העצים האלה ייהפכו לספר

אדם, עץ, שדה

מיכאל דק //
24.1.13
אדם, עץ, שדה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
העצים האלה ייהפכו לספר
יער הילך קסמים על סופרים אירופאים, שחיו לצדו וראו בו מקום מסתור אך גם מלכודת מאיימת. המתרגם מיכאל דק חוזר אל האגדות והסיפורים שהטרידו את שלוותם של מיליוני ילדים בעולם

במסורת היהודית, אדם החל לפחד מחוה מתחת לעץ הדעת. במסורת האגדה האירופית, היער הוא המקום שבו אדם מפחד מחיה. כמובן שזה לא כלל ברזל, אבל זה לפחות כלל עץ. ביער מאבדים את הדרך, ביער יש רעשים מסתוריים וביער מסתובבים הרעים והמאיימים. היער עצמו מסמל את האיום. כך בסיפורי הילדות שגולשים לא פעם, גם בימינו, לכרוניקה של העיתונות. כך אצל האחים גרים, אצל שארל פרו, באגדות הנורדיות ועוד.

 

דומה שבמסורת האגדתית האירופית, ליער יש ייעוד כפול: לאיים ולהציל. הוא גם זה המספק את ההגנה, את המסתור ואת האפשרות להינצל. הנה כמה מהדוגמאות המוכרות: כיפה אדומה של האחים גרים, המבוססת על אגדה של שארל פרו; זהבה ושלושת הדובים; הנזל וגרטל; וכמובן שלגייה. אפילו ש"י עגנון שלח את הרוכל וקופתו ליער כדי להילכד בקסמיה המפוקפקים של האדונית, המשתוקקת לאכול אותו אחרי תקופת פיטום ראויה. זו אינה אלא אגדה גותית במלבוש יהודי. לא נעשה צדק לצדק אם לא נזכיר את יער שרווד ואת המוסד לביטוח חברתי של רובין הוד.

מחברו של "במבי", "פליקס זאלטן, טייל זמן רב ביערות אוסטריה, ואהב את היער. כששינה נתיב בקריירה שלו ופנה לכתיבה לא עיתונאית, הוא לקח את היער ואת האגדות לעידן חדש. ב"במבי" הוא  הפך את היער ממקום שמעורר חרדה באדם למקום שבו החיה מפחדת מהאדם. במבי הוא סיפור על הפחד מרשעותו האדם, הצייד במקרה זה, לעומת התום של בעל החיים.


ֿמספר הפרשנויות הוא כמובן כמספר הקוראים: לי נדמה שזאלטן היה שרוי במשבר הפוסט מלחמתי של אירופה. האדם, זה שאמור לסמל את התובנה, המציא כל כך הרבה כלי מלחמה ומשחית, עד שהמלחמה נהפכה גם למיזם תעשייתי, שמהווה שיקול כלכלי בשיקולים האחרים המניעים אותו. דומה שחומר הגלם המלחמתי היחיד שנותר כבעבר הוא האדם, בשר התותחים. "במבי" נכתב ב-1923, כלומר בשנות ההתאוששות שאחרי הסכם ורסאי, בתקופה שבה אירופה ניסתה ללקק את הפצעים ולהפריח ניצני תרבות, אם כי כבר אז החלו לנשוב רוחות המלחמה הבאה.

 

תאוות השעשוע הנקרא ציד היא אלמנט המסבך את הסיפור של זאלטן. יש הטוענים בלהט שזאלטן נהג לצאת למסעות ציד. העדויות שמצאתי לכך באינטרנט התבססו תמיד על איגוד הציידים האמריקאי, שהתנגד להצגת הציד כשעשוע אכזרי בסרטו של דיסני, ודרש לפתוח את הסרט בסרטון מטעם האגודה המתייג את הציד כספורט לגיטימי. המקור השני על זאלטן הצייד היה סיפורים ממקורות דיסניאניים. יש כאן לפחות מראית עין של רצון לסמן את זאלטן כמטרה למוסר כפול, האשמה שהועלתה לעתים נגד אולפני דיסני. לכך כמובן נוספת שאלת התמורה הנאותה שהוא קיבל או לא קיבל (לא קיבל) ממפיקי הסרט.

 

יכול להיות שאני שבוי בפנטזיה שלי על זאלטן כשגרירו של במבי, ולכן אני מסרב להאמין שעברו כולל ציד. השמועה שגונבה לאוזני, שבדירתו בציריך היו תלויות קרני צבי, לא בהכרח מעידה על תאוות הציד שלו. אבל מי יודע, גם צמחונים מסורים היו בעבר קרניבורים מושבעים. נדמה לי גם שאין לכך משמעות ספרותית, אף כי הזמנתי ביוגרפיה של זאלטן באינטרנט ואברר ככל האפשר את השאלה אם הוא היה צייד, לא ברצון אך מתוך נאמנות של מתרגם.

 

אקח את השאלה ואת התשובה עליה למקום אחר, שאף הוא קרוב ליער השחור, המאיים, של סביבות דרום גרמניה: המוסיקה של ריכרד ואגנר. גם אם ואגנר היה, והוא היה, אנטישמי מהסוג הגרוע ביותר (וכי יש סוג אחר?) הוא לא יכול למנוע מדניאל בארנבוים לבצע את המוסיקה שלו וממני ליהנות ממנה. האנטישמים האחרים שאנחנו מעריצים, כמו שופן, ליסט ומוסורגסקי, לא יכולים לקבוע מי ייהנה מהמוסיקה שלהם. וגם אם זאלטן היה צייד, ב"במבי" הוא היה לפרקליטם המשכנע ביותר של בעלי החיים במאבקם נגד החזקת חיות בשבי, נגד ציד ובעד חמלה.  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו