל צאלים. נותנים גזרת סריקה לבט"ש ומבקשים גם מסוק לסריקה. מבקשים מבוזיק שיצפה דרומה לגפרית, ויחפש את הג'יפ.
השעה 14:00: אוכלים ארוחת צהריים חפוזה ויוצאים.
השעה 15:30: חוליית הנ"נ מודיעים שהג'יפ התגלה בצד דרך הטשטוש, על הגדה הצפונית של נחל חבר. הם עורכים תצפית היקפית ומגלים בתוך ערוץ החבר פתחי בורות עם סימונים אדומים. אני שומע שהם כורזים "אלי", אבל הם לא שומעים את התשובה שלי.
השעה 16:00: חולית הנ"נ מחליטה להתקרב בזהירות אל הבורות. בבור השלישי מישהו מגלה אותי.
Happy Ending: משלשלים אלי קסדה, רתמה, מים וחבל. מתווכחים קצת על שיטת החילוץ, מחליטים על חילוץ V, החילוץ נגמר ב-17:00.
אני יודע שייתכן גם תסריט פחות אופטימי, אבל דוחה אותו לפי שעה.
עקרב, צרעה וחיה לא מזוהה
האם אני שומע רכב? לא, זה מטוס! על מה אחשוב עכשיו? שוב על המשפחה: אני מונה אותם אחד לאחד. ענת תופסת את הנפח הגדול ביותר בסי-די שמסתובב לי במוח, ומקרינה עלי שלווה ואופטימיות. כשאני מגיע לנכדים שוב מתפשט חיוך גדול. הם מזכירים לי תמונות מהילדים שלנו בגילם: טל שהיתה נואמת נאומים מרתקים ואינסופיים בג'יבריש בלווי תנועות ומחוות תואמות. גיא עם הטיפה הנצחית על השפה התחתונה, ואחר כך שיחות העומק שהיו לו כילד עם המבוגרים שהקיפו אותו בהר גילה. לא רציתי שיישרו למיכלי את השיניים, כדי שלא ישנו אותה בכלום. ראיתי אותה לראשונה מתפקדת בחברת הילדים בקייטנה שליוויתי בצפון והתמוגגתי: הכי קטנה והכי גדולה בכל מובן. דנה-קטנה לעולם תישאר תקועה בראשי דמותה כקופידון זהוב בהר הגבוה בסיני, ושתי בדואיות צעירות מתאהבות בה עד כדי הפקרת העדר שלהן.
הטיולים המשפחתיים, ימי ההולדת בטבע - היה לנו מזל להתפתח כמשפחה על רקע זה, והיה לנו מזל שזה התאים לכולנו ומתאים עד היום. המכנה המשותף הזה בוודאי תרם לעיצוב מערכת היחסים הנפלאה, האהבה ההערכה ההדדית, ואין דבר שממלא אושר יותר מזה.
עם שוך האבק לאחר הנפילה, ראיתי עקרב צהוב מתרוצץ על אבני המפולת וחשבתי עליו במושגים של שותפות גורל. עכשיו כבר לא! אותי יבואו לחלץ ומי בכלל חושב עליו? בעצם אני חושב עליו: אם עוד אראה אותו, אולי ראוי שאקח אותו אתי ואשחרר אותו למעלה?
נזכרתי בבדיחה: עקרב עומד אובד עצות על שפת תעלת סואץ, רוצה לבקר את משפחתו שבצד השני אבל לא יודע לשחות. מופיע פיל שעומד לחצות את התעלה ומשנוכח במצוקת העקרב הוא מציע לו טרמפ על גבו. הפיל מגיע לעבר השני, מתכופף ופורש את חדקו, העקרב יורד לאורכו וכשהוא מגיע לקרקע - עוקץ את הפיל בקצה חדקו. הפיל ההמום שואל את העקרב מה ההיגיון שבעקיצה הזו, והעקרב עונה לו "אל תחפש היגיון במזרח התיכון".
התפנית הזואולוגית גררה את הדמיון שלי לכיוונים לא רצויים. פתאום נפל מלמעלה בעל חיים גדול (לרגע זה צבי, אחר כך זה זאב – את אלה וגם את אלה אני פוגש הרבה בסביבה זו). החיה בפאניקה, משתוללת על המפולת ומנסה לקפוץ על הדופן המערבית. אני מנסה לעצור אותה ללא הצלחה, ורואה איך מתחילה להתפתח מפולת שעתידה לקבור את שנינו.
אסור להיגרר לזה. Think Positive!!!
לבור הגיעה צרעה חפרית בזמזום קולני שהבליט את האקוסטיקה הטובה של הבור. מחשבה טיפשית עברה בראשי: איך היה נשמע כאן הדיג'ירידו של מושיקו? האם הקירות היו מתמוטטים או לא? Think Positive!!!
תצפית בצרעה יכולה להיות מעניינת וגם להעביר את הזמן. אני עוקב אחריה: האם תתחיל לחפור? האם תביא חגב משותק, תטיל עליו את ביציה ותטמון אותו? היא דואגת לצאצאים שלה עוד לפני שנולדו, רשת ביטחון? גם אני דואג לצאצאים שלי, מה תואיל להם רשת הביטחון שתהיה לי בעין גדי? בינתיים עוד גשם של אבנים ועפר מלמעלה .Think Positive!!!
12:28: אני כאן כחמש שעות ובכלל לא נורא. עוד כ-3.5 שעות יגיעו אלי המחלצים. הכתיבה עושה לי טוב ואני תוהה איך הם יגיבו אם אבקש מהם לחכות בסבלנות עם החילוץ עד שאגמור את הפיסקה.
| |
| בולענים באזור ים המלח. צילום: פלאש 90 |
מפגש עם חיפושית סיזיפית
על מי אני עוד חושב? על דור הבנים של עין גדי. בחברה המרובדת שפגשתי בקיבוץ הם השכבה שהתאימה לי: תמימה, מקבלת, תומכת ומפרגנת על אף פער הגילים. אני אוהב אותם ומוקיר אותם על הסיפוק העצום שהם מעניקים לי כשהם לוקחים חלק בצוות החילוץ שהקמתי, ומתרגש לקראת המפגש האולטימטיבי איתם כמחולץ.
אני חושב גם על מלינדה ואקי הנפלאים (איפה ישנם עוד אנשים כאלה?) ומקווה שנצליח לעשות להםGood Time כפי שתיכננו; על יאיר ברק, שכל הזמן טורח להשפיע עלי רוב טובה (על מה ולמה?); על ידידי הנעורים מחיפה, שהלכתי אתם לגרעין, לצבא ולקיבוץ; על עין גדי, המקום שאני הכי קשור אליו למרות שהתגלגלתי אליו במקרה; על חברים בעין גדי שאני אוהב, זוכר חבר קרוב שנפטר וחברים שנאבקים בגבורה במחלה קשה; על השיחה האחרונה עם תמר דורי (אלמנת איציק שנרצח במצר) והיגון העצום שהקרינה; ועל מצבו של הרצל- אקסמפלר אנושי מיוחד שחרשתי איתו לאחרונה כמה חבלי ארץ קרובים ורחוקים, והוא עתה מחלים, חסר חצי ריאה.
13:40: האם אני שומע קולות? לא! אני מביט למעלה ומגלה שקטע תקרה עם אבנים גדולות נמצא על סף בלימה. בהחלט סיבה לדאגה, אבל הכתיבה כבר מזמן הוציאה אותי מכל שארית של חרדה. עברתי כבר כשש שעות, נותרו רק בסך הכול שעתיים וחצי עד החילוץ והתנאים משתפרים כל הזמן.
השמש שחיממה את הדופן ממול בקושי האירה את המטר העליון. החום ירד והצמא כבר לא הציקו. הרשיתי לעצמי לשנות תנוחה, ואפילו חלצתי סנדלים ושיחררתי אבנים שהציקו לי. חזרתי לשקול אפשרות טיפוס מהבור רק בשביל התעמלות מחשבתית. לו היה זה חומר מלוכד הייתי יוצא בקלות. גם התרגיל של טוזברהינדי הגיבור, שניער את הבור עד שהוא נפל ואז יצא ממנו בזחילה, לא יעבוד פה.
14:10: האם אני שומע קולות? מתברר שזו הבטן שלי. פחות משעתיים לחילוץ (לפי התסריט הראשון). המורל בהחלט סביר: מתי הזדמן לי להתבטל ככה ולכתוב הגיגים? חיפושית קטנה שחורה, שכנראה נפלה יחד איתי, ניסתה לטפס במדרון המפולת, עלתה 10 ס"מ והידרדרה בחזרה למטה. מי שהמציא את אגדת סיזיפוס בוודאי הושפע מתצפית כזו בטבע. החיפושית לא ויתרה וניסתה שוב ושוב. מאיפה יש ליצור של שלושה מילימטר כל כך הרבה אנרגיה? שקלתי אם להתערב ולקדם אותה במעלה, למרות שזה בעצם לא ישנה דבר. עכשיו היא סוף סוף דוממת, כנראה שנגמרו לה המשאבים.
סדרת פורטרטים מלב האדמה
 |
| פורטרט עצמי בבור |
14.30: עלה בי רעיון מבריק. המצלמה! למה שלא אתעד את המצב? צילום ראשון: פורטרט עצמי שלי, מעניין יהיה לראות איך נראיתי בבור. אני מרחיק את המצלמה עד כמה שהידיים מאפשרות ולוחץ. הבזק מסנוור ומוליד רעיון חדש - אם אשאר כאן ללילה אוכל לאותת במבזק למחפשים. צילום נוסף: החפצים בירכתי הבור - כובע הקש משמאל, הרולטקה האדומה באמצע, הפנקס הצהוב מימין. צילומים נוספים: התקרה התלויה והמאיימת, השמים הכחולים דרך חלון הפתח העגול, חתיכת פלסטיק כהוכחה לרב דוריות של הבור.
15:00: שפך די ממושך של עפר ואבנים קטנות על הכתף הימנית, אבל לא קרה כלום. חצי השעה האחרונה עברה עלי במשחק - ניסיון לדוג את החפצים בעזרת מטר שקניתי אתמול בירושלים. הסבירו לי שסרט מדידה שנשלף ומתכנס חזרה בכוח הקפיץ נקרא מטר; ואילו סרט מדידה שצריך לאסוף אותו על ידי סיבוב ידית הוא רולטקה, ולא חשוב מה אורכם.
ביקשתי, אפוא, מטר של עשרה מטר והמוכר ענה שיש לו רק מטר של שמונה מטר. זיכרון השיחה הזו מצחיק אותי מאוד עכשיו. החפצים למטה היו בטווח שמונת המטרים של המטר שלי ואחרי תרגילים שונים עלה בידי לדוג את כובע הנצרים שלי. מיד חבשתי אותו. אמנם לא קסדה אבל בכל זאת משהו. לא הצלחתי לדוג את החפצים האחרים, אבל כן הצלחתי להעביר זמן.
בינתיים מתברר שהחיפושית הגיבורה הצליחה לטפס את כל ערימת המפולת ועכשיו היא מתמודדת עם קיר הבור. המסכנה עלתה כמה ס"מ והתגלגלה חזרה למדרון המפולת ושוב עלתה ושוב נפלה. היא לא מוותרת. אני ממש מעריץ אותה ומחליט להנציח אותה במצלמה.
15:27: עוד מפולת יורדת לשמאלי, הפעם גדולה ורצינית יותר מקודמותיה, האור מתעמעם, האוויר מלא אבק ואני נושם דרך החולצה. כשהאבק שוקע אני מחליט למדוד את גובה הבור. אני מצליח לפרוס את המטר לגובה 3.30 מטרים לפני שהוא מתקפל וקורס. לפחות מטר חסר היה לשפת הבור. שילחתי את המטר בעמידה מגובה של כ- 1.5 מטרים מעל המפולת. כלומר שפת הבור היא כ- 6 מטרים מעל המקום שבו אני נמצא. אני מעריך את הרווח האנכי עד לירכתי הבור ב-3 מטרים. זאת אומרת שהממד האנכי של הבור הוא כ-9 מטרים.
למרות שיש עוד כחצי שעה לחילוץ לפי תסריט א', אני עובר לתסריט ב'.
תסריט ב':
נועם לא צריך את הג'יפ ולכן לא מודע להיעדרותי. ענת חוזרת מהעבודה ב-15:00, הרוגה כרגיל, לוקחת קרטיב מהמקרר ומנקרת כשעה בכורסא. ב-16:00 היא מתעוררת בבהלה ומחליטה לנקות את הבית. ב-17:00 היא מתקשרת למשרד כדי לברר מה התוכניות שלי לערב. מנסה גם בפלאפון. זה לא לוח זמנים חריג והיא לא מודאגת שאין תשובה.
ב-18:30 היא מתחילה לדאוג, יורדת למשרד, מוצאת שהוא נעול וחוששת שקרה משהו. ב-19:00 היא מתקשרת בהיסוס לערן. ערן עושה סבב טלפונים. מבינים שהג'יפ לא חזר ומחליטים שאני בגדר נעדר. עורכים דיון כמו בתסריט א' ומגיעים לאותן המסקנות. מבקשים נ"צ מהאיתורן ובגלל החושך היורד מגייסים מספר מקסימלי של רכבי שטח. ב-20:30 שולחים חוליות לדרך הטשטוש ולכל דרכי הרכב מכביש 90 ומזרחה, ב- 21:30 אחת החוליות מדווחת על גילוי הג'יפ. מתארגן חפ"ק ליד הג'יפ, סורקים בתאורה את כל הסביבה ומגלים את סימוני הבורות ואחר כך את הבורות עצמם. כורזים "אלי", אבל לא שומעים את תשובתי. מהססים אם לרדת בחושך בין הבורות, מחליטים שכן אבל לא לפני שכל השטח יהיה מואר היטב וחוליה אחת תסמן את הבורות בסטיק-לייטים. ב-23:30 אני רואה אורות מתרוצצים מעל הבור, מבזיק כמה פעמים עם המצלמה, מישהו מזהה את ההבזקים, מתקרב לבור שלי ויוצר איתי קשר קול. מבררים אם אני בסדר, דנים בשיטת החילוץ, מחליטים למשוך אותי בעזרת כננת וחבל שירד דרך חמור גלילים וגלגלת מרכוז שתופעל ממול.
01:00: Happy Ending, אני בחוץ.
לקחתי בחשבון גם תסריט ב' 1: כאשר מגלים אותי לפי תסריט ב' מחליטים בהסכמה אתי לדחות את החילוץ לבוקר, כדי לא לסכן את האנשים בחילוץ לילי בשטח שיש בו בורות פעורים.
זיכרונות מבור אחר
16:15: החיפושית הגיבורה לא מתייאשת, שוב נופלת ושוב מטפסת. אילו היתה בטוחה כמוני שיבואו לחלץ אותה, אולי היתה גם היא הייתה מנצלת את ההזדמנות לנוח ולכתוב כמוני. האור נעשה קלוש. עוד מעט אצטרך להפסיק את הכתיבה, חבל. כאבי גב, שינוי תנוחה תכופים מעמידה לישיבה וחוזר חלילה. החיפושית עדיין מטפסת ונופלת. אולי אכניס אותה לתיק שלי, אבל מה אם היא תימחץ שם ותמות?
כשהייתי רס"פ בגדוד 50 והתאמנו באזור ברפיליה, סיפקו לנו בעוקבים מים מחוטאים ומגעילים והחיילים מיעטו בשתייה. כשהמחלקות יצאו לאימונים, יצאתי לאתר בארות מים בכפרים הנטושים וכולם העדיפו לשתות מהן.
בוקר אחד יצאתי לבדוק באר שנראתה לי עתיקה ומעניינת במיוחד. מפתח הבור השתלשל מיתר של מצנח ששימש את החברה לדליית המים, אחזתי בו והתכופפתי פנימה כדי לבחון את הבור. תוך כדי כך עברה בי המחשבה שאני עלול ליפול. ואכן המיתר היה רטוב, ידי החליקו, נפלתי וביליתי בציפה בבאר כמה שעות טובות. זו היתה הבאר הכי טובה וידעתי שבסופו של דבר מישהו יגיע.
הגיע החובש הפלוגתי המשועמם, וברגע שהציץ פנימה התחכמתי ושאגתי נוראות. החובש נבהל, ברח וחזר יחד עם המ"פ שלנו מימון. מימון הוריד לי חבל, קשר לקומנדקר והורה למשוך. בחצי הגובה פקד לעצור ואז אמר: "או שאתה חותם שנה קבע או שאני מחזיר אותך לבור". אני לא חתמתי, מימון נהרג באחת הפשיטות ואני ממשיך ליפול גם מעצים וגם לתוך בורות.
16:25: מובן שתסריט א' ירד מעל הפרק, אבל אני בבור כתשע שעות וזה בכלל לא היה נורא, לכל היותר עוד שלוש שעות וחצי יגלו אותי, אם יפעלו לפי תסריט ב' - קטן עלי! וגם אם אצטרך לחכות לבוקר, לא נורא. חבל רק שאי אפשר יהיה להמשיך לכתוב.
החילוץ, סוף סוף
17:15: הפסקתי לכתוב מוקדם מידי והמורל קצת ירד. תולעת של הומור שחור חופרת לי במוח: באי קומודו שבאינדוזיה נטרף חוקר לטאות הענק על ידי לטאת הקומודו, בהר געש ניספו זוג חוקרי הרי געש בהתפרצות געשית, בים המלח נבלע חוקר בולענים... Think Positive!!!
אחזור אפוא לכתיבה, למרות שאני רואה בקושי את הנייר ואת האותיות בכלל לא. נראה שזוהי גם הקריאה האחרונה של השעה. לשעון היה תפקיד חשוב בשמירה על המורל וצריך להתרגל למצב חדש. את החיפושית הגיבורה אני כבר לא רואה, ואין ממה להתפעל וממי לשאוב עידוד למרות שאני בטוח שהיא ממשיכה לנסות. את העקרב כבר מזמן לא ראיתי וגם הצרעה החפרית נטשה מזמן - חבל. נשארו רק הזבובים וגם הם עוזבים אחד אחד. מעניין מתי יעזוב האחרון, ואם אצליח לרשום את השעה אולי תהיה זו תצפית בעלת ערך מדעי?
עוד מפולת קטנה משמאל. כל זמן שאני כותב ברור לי שהחילוץ יקדים את המפולת הגדולה הבאה. מה תהיינה התחושות בלילה? הכי טוב להירדם ולהתעורר לקול קריאות צוות החילוץ. האם אצליח להירדם ללא אטמי אוזניים (בדיחה פרטית)?
חושך. מיציתי עד תום את אפשרות הכתיבה. מצאתי תנוחה חדשה ללילה, עם הפנים למדרון המפולת, מעין גהירה על המרפקים והברכיים. ומכאן ואילך אנסה לנהל שיחות דמיוניות עם המשפחה והחברים במקום לכתוב.
 |
| על פי התסריט המוצלח ביותר: החילוץ. צילום: יהודה רוט |
הדברים הבאים נכתבו בבית, למחרת היום:
כשהייתי רכון על ארבע ושקוע בשיחות דמיוניות שמעתי מסוק. היה לי ברור שזה קשור אלי. שילחתי כמה הבזקים מהמצלמה ועקבתי אחרי הרעש שלו. הבחנתי שהוא מרחף בקרבת מקום, והנחתי שהוא גילה את הג'יפ ואולי ראה גם את ההבזקים. כשהיה ברור לי שהוא נחת (לפי קצב סיבובי הרוטור) נעמדתי וחיכיתי שיגיעו האנשים. לאחר זמן קצר ראיתי אלומת פנס מכה בשפת הבור. שילחתי עוד הבזקים, קראתי בקול ושמעתי תשובה. בעל הפנס הגיע מכיוון התקרה התלויה וחרדתי שייפול גם הוא לבור.
הבהרתי שאני בריא ושלם וביקשתי שיעבירו את המסר הביתה. לאור הפנס מלמעלה ראיתי שהשעה 20:30. מבחינת כל האנשים היקרים שדאגו לי, בזה נגמר האירוע. מבחינתי החוויה נמשכה בעונג הרב שהציף אותי כשעקבתי אחרי ניהול העניינים למעלה, כיצד מתקבלות החלטות תוך התייעצות ושיתוף, איך עוברות ההוראות וכיצד מקבלים אותן, ובעיקר איך שערן סתם לי את הפה כשביקשתי שיזרוק לי כבר חבל ואצא בכוחות עצמי.
מעבר ללקחי הבטיחות לגבי המשך עבודתי בענייני הבורות, יש לי מסר חשוב: לעולם יהא מצוי בכליך עט וגליל נייר טואלט...
אלי רז הוא חבר קיבוץ עין גדי,ביולוג, גיאולוג ויועץ סביבתי
