הארד קור

אחת העובדות המעניינות לגבי ט"ו בשבט היא עצם היותו תאריך משמעותי בלוח השנה העברי הקדום. חגיו העתיקים של עם ישראל היו קשורים בדרך כלל ביבולים של ארץ ישראל - זאת, כמובן, בצד המשמעויות הרוחניות הקשורות ביציאה משעבוד מצרים ובעברו ההיסטורי של העם שנלוו לחגים אלו. פסח, למשל, נחגג סמוך לתחילת האביב, ובסיומו החלו לספור את העומר, מעשה שהיה קשור לתחילת הקציר בשדות; בחג השבועות הובאו פירות הביכורים לבית המקדש והוקרבו שתי חלות מחיטה חדשה, וכך הובעה תודה על החיטה שבשדות; וחג הסוכות, שביטא את סיום איסוף הפירות והתבואה, היה גם החג שבו התפללו על הגשם לקראת החורף.

השקדייה פורחת - אבל השמש לא תמיד זורחת (פלאש 90)
אבותינו התפללו דווקא בסוכות משום שגשם מתאריך זה כבר לא יכול היה להזיק ליבולים, ומשום כך תמוהה מעט ההכרזה על ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות. חודש שבט העברי יוצא בדרך כלל בשיאה של עונת הגשמים והקור בארץ ישראל. אמנם "השקדייה פורחת", כדברי המשורר, אבל בשנים גשומות, השמש אינה זורחת בחודש זה.

ביטול זיכרונות הקיץ

ראש השנה העברי נחגג בא' בתשרי, בזמן שבו הירח, סמלו המיתולוגי של עם ישראל הקדום, אינו נראה בשמים. כלומר, ההתחלה החדשה אינה מתבטאת בזיקוקים ובהופעה של כוחות אדירים חדשים כמו בראשי שנה בעולם המערבי, אלא במציאות של אפלה קוסמית, שדווקא ממנה צומח משהו חדש. זו גם הסיבה לכך שראש השנה ויום הכיפורים, שבא בעקבותיו, היו ימי תפילה ותענית: זוהי זעקה ציבורית לאומית להתחדשות, שעל פי הבנתם של אבותינו, היא עצמה יילדה את ההתחדשות. לכן, דווקא החורף, השלב שבו העצים עדיין בלי עלים, הוא הזמן המתאים לקביעת ראש שנה חדש לאילנות. אלא שלא כל זמן בעונת החורף יכול היה להיקבע כתאריך התחלה; היה צריך לחכות עד ביטולם המוחלט של זיכרונות הקיץ והחום כדי להכריז כי תהליך צמיחה אחד הסתיים ושני מתחיל. מבחינה זו, אמצעה של תקופת החורף (שנקראה תקופת טבת, וכללה את החודשים טבת, שבט ואדר), שנמשכה על פי אבותינו כ-90 יום, הוא סביב אמצע חודש שבט.

השקפת עולם זו, הרואה בשיא החשכה והאפלה את נקודת ההתחדשות, היא השקפת עולם אופטימית בצורה יוצאת דופן. במקום להירתע מההיעלמות המוחלטת של הירח בתחילת חודש תשרי ובמקום להירתע מהקור העז ששרר בהרי יהודה ושומרון בעת העתיקה, אבותינו ראו כאן מקום לבנייה מחודשת ולהפרחת הארץ מחדש. ראייה כזו מסבירה כיצד יכול היה עם ישראל לעבור לאורך ההיסטוריה מסכת שלמה של רדיפות ורציחות בלי להתייאש ובלי לשקוע במרה שחורה. המבט הרוחני והגישה לחיים, שנבנו בצורה מודעת ומושכלת, כיוונו תמיד לחיפוש אחר ההזדמנות והצמיחה שקיימים גם בגיא ההריגה הקיצוני ביותר.

גישה זו קיימת גם בטקסי הנטיעות, שהנהיגו מייסדי הציונות בט"ו בשבט. הנטיעה של עץ חדש היא רק ההתחלה של מסע צמיחה ארוך וקשה שיעבור על העץ, אלא שבמקום להתייאש מהדרך הארוכה ומהקשיים הרבים, אנו אומרים לעצמנו שמכל שפל ניתן לעלות לקומה חדשה ולפריחה בגוונים נוספים.     

הכותב הוא עורך וכתב בעיתון "מקור ראשון"