רשימה סאטירית של עזריה אלון על הווי החיים בקיבוץ בעבר מתארת "ועדה של מביני דבר - קצתם מומחים לצמחים וקצתם מומחים לחגים", אשר תפקידה לדון בחגיגת ט"ו בשבט המתקרב ובא:
החזיק אחריו השני: אם כבר ניתנה רשות לערער - הריני בא לערער על כל החג הזה מעיקרו... עניין הנטיעה בט"ו בשבט מופרך מעיקרו: אין זה תאריך מתאים לנטיעה כלל ועיקר. עצי יער ועצי שלכת - צריכים להיות נטועים זמן רב לפני כן - הראשונים, כדי שייטיבו לנצל את גשמי החורף, והאחרונים משום שבמועד זה הם כבר צריכים להיות מוכנים להשריש וללבלב. עצים המועתקים בפחים או גושים, כגון עצי הדר - עדיין לא הגיע מועדם להינטע. אם כן, איזה חג הוא, למי ולמה?
הדיון בין חברי הקיבוץ הרוגשים ממשיך, אך בסופו של דבר מביא אותם אלון לחוף מבטחים של הסכמה שבפשרה. אבל הבה נביט בדבריהם של שני החברים המקטרגים על ט"ו בשבט - האחד טוען נגד המנהג לנטוע עצים ברוב טקס ולזנוח אותם בו ביום, והשני מלין על חוסר ההיגיון שבשתילתם של העצים במועד לא מתאים מבחינה חקלאית.
עדים אילמים
שתילת העצים בט"ו בשבט היא מנהג שיזמו המחנכים והמורים בארץ ישראל כבר בשלהי המאה ה-18. מטרתם הייתה, כדברי המחנך זאב יעבץ: "לחבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופים, יש לבית הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות". המחנכים סברו שהנטיעות יסייעו לחזק את הקשר בין הילדים ובין אדמת ארצם ולהגדיל את אהבתם אליה. כשני עשורים מאוחר יותר, בשנת 1908, הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כעל יום נטיעות, והקרן הקיימת לישראל אישרה את המועד הזה כחג הנטיעות.
" מה הערך החינוכי בנטיעת עצים אם הם אינם הופכים לחלק מנוף חיינו המיידי, אם אין אנו נוכחים בצמיחתם, חרדים לגורלם בימי סוּפה ומקפידים להשקותם בימי חמה? " והנה אנו רואים שלא עצים ולא יער - מה הערך החינוכי בנטיעת עצים אם הם אינם הופכים לחלק מנוף חיינו המיידי, אם אין אנו נוכחים בצמיחתם, חרדים לגורלם בימי סוּפה ומקפידים להשקותם בימי חמה? זאת גם זאת: מה הערך בריטואל השתילה אם המועד אינו מתאים למזגם של העצים ואינו רגיש ללוח השנה החקלאי? גורלם של השתילים הרכים הרי נועד פעמים כה רבות לכליה. זכור לי שכילדה בכיתה ב' דרשתי מהורי לנסוע ולבקר את "העץ שלי", שאותו נטעתי עם כיתתי ביער בפאתי ירושלים, ומה גדול היה מפח הנפש לראות שם את התרנים הבודדים, נטולי העלים ועלובי המראה, שנשארו כעדים אילמים לנטיעות הכיתה החגיגיות (או לנטיעות של כיתה אחרת, שהרי חלקה אחת דמתה לרעותה).
בעלי המרה השחורה יגידו שאין כאן אלא משל על הציונות - עם ישראל חזר לארצו ההיסטורית וביקש להופכה לגן רווה, והנה כל הכוונות הטובות התבררו כאותם עצים שניטעו שלא בעִתם וניטשו לגורלם. באנו, הם יגידו, להקים מדינה שאותה ינהיגו עצים נותני פרי, ומצאנו את עצמנו תחת שלטון של אטדים; במקום שתהיה מרכז רוחני ייחודי שאורו יאיר למרחקים, כחלומו של אחד-העם, מתייחדת מדינתנו בפרשות חמורות שקשה למצוא כדוגמתן בקרב משפחת העמים. טרם עיכלנו פרשה אחת, והנה רעותה מרימה את ראשה הכעור – כך, לדוגמה, גל הגזענות המפחיד, המאיים לשטוף את מדינתנו, ושתיקת מנהיגי המדינה בעניין הזה, המפחידה ממנו.
אפשר לתקן
אני יושבת מול המחשב, חוככת בדעתי והופכת במחשבתי - אני מבקשת לסיים את המאמר הזה באורח חיובי ומעצים, אך איני יודעת כיצד אעשה זאת בלי לעשות שקר בנפשי. האם ניתן לתאר את מצבנו בלי לצייר קריקטורה של פרחים בקנה ותפוזים כתומים ובלי לחזור ולמנות את שבחי המדינה כאדם המונה את מטבעותיו? אין לי אלא לומר שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן. כל עוד יימצא מספיק חמצן בקיתוננו (וברֵיאותינו) הנר יוכל לדלוק. וכל עוד הוא שמור ונצור הוא לא ישרוף ולא יְכַלה.
מתי לתת ליער להשתקם בעצמו? תהליכי שיקום הכרמל (פלאש90)
מי ייתן ולא נזדקק לעוד שיעורים כואבים כדי שנזכה להיות "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים א').השריפה הנוראה בצפון הוכיחה שעצי מחטים אינם טבעיים לאזורנו וסופם שיתייבשו ויישרפו. לנוכח הקריאות למהר לנטוע עצים, היו גופים אחראיים שקראו לא למהר לנטוע אלא לבדוק היטב מה ראוי לנטוע ומתי ולתת ליער להשתקם בעצמו, להתחדש בכוחות החיות הטמונים בו. ואולי זה אות מעודד לכך שלמדנו משהו.
הרבָּה ד"ר דליה מרקס היא חוקרת תפילה ומרצה בכירה לליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג'
