ולבכות אחפוצה - אפרת גוש
עוד בפרויקט
אבודים
רבי דוד אלקיים מאמרים מתוך פרוייקט "אבודים" כזוג טורפים מילה אחת חמה משפחת צנעני - קובי אוז יהודה קרני: להרים את קרנו עוונותיך | יהודה קרני גדולים כברכות ושקופים | דוד פוגל דוד פוגל: בזכות זך מלך ראוויטש הס פן תעיר יהודה לייב גורדון ר' יחזקאל חי בן עזרא אלביג יעקב פיכמן יצחק למדן "הוא לא רצה שידובר בו ברבים" יוכבד בת מרים: פשוט מאוד, נדיר מאוד אביגדור המאירי יוסף הלוי- "ומי זוכר עוד את המסכן ההוא?" חיים לנסקי יעקב לרנר אמיר גלבע יעקב שטיינברג ש' שלום הלכה שמחה בשוק- אהרן רזאל שאלה ותשובה - עלמה זוהר פיוט אחר על השפה - עלמה זוהר חלומות לא מתים - עלמה זוהר וגלות מנתי - אהרן רזאל "נפש עטופה נייר זכוכית" עדיין לא - שאנן סטריט והאורקסטרה סוסים - שאנן סטריט והאורקסטרה למי אני עמל הלכה שמחה בשוק - מורין נהדר וגלות מנתי - מורין נהדר אחד אוהב את הזהב - מורין נהדר תקוותי - מורין נהדר שאלה ותשובה - מורין נהדר שאלה ותשובה - מורין נהדר אבותינו עת רקדו - מיכאל גריילסאמר חלומות לא מתים - שמרית ומיכאל גריילסאמר נידון לשנות טלטול - אלון אולארצ'יק שלום בך נשבעתי - אלון אולארצ'יק תקוותי - אלון אולארצ'יק הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק - אפרת גוש לא הכל כה פשוט - אפרת גוש ולבכות אחפוצה - אפרת גוש אחד אוהב את הזהב - שלומי שבן כזוג טורפים - שלומי שבן שיר ריקוד - שלומי שבן
לחנים חדשים
איפה הילד - כי יגש הליל אל חלונך איפה ילד - עדיין לא איפה הילד - אחד אוהב את הזהב הלכה שמחה בשוק - שלמה בר והברירה הטבעית שאלה ותשובה - מיכאל גריילסאמר מילה אחת חמה | לוי בן אמיתי
צילום 2903
למי אני עמל גדולים כברכות ושקופים חלומות לא מתים שאלה ותשובה יבואו הימים הטובים - הצלמת מיכל פתאל אנו שרים ועולים יבואו הימים הטובים - הצלם ינאי מנחם
מאמרים
אשרי השותקים

אבודים

social
facebook whatsup email tweeter
בעז יניב //
26.1.11
אבודים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
ולבכות אחפוצה - אפרת גוש
ברנר, ביאליק ופיכמן אמנם זיהו את כישרונו של המשורר יעקב לרנר ועודדו אותו לכתוב ולפרסם, אך יצירתו האפלה והעצובה נותרה בשולי השירה העברית. אפרת גוש עושה כבוד ללרנר. אבודים - חיים חדשים לטקסטים נשכחים

ולבכות אחפוצה

יעקב לרנר

וְלִבְכּות אֶחְפּצָה, אַךְ אֵין לִפְנֵי מִי
לְחִנָם דִּמְעוֹתַי אֶשְׁפּכָה;
תֵבֵל הַגְּדוֹלָה עֲרִירִי אֲנִי,
כְּעַרְעָר בְּאֶרֶץ מְלֵחָה.

וְלִחְיוֹת אֶתְאַוֶּה, אַךְ אוֹנִים אֵין עוֹד
הִתְפַּרְפֵּר בְּבִצַּת חַיָּתִי...
עָיַפְתִּי מִתְּלָאוֹת, מִשִּׁפְלוּת וָנוֹד,
שֶׁדִכְּאוּ וְהִכְאִיבוּ נִשְׁמָתִי.

וָאֶשְאַל מַרְגּוֹע, אַךְ מִקְלָט אֵין לִי
לָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי הַכּוֹאֵב;
לְחִנָּם שִׁוַּעְתִּי לִנְדִיבִים בִּבְכִי;
נָא אִסְפוּ אִישׁ נִדָּח וְדוֹאֵב!..

ואֶצְמָא לַמָּוֶת, אַךְ אמֶץ אֵין דַּי
הִפָּרֵד לָעַד מִן הֶחָלֶד;
מִין תְּשׁוּקָה שְׁפָלָה תְּגֻנַּב אֵלַי
לָדַעַת מַה־מָּחָר – יִוָּלֶד...

(1909, פולין)

 

 

 

 lerner1_0_0

 

יעקב לרנר

"במקהלת השירה הצעירה, שגם בפרץ כאבה היה מן הביטחון הארצי, היה זה קול יתום, זר- משהו, מחוץ לשורה. היה בחיתוך ניבו, במבנה חרוזיו, עם כל צירופו החדש, משהו שאיחר והקדים כאחד - אם כי בזה דווקא היה גלום פרצופו המיוחד", כך תיאר המשורר יעקב פיכמן את קולו הייחודי של המשורר יעקב לרנר. 

 

לרנר נולד בשנת 1879 ברזנה שבגליציה. הוא היה חלק ממה שמכונה "דור התחייה הצעיר", כלומר, הצעירים בדור התחייה, שהבולטים בהם היו ח"נ ביאליק, י"ח ברנר ושאול טשרניחובסקי. בילדותו התחנך לרנר בחדר, שם למד בשפה העברית. רק כשגדל ועזב את גליציה נחשף להשכלה כללית יותר. "אחרי החדר התחילה אצלי תקופת ההשכלה, שארכה כשלוש שנים", כתב. "אני עסקתי אז על פי רוב בקריאת הספרות העברית, בלטישת הסגנון, שהיה מגושם על ידי המליצות שהנחילוני רבותי, ובייחוד בלימוד שפת רוסיה שכבר התחלתי להרגיש בנחיצותה".

 

כאשר עבר לוורשה בשנת 1901, פגש לרנר את המשוררים זלמן שניאור, יעקב פיכמן ויעקב שטיינברג. בעקבות מפגש זה החל לתרגם מן הספרות הרוסית לעברית, בין היתר תרגם כתבים של דוסטויבסקי ושל טורגנייב. ברנר הוא זה שעודד את לרנר להשקיע בכתיבתו ולפרסם משיריו, וב-1906 פרסם לראשונה שניים מהם בכתב העת "המעורר", שאותו ערך ברנר. בעקבות המפגש עם ברנר פגש לרנר גם את ביאליק, שזיהה את כישרונו ועודד אותו להמשיך לפרסם משיריו.

 

לרנר המשיך ללמוד והפך למורה, וברוב שעות היום לימד בבתי ספר שונים כדי לכלכל את משפחתו. במכתב שכתב ב-1906 הוא מתאונן על מלאכת ההוראה, ש"כובלת את נפש המשורר, השואפת לחופש בלי מצרים". למרות עול הפרנסה שרבץ על כתפיו המשיך לרנר לפתח את שירתו, ובשנת 1911 השלים את הפואמה הגדולה "ביערי פולסיה", שפורסמה לראשונה ב"הצפירה", וכן פרסם שירים בירחון "מולדת" שערך פיכמן.

 

שממה וחידלון
אף על פי שכישרונו של לרנר זוהה כבר מן ההתחלה על ידי ברנר וביאליק, קבלתו לא היתה קלה. הוא נתפס כמשורר מינורי, וגם לאחר שנים ראו בו משורר שפעל בשולי דורו. חמישים שנה לאחר מותו תיאר משה אונגרפלד את שירתו וכניסתו של לרנר לעולם הספרות: "בצעדים נעלמים נכנס אל היכל הספרות ולבדו פסע במסלול חייו הקצרים וניגונו היה יתום, זר וחדגוני, ספוג כאב שעמום ובלהה, ונפשו נמשכת אל השממה ואל החידלון" ("דבר", 1968). באותו טור מיטיב לתאר אונגרפלד את שירתו של לרנר, שמתאפיינת במוטיבים של עצב מהותי: "פזמון אחד חזר בכל שיר ושיר משלו: הכל מקסם כזב, אחיזת עיניים וברק. פיח ואפיסה הם כל אשר נדמה מוצק וחזק וכל חיינו הסואנים המדומים אינם אלא קיפאון המוליך אל החידלון, אל ההתפוררות. ואותו ארס של ייאוש ואכזבה, שהיה מחלחל בו כל חייו, הפך את המשורר תועה ונודד בלא דרך ובלא תקווה, כי הוא היה מעבר לחיים". 

 

 lerner3_0_0
תלמידי קורס בהורודנה בשנת 1910. בין התלמידים יעקב לרנר ושאול  טשרניחובסקי



ב-1916 עבר לרנר לאוקראינה כדי ללמד עברית בגימנסיה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה הגיעו לאזור שבו לימד פליטים רבים. תחושת הפליטות והבדידות חלחלה לשיריו, ואונגרפלד רואה בלרנר את מי שחזה את הפרעות ביהודי אוקראינה, שהתרחשו כמה שנים אחר כך.

 

גם במקום העבודה החדש המשיך מצבו הכלכלי של לרנר להיות קשה, והוא נאלץ לעבוד שעות רבות. בחורף 1917 הוא כתב לפרישמן: "צרות רבות סבבוני בחורף זה. ייסורי מכאובים וייסורי עבודת פרך, ששללו ממני את האפשרות ואת המנוחה הנפשית הנחוצה כל כך לעבודה רבת אחריות כזאת [תרגום שירי לרמונטוב]. שירים רבים כבר התחלתי לתרגם, אך איני מספיק בשום אופן להביאים לידי שכלול עד כדי שימצאו חן בעיני ובעיניך. יוקר החיים רודף אותי תמיד עד צוואר, ואני נהפכתי פשוט לסוס גרם הרובץ תחת משאו".

 

העוני והעבודה המרובה שחקו את לרנר. בחורף 1918, לאחר שיצא לטיול עם תלמידיו, הוא חלה בשפעת, שהסתבכה והובילה למותו. מותו בגיל צעיר כל כך כמו קיבע את מקומו כמשורר מינורי, העומד בצלם של המשוררים הבולטים בני דורו, אף שאלה העריכו את שירתו. הסופר וחוקר הספרות צבי לוז, שחקר את שירתו של לרנר, הסביר את אי-מרכזיותו של לרנר בין בני דורו: "אולי גרמה לכך אותה משאלה ביקורתית, לראות בתקופה את 'התחייה' דווקא, ולא את 'האובדן'. שירות קולניות וצבעוניות כשירת 'הגבורה' של ז' שניאור או שירתו 'היפהפייה' של י' כהן מילאו את חללה הספרותי של התקופה שלאחר ביאליק ומשכו את מיטב תשומת הלב הביקורתית. ושירות צנועות ואפלות נותרו בצדי דרכים" ("כל השירים", עמ' 45). 

 

דווקא היום, כאשר נדמה שהספרות העברית מאפשרת יותר ויותר דרכים צדדיות ואילו הדרך המרכזית היא שנשחקת, מעניין לחזור ולקרוא בשירתו של לרנר, שירה שמיטיבה לתאר רגעים של ניכור ושעמום מן היומיומי: "מוטב תנו לי לשכב פרקדן/ יום ולילה על מצעי;/ אשא עיני אל התקרה/ ואפהק לי בחשאי..." (מתוך "שעמום"). 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus