עניין רוחני או פיזי?
שלום כיתה א'
social
facebook whatsup email tweeter
רוחמה וייס //
7.8.12
שלום כיתה א'
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עניין רוחני או פיזי?

האם לימוד הוא עניין רוחני או דווקא פיזי? רוחמה וייס עם כמה רעיונות מעוררי תיאבון עבור העולים לכיתה א'

רבי אלעזר מוורמס, הידוע בכינויו "הרקח", חי באשכנז במאות ה-12-13. בספרו ההלכתי הגדול, "הרקח", תיעד רבי אלעזר מסורות אשכנזיות רבות. הוא מספר על מנהג קדום לזמנו, שלפיו התחילו ללמד ילדים תורה דווקא בחג השבועות ולא בתקופה של ראש השנה, כפי שמקובל כיום. בהתאם למסורת עתיקה, המתוארת כבר בספרות חז"ל, הספר הראשון שהילדים למדו היה דווקא ספר ויקרא, הקשה והמסובך להבנה, ולא ספר בראשית. בטקס תחילת הלימודים ניתן תפקיד מרכזי לאוכל. שימו לב לתיאור הצבעוני והחי של הכנסת הילד הקטן ללימוד תורה:

 
dm_vkhvvh_yldym_qtnym_vklym 

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות לפי שניתנה בו תורה ...מכסים הנער שלא יראה כלב ביום שמחנכים אותו לאותיות הקדש ... כעלות השחר, יום עצרת [שבועות], מביאים הנערים ... מכסים אותו תחת המקטורין מביתם ועד בית הכנסת או עד בית הרב ... ונותנים אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד ... ומביאים הלוח שכתוב עליו אב"גד תש"רק, 'תורה צוה לנו', 'תורה תהא אמנותי'... 'ויקרא אל משה'. וקורא הרב כל אות ואות מן א"ב והתינוק אחריו, וכל תיבה של תש"רק והתינוק אחריו וכן 'תורה צוה' וכן 'תורה תהא' וכן 'ויקרא' ונותן על הלוח מעט דבש ולוכך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו ואחר כך מביאים העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה (ישעיה נ' 5-4): 'ה' אלוהים נתן לי לשון לימודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמוע כלימודים ה' אלהים פתח לי אזן ואנכי לא מריתי ואחור לא נסוגותי'. וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו. ואחר כך מביאים ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה (יחזקאל ג' 3): 'ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק'. וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו ומאכילים לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב. ואל ישנה אדם מן המנהג (הלכות שבועות סימן רצ"ו)".

 

הילד פותח את חוויית לימוד התורה שלו באכילת פסוקים שונים, שכתובים בדבש על לוח, על עוגת דבש או על ביצה קשה. אכילת האותיות, המלים והפסוקים מציעה ביטוי קונקרטי לחוויית הלמידה: הילד אוכל את הידע וכך הוא מפנים אותו. אכילת הידע המתוק גורמת לילד גם הנאה, וכפי שרבי אלעזר אומר "פותחת את לבו" של הלומד, וכך הלימוד מתקשר להנאה גופנית. הנה כי כן, אפשר להחזיק את הידע ביד, אפשר להפנים אותו, אפשר ליהנות ממנו. החוויה הרוחנית מקבלת ביטוי מוחשי כשילד צעיר נכנס לעולמה של תורה.

 

אם כך, ייתכן שלימוד אינו דבר כל כך רוחני? אולי לימוד הוא עניין פיזי?

כבר בסיפור האכילה מפרי עץ הדעת נוצר קשר עמוק בין אכילה, שהיא בהגדרתה פיזית, לידיעה. סיפור עץ הדעת מלמד שהחכמה נמצאת בעולם ואפשר לגעת בה, לאכול אותה ולהתמזג עמה. בתלמוד הבבלי (מסכת עירובין דף נ"ד עמוד א') מסופר על ברוריה, תלמידת חכמים, שראתה חכם אחד שיושב ולומד בלחש. היא בעטה בו ונזפה בו על כך בעודה מסבירה לו שהתורה נשמרת רק אצל אדם הלומד אותה בכל איבריו.

 

איך לומדים תורה עם כל איברי הגוף? בתנועה גדולה ובתנועות קטנות של כל איבר ואיבר, ובדיבור בקול. אני חושבת שדווקא בעולם של תורה שבעל פה, שהוא לכאורה הרוחני והמופשט ביותר, התורה נעשית קונקרטית. מכיוון שבעולם שמתקיים בלי ספרים, העולם כולו נהפך לדבר הקונקרטי - הספר. האדם לומד התורה הוא ספר מהלך, ואפילו ספרייה מהלכת. הגוף אוצר את התורה; התורה נכנסת לגוף וצריכה לצאת ממנו.

 

בעולם שלנו, עולם הספריות והמחשבים, אנחנו יכולים לשבת, נבדלים לגמרי מגוף הידע שאנו לומדים, להתרווח על הכיסא, להזיז את האישונים, וכך ללמוד. בעולם מתועד האחריות של הלומד על החומר הנלמד שונה בתכלית מזו המוטלת עליו בעולם התורה שבעל פה. הצורך ללמוד בעל פה גורם לאדם ללמוד "עם כל הגוף" - נסו ללמוד טקסט בעל פה ותראו איך אתם מתחילים לזוז, ועל כן גורם לתורה "לגור בגוף", להיות מחוברת אל החומר, להיות קונקרטית.

 

ללקק אותיות מתוקות, לאכול מלים, ללמוד תוך כדי תנועה - בין אם אתם מתחילים כתה א' ובין אם אתם נכנסים לאוניברסיטה – זו תפישה שונה מאוד ועל כן גם חוויה שונה מאוד של תחילת שנת לימודים. מישהו אומר לנו שאפשר ללקוט את הידע ואפשר להפנים אותו בקלות ובמתיקות. וגם אם זו רק פנטזיה - עדיין שווה לנסות.

 

 

  

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus