לימודי תורה בראי ההיסטוריה
שלום כיתה א'
social
facebook whatsup email tweeter
אסתר שקלים //
8.8.13
שלום כיתה א'
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

לימודי תורה בראי ההיסטוריה

ברבות מעדות ישראל ישנה התייחסות למפגש הראשוני של הילד עם המילה הכתובה, וכבר בימי הביניים אפשר למצוא תיעוד של טכס כניסה לבית ספר. אסתר שקלים, משוררת וחוקרת קהילות ישראל, מתארת את המעבר מחיקה החמים של אמא ללימוד תורה

מאז ומתמיד היו החינוך ולימוד התורה ערך עליון בחיי עדות ישראל בגולה ותלמודי תורה הוקמו בכל קהילה וקהילה, לשם הבטחת המשך קיומו הרוחני של עם ישראל.

 

מועד התחלת הלימודים בבית הספר המסורתי לא היה קבוע. אמנם המשנה במסכת אבות ממליצה להתחיל אותם בגיל חמש ("בן חמש למקרא", אבות ה, כא), אולם יהושע בן גמלא כהן גדול גרס כי ראשית הלימוד צריכה להיות בגיל שש-שבע (בבא בתרא כא ע"א).

 

במרוצת הדורות השתנו פני הדברים ובקהילות שונות במזרח ובמערב נמצא, כי ילדים התחילו ללמוד בין הגילאים שלוש עד שש, בהתאם לבשלותו השכלית והגופנית של הילד. בתימן למשל הוכנסו הפעוטות ל"כָּנִיס" כבר בגיל שלוש, אולם התחילו בלימוד האל"ף-בי"ת רק כעבור שנה בערך, כשהכניסה המוקדמת נועדה להרגילם לאווירה הלימודית. במקומות מסוימים הוכנסו ל"חדר" גם ילדים שנזקקו עדיין לאמהותיהם, והללו היניקו אותם לפני הלימוד ואחריו.

 

הכניסה ל"חדר" לוּותה בטכס חגיגי, שנועד להמתיק את קשיי המעבר של התלמיד מהקשר האינטימי והחם עם האם ומהחיים החופשיים וחסרי הציפיות שהיו מנת חלקו עד כה, אל המסגרת החינוכית הקשה והתובענית, שבראשה עמד מלמד חמור- סבר וקפדן. 

 

תיעוד ראשון של טכסי הכניסה לבית הספר אנו מוצאים בימי הביניים במאות ה-12 וה-13 בקהילות אשכנז (גרמניה וצרפת). טכס זה, שהושפע ממנהגי ההוראה בעת הקדומה וממסורות מיסטיות ומאגיות מימי הביניים, היה מורכב מכמה שלבים סמליים ולעתים קרובות הוא נערך בשבועות, חג מתן תורה. בטכס, הילד היה יוצא מבית הוריו בדרכו אל התורה הקדושה, כשהוא נישא על ידי אביו ועטוף בטלית (או במעיל), כדי למנוע ממנו להיתקל חס וחלילה בדרך במראות מטמאים כלשהם ("מְכַסִין הנער, שלא יראה גוי וכלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקודש", ר' אלעזר מוורמיזא, ספר הרוקח).

 

עם הגיעו לכיתה היה המורה מושיבו על ברכיו ומראה לו לוח, עליו היו אותיות האל"ף-בי"ת רשומות כסדרן ולהיפך (מהסוף להתחלה) ופסוקים מהחומש. המורה היה מורח על האותיות דבש, והילד היה מלקקן. בהמשך ניתנו לילד עוגה וביצה קשה, עליה נכתב הפסוק הידוע מיחזקאל (ג, ג) ובו תיאור אכילת המגילה על ידי הנביא :"...ואכלה ותהי בפי כדבש מתוק". הפסוקים נקראו על ידי המלמד, הילד חזר אחריו בקול ואז אכל את העוגה והביצה, אות לכך כי כשם שהילד נכנס לתורה - כך נכנסת התורה לתוכו. מחוות החיבה וההזנה האימהיות של המלמד כלפי הילד נועדו ללא ספק לשמש מעין תחליפֵי אם ולהמתיק (תרתי משמע) את קשיי המעבר מרשות האם אל רשות המלמד.

 

בהמשך הטכס היה המורה קורא בניגון פסוקים מספר ויקרא, תורת הקורבנות, לפי שהכנסתו של הילד ללימוד תורה – כמוה כהעלאתו לקורבן ("ומעלה אני עליהם כאילו הקריבו דמו וחלבו על המזבח"- מחזור ויטרי ). אחר כך ערכו לילד השבּעה כנגד "פותח", הוא שר השכחה שעל פי הקבלה עלול להעלים מהילד את תלמודו. בסיום הטכס צעד הילד בעצמו אל הנהר, ושם למד כי לימוד התורה הוא אינסופי- כמוהו כנהר.

 

מנהגים דומים נהגו בטכס החניכה בכניסה ל"כּוּתַאבּ" בקהילות שונות בארצות המזרח. גם כאן, הילד נישא על ידי אביו לבית הספר כשהוא עטוף בטלית והוא ליקק לוח עץ שעליו האותיות העבריות. במקומות שונים בגולה היה המלמד משליך על הילד סוכריות ממעל ומעמיד פנים כאילו דרך נס המטירו לו מתנות משמיים.

 

אלא שיחד עם הממתקים, טעם הילד כבר ביום הראשון את נחת זרועו של המורה. החברה המסורתית במזרח ובמערב ראתה בילד יצור בלתי שלם מבחינה גופנית, שכלית ומוסרית, ולכן סברו שרק משמעת קפדנית תוכל לרסנו ולמגר מתוכו את הרוע הטבוע בו משַחר ילדותו, כמאמר הפסוק "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח,כא). 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus