אני נשאר אני

שלום כיתה א'

social
facebook whatsup email tweeter
יולי כהן //
7.8.13
שלום כיתה א'
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אני נשאר אני
עם הכניסה לכיתה א', איבדה יולי כהן עולם קסום של פנטזיה ודמיון. עכשיו, כשיש לה כבר ילדות משלה, היא לא מתכוונת לגזול מהן חווויה פנימית שמאפשרת להן להישאר הכי אמיתיות שיש

קוביות העץ הגדולות חיכו לנו כל בוקר בכניסה לגן כדי שנבנה מהם בית. אחרי שהיינו בונים את הבית ואוכלים ארוחת עשר של לחם עם גבינה לבנה וחתיכות בצל ירוק קצוץ דק דק, שרחל עוזרת הגננת הכינה לנו באהבה, הייתה אומרת הגננת רבקה, שהגיע הזמן לסדר את הקוביות ולהחזיר אותן למקום. בצהריים היינו חוזרים כל אחד ואחת לביתו וביתה ונפגשים למחרת, לבנות שוב, את הבית המדומיין, מקוביות העץ הגדולות.

 

אחרי ארוחת העשר, היינו יוצאים לחצר ורצים למגלשה. נהגתי לגייס את כל כוחותיי, לרוץ מהר מהר בניסיון להגיע ראשונה, לעלות בסולם הברזל ולהחליק למטה בעונג צרוף.  אני יודעת היום שזה היה רק רגע קצר, אבל אז, כאשר הייתי בגן הילדים, הרגיש הרגע ההוא כמו נצח; נצח של ריחוף בין שמיים וארץ. תחושה של יכולת אינסופית, של הערכה עצמית. 

 

yvly_khn_1961
חוויה פנימית עמוקה. יולי 1961
לאחר חופשת הקיץ, לא היו קוביות  בבית הספר וגם לא מגלשות. גם לא בכיתה א'. שם, בבית הספר, דרשו המורים לציית להוראות, למלא את החובות ולהקשיב בשיעורים. נגמרו המשחקים. 

 

עולם הדרישות והתביעות היה פחות נעים מהתקופה שקדמה לו.  לימוד הנגינה בחלילית העץ והרכיבה על אופניים דו-גלגליים של מבוגרים, היו אתנחתא מרוממת נפש ואתגר חדש שהזכיר לי את עצמי;  את האותנטיות של מי שהרגשתי שהיא אני. את העולם העשיר-הפנימי והדמיוני שהיה לי עד אז, עד לפני הכניסה לכיתה א'.

" התעקשתי להעניק לבתי את החוויה שנלקחה ממני עת נכנסתי לעולם המבוגרים "

 

כאשר הריתי עם בתי הבכורה, סתיו, הייתי אמנם אישה בוגרת, אבל התעקשתי להעניק לה את החוויה שנלקחה ממני עת נכנסתי לעולם המבוגרים כפי שהתחיל בבית הספר; רציתי לאפשר לה להישאר תמיד מי שהיא מרגישה שהיא, ולא מי שיגידו לה שהיא צריכה להיות, או מה להיות ואיך להרגיש ומה לחשוב ומה ללבוש ומה לומר, ומה לא ומה כן. 

 

לאחר שנולדה בתי השנייה, סהר, הגיע אלינו ספר על הרפתקאותיו של מקס הילד שכעונש על מעשיו נשלח לחדרו מבלי לאכול את ארוחת הערב.  ארץ יצורי הפרא

מה שהייתה ארץ יצורי הפרא עבור מקס היה בשבילי המשחק בקוביות העץ בגן, וזה מה שכל כך רציתי להעניק לבנותיי.

 

לאחר שמקבל מקס עונש ללכת לחדרו ללא ארוחת ערב, הוא לובש בדמיונו תחפושת זאב ויוצא לדרך בה הוא נתקל במפלצות גדולות ומפחידות. בעזרת מבט מפחיד, כובש מקס את כל יצורי הפרא שהוא פוגש, ולבסוף מוכתר למלך שלהם. אבל, למרות שהומלך, מתגעגע מקס הביתה וחוזר לחדרו. בחדר, להפתעתו, מחכה לו ארוחת הערב, עדיין חמה. 

 

הסיפור הדמיוני שמקס יצר לעצמו, הזכיר לי את הסיפור הדמיוני שיצרתי אני לעצמי בתוך קוביות העץ הגדולות בגן, כאשר בניתי לי בית משלי כל בוקר מחדש. ללא מילים, הענקתי לעצמי כוח ואמונה בערך עצמי. כך, אהבתי להקריא לבנותיי את ארץ יצורי הפרא הרבה לפני שלמדו לקרוא.

 

את הפסיכואנליטיקאי וחוקר הילדות הרגיש ויניקוט, לא הכרתי כאם וכמובן לא כילדה. גם את פרופסור אלן ספיץ, חוקרת ספרות ילדים מנקודת מבט פסיכואנליטית, לא הכרתי אז.  והנה, כמה מעניין לגלות שספיץ טוענת, בספר שכתבה על ספרי ילדים מאוירים, שקריאה בארץ יצורי הפרא מאפשרת לקוראים בו לעבור חוויה דומה לזו שעובר מקס. האיור מסמל את עולם הפנטזיה, היא כותבת, והדמיון והמלל (הטקסט) את עולם המציאות, בו יש חוקים ומוסכמות. היא מדגישה שבאמצעות המשחק בין האיור והמלל נחווית החוויה. בהתבססה על ויניקוט, כותבת ספיץ, שהמרחב בין שני עולמות אלה הוא מה שויניקוט כינה, המרחב הפוטנציאלי; המרחב בין החוץ לפנים. זה המרחב שמאפשר התפתחות עצמי אמיתי בשנות הילדות.


yvly_khn

 

 וכך, אצל מקס, כמו גם אצלי ואצל כל ילד וילדה, כאשר נמצאים בתוך העולם הדמיוני, הפנטזיה הפנימית, אין צורך במלל.  וכמו אצל מקס, כך אצל כולנו, כשחוזרים לעולם המציאות, נדרש גם המלל.

מאחלת לעולים/ות לכיתה א', לא לחדול מלשחק, ולמורים והמורות לאפשר לילדים ולילדות משחק כדי שיחושו את עולמם הפנימי, ללא מתווכים, ובכך ידעו מי הם, ולא מה מצפים מהם להיות.

 

 

הכותבת היא יוצרת סרטים דוקומנטרים וכותבת בְּלוֹגאִישִׁי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus