זיכרונות מבית הספר - יהודה אטלס

שלום כיתה א'

social
facebook whatsup email tweeter
יהודה אטלס //
13.8.13
שלום כיתה א'
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
זיכרונות מבית הספר - יהודה אטלס
יהודה אטלס מעולם לא התכוון לאחר לבית הספר, הוא פשוט רכב אליו על חמור. מה לעשות שלפעמים חמורים ואתונות מתאהבים אחד בשנייה באמצע השביל

כיתה א' שלי היתה בעצם כיתה ב'. את כיתה א' האמיתית למדנו בצד ילדי הגן במושב שבו גרנו, עין-עירון, ובגלל זה זה בכלל לא נחשב. כי בעצם לא היה פה שום שינוי חוץ מקצת למידה. בהמשך, בכיתה ב', עברנו ללמוד בבית-הספר היסודי ("העממי") בכרכור, המושבה הסמוכה, וזה כבר היה שינוי יסודי.

 

yhvdh_tls_0יהודה אטלס, 1943 החדר שבו למדתי, עם חברי, בכיתה ב' בכלל לא היה בתוך המתחם של בית-הספר העממי בכרכור. בגלל מחסור בחדרי לימוד, למדנו בחדר-כיתה מאולתר בבית-אריזה לפרי הדר, בחצר ביתו של פרדסן, סמוך לבית הספר.

 

למורה שלנו קראו בתיה כספי, אבל כולנו קראנו לה כַּסְפִּיוּלָה. כבר אז, אני זוכר, היו בשערה חוטי כסף רבים, כלומר היא לא היתה צעירה, וגם היתה קפדנית. כל בוקר היתה מוציאה אותנו למשטח שליד הכיתה ועושה לנו תרגילי התעמלות בוקר. "כְּפוֹף! זְקוֹף! כפוף! זקוף!". ואלה היו, מה לעשות, מילים שאני לא הכרתי. אצלנו, בעין-עירון, אף אחד לא דיבר ככה. זו הסיבה שכל פעם שהיא אמרה "זְקוֹף!" אני התכופפתי. למה? כי הרי קוף הוא כפוּף, ואם היא פוקדת "זה-קוף!"  סימן שצריך להתכופף.

 

***

זו לא היתה אי-ההבנה היחידה שביני לבינה. המורה כספי מאוד לא אהבה איחורים לכיתה. בבוקר היה צריך להתייצב ללימודים בבית-האריזה בשעה שמונה בדיוק, ומה לעשות, אני הייתי מאחר קבוע. למה? בכלל לא באשמתי. זאת אומרת, אולי קצת באשמתי, כי שנאתי לקום בבוקר. אבל, הכול בגלל החמור.

 

באותם ימים לא היו אופניים, גם אוטובוס באותה שעת בוקר לא היה, והמרחק מהכפר שלנו עד בית-הספר היה שני קילומטרים וחצי. איך הגענו? רבים, פשוט, הגיעו ברגל. לא נראה אז מוזר, מסוכן או חסר אחריות לשלוח ילדים בני שבע-שמונה-תשע ברגל למרחק כזה, עם ילקוטים מיטלטלים על גבם.

 

אחרים, ואני ביניהם, הגיעו על גבי חמורים. גם ילדות. היינו קושרים אותם אל שדרת הברושים הסמוכה, שמים לפניהם מעט חציר או עשב שליקטנו בקרבת מקום, והולכים ללמוד. כשנגמרו הלימודים היינו מתירים אותם ורוכבים הביתה. כך גם בחורף. הפרווה שלהם היתה רוויה לפעמים מי גשמים, אבל אף אחד מאיתנו לא היה מוכן ללכת ברגל רק מפני שהחמור רטוב. היינו שמים על גב החמור שק יוטה יבש, ששמרנו ליד הכיתה, ומתיישבים עליו, מרגישים, לאט-לאט, איך הרטיבות מגיעה לנו לטוסיק. " היינו קושרים את החמורים אל שדרת הברושים הסמוכה, שמים לפניהם מעט חציר או עשב שליקטנו בקרבת מקום, והולכים ללמוד. כשנגמרו הלימודים היינו מתירים אותם ורוכבים הביתה "

 

חמורים הם עם עיקש. לפעמים לא מתחשק להם ללכת, ודאי שלא לרוץ. לעתים החמור בורח, ואתה צריך לרוץ ולתפוס אותו. לפעמים החמורים הזכרים היו מתחילים לחזר אחרי האתונות הנקבות בדרך. קיצורו של דבר, על גב חמור אתה יודע תמיד מתי אתה יוצא אבל אף פעם לא תדע מתי תגיע.

 

זו הסיבה שהייתי מאחר לעתים די קרובות. לפעמים כמה דקות, לפעמים רבע שעה, לפעמים חצי שעה. הרגע הזה, שבו אתה עומד בפתח הכיתה, השיעור כבר מתנהל, כל העיניים ננעצות בך וכספיולה אומרת עליך משהו מעליב במיוחד, היה אחד המעמדים הפחות נעימים של ילדותי.

 

***

יום אחד, כשהגעתי לכיתה כבר כמעט בסוף השיעור הראשון, עמדתי, ככה, מבויש בפתח, והמורה כספי שילחה כלפי אחת מהערותיה הארסיות. "יֵיְהוּדָה צריך תמיד לְאָחֵיר!", היא אמרה. כזה מבטא היה לה, עם הרבה יוּדים. הכרתי כבר את ההערות האלה, אבל הפעם זה פגע בי יותר מתמיד. כי הבוקר זה באמת לא היה באשמתי. האתון שלי פשוט תקעה את רגליה באדמה וסירבה לזוז. אני אשם שכזאת חמורה יש לי?! התיישבתי במקומי וחרש-חרש סיננתי מבין שיני את המילים "שקי לי בתחת", קללה שהיתה רווחת מאוד בין הילדים בימים ההם.

  yvdh
אטלס בצעירותו. הילד הזה הוא אני 

הילדים שסביבי שמעו מה לחשתי. המורה – לא. גם לא התכוונתי שתשמע. רציתי רק "להוציא קיטור", לעצמי. אבל תמר, הילדה הכי גבוהה בכיתה, שישבה ליד השולחן הסמוך, הרימה מיד אצבע ואמרה לכספיולה: "המורה, יודה אמר עלייך 'שקי לי בתחת!'".

 

תמיד היה למורה כספי פרצוף קצת סמוק. אבל עכשיו הוא האדים כפליים. על כל ילדי הכיתה נפלה דממה. "צא מהכיתה!" היא פקדה עלי, "ושלא תחזור הנה בלי ההורים!".

 

אכן, אחרי יומיים חזרתי עם ההורים. הם הבטיחו לה שזה לא יקרה שוב והיא הסכימה לסלוח, "רק הפעם!". בבית חטפתי את אחת מהטפות-המוסר הבוטות והארוכות ביותר בעקבות העניין. אמרו, שזו התנהגות בלתי נסבלת, שלמורים ולמבוגרים בכלל אסור להתחצף וּודאי שאסור לקלל, ושאם יזרקו אותי מבית-ספר ולא אלמד כל מה שייצא ממני יהיה איזה מצחצח נעליים או מטאטא רחובות.

 

וזהו בעצם סוף הסיפור. אין כאן סוף אופטימי או מוסר השכל. אולי רק שאם אתה רוצה להימנע מצרות, סתום ת'פה, או לפחות אל תפתח אותו כשלידך יושבת מלשנית כמו תמר.

 

במחצית כיתה ג' כבר קנו לי אופניים משומשים, שעליהם רכבתי לבית-ספר, וגם אז הייתי מאחר. תגידו: אהה, אז זה לא בגלל החמור; האיחורים הפכו לך להרגל לכל החיים. אולי.

 

גם היום קשה לי לקום בבוקר, אבל מאז שבגרתי לא איחרתי לשום מקום אפילו פעם אחת.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus