זה עניין של אהבה

שלום כיתה א'

social
facebook whatsup email tweeter
חיים באר //
7.8.13
שלום כיתה א'
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
זה עניין של אהבה
עשר שנים סבל חיים באר בבית הספר, עד שזכה לעבור לאחד אחר. למרות זאת, הוא מסרב לעשות חשבונות ומעדיף להשתמש בזיכרונות ההם רק בספריו

 

החמצתי את תחילת כיתה א' כי הייתי חולה בכל מחלות הילדות האפשריות, שתקפו אותי בזו אחר זו: אדמת, חזרת, אבעבועות רוח ועוד. הגעתי לבית הספר בעיצומו של החורף, מהקשים שהיו כאן, כחודשיים וחצי לאחר פתיחת השנה, והימים ההם זכורים לי כטראומת הביאה המאוחרת. בגלל האיחור התקשיתי בקריאה ולא הבנתי מה עושים בכיתה. את היום שבו התחלתי לקרוא אני מתאר באחד מספריי: אמי הקריאה לי סיפור בשבת אחר הצהריים, ופתאום ראיתי שהמלים הן כמו קרונות רכבת - ואמי היא הקטר שמושך אותם. הקריאה פשוט הגיעה בבת אחת.

 

כיתה א' זכורה לי כמקום זר. "במעלה" היה בית ספר אליטיסטי על גבול רחביה, ואני באתי מהאזורים הפלבאיים של העיר, מגאולה. לא הגעתי לשם עם ילדים מהגן או מהשכונה שלי, כי אמא החליטה שאני צריך ללמוד עם ילדיהם של פקידים גבוהים או פרופסורים כדי לחלץ אותי מהמעמד הנחות שלנו. הילדים לא ממש אימצו אותי, ונשארתי קירח מכאן ומכאן.

" ילד יכול להיות בן ערובה אצל מורה, אבל אם יש מורה שאוהבת אותך - זה נפלא. "

 

אבי היה עולה חדש יחסית שדיבר יידיש, אמי דיברה אתי עברית, אבל ביניהם הם דיברו רק יידיש. יום אחד ביקשה המורה שכל תלמיד יספר מה הוא עשה, ואני סיפרתי "הלכתי עם אבא לפוסטה לשלוח טלגרמה". הצחוק היה נורא. אני זוכר איך באותו יום החלטתי ללמוד את שפת הילדים כדי שלא יצחקו עלי. צחקו עלי גם בהזדמנות אחרת: לא היו לי בגדים, וקיבלתי מבת דודה בארה"ב ערדליים אדומים ולא מגפיים. כשהלכתי עמם לבית הספר קראו לי "הילדה חיימה". בקלות יכולתי לפתח תסביכים סביב זה.

 

 khyym_br
                            המילים הן כמו קרונות רכבת. חיים באר 

לא היה לי טוב בבית הספר. רק בשנתיים האחרונות, בבית הספר "דוגמה", הכל השתפר. בסוף השישית הודיעו לי שלא אמשיך ב"במעלה" כי הייתי תלמיד נורא. ב"דוגמה" הסכימו לקבל אותי והיו לי שם מורים נפלאים כמו נחום אריאלי, יונה פרנקל ושמשון אפשטיין. היה שם משהו מאוד לבבי ושמח.

 

ילד יכול להיות בן ערובה אצל מורה, אבל אם יש מורה שאוהבת אותך - זה נפלא. אחת המורות של ילדיי היתה כמו החלילן מהמלין. כל העסק הוא עניין של אהבה. לי היתה אהבה נכזבת: אני אהבתי את המורה אבל היא לא ספרה אותי. במשך השנים פיתחתי את היכולת לסיים משהו ולא להביט לאחור. אני לא עושה חשבונות, וזה לא מעיק עלי - אלא רק משמש חומר אירוני לכתיבה. אני לא מחטט בעברי כדי להצדיק את ההווה. 
 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus