מחיקת הילדות
שלום כיתה א'
social
facebook whatsup email tweeter
אבנר הכהן //
24.8.15
שלום כיתה א'
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מחיקת הילדות

משרד החינוך וההורים האמביציוזיים כופים על הילדים קורסים וחוגי העשרה שונים ומשונים, אך הצעירים ה"מועשרים" יהפכו להיות מבוגרים חרדתיים. להתראות ילדות, שלום כיתה א'

 גדולי הפסיכולוגים התחננו שנאפשר לילדים לשהות בתווך העמום שבין דמיון למציאות - מקום מושבם של פיית השיניים, סנטה קלאוס ואליהו הנביא - לפחות עד גיל תשע, אך בשנים האחרונות מתרחבת בארצנו באין מפריע התופעה של גזל הילדות. בראש כנופיית הגזלנים דווקא לא עומדים תסריטאי הטלנובלות או תמלילני הפסטיגלים - למרות שלאלה ולאלה שמור מקום טוב - אלא משרד החינוך והורים תאבי העשרה.  " ההורים הישראלים? לאן הם רצים? שווה לדבר על זה פעם בנפרד, אך בהזדמנות זו ניתן לשער שמדובר בחרדה קיומית שמא הילד שלהם ייכשל במרוץ או חלילה לא יעבור סלקציה דמיונית "  


מחיקת הילדות
ז'אן ז'אק רוסו חשב שלימוד הקריאה מביא את הילדוּת אל קִצה, ניל פוסטמן, בספרו "אובדן הילדות", האשים את הטלוויזיה ב"העלמת" הילדות, ואבלין טופלר האשים בכך את המחשבים ואת מהפכת המידע הדיגיטלי. כך או כך, יש מגמה מדאיגה של כרסום הילדות על ידי המציאות הבוגרת. יובהר כי לאו דווקא רמת התכנים הדאיגה את ההוגים האלה (שלמזלם לא נחשפו ל"אח הגדול" ול"כמעט מלאכים"), אלא עצם מתקפת המידע - שהיא למעשה מתקפת המציאות - על נפשם הרכה של הילדים, שעדיין אינם מצוידים בכלי סינון, עיכול ובקרה. בספרו "אמיל או החינוך" כתב רוסו: "אנו נולדים חסרי כל, אנו זקוקים לעזרה; אנו נולדים שוטים, אנו זקוקים לשיקול דעת. כל שאין לנו בהיוולדנו ונחוץ לנו בבגרותנו - את כל זה מעניק לנו החינוך". אך בהמשך מסביר רוסו שהטבע והילד עצמו הם המחנכים העיקריים, ואילו המבוגרים ועולמם משניים לחינוך וצריכים בעיקר לא להפריע לחינוך הטבעי.

 

 

אולם נראה שרוסו, פוסטמן וטופלר אינם מרשימים את משרד החינוך ואת ההורים בארצנו. בגרסה הישראלית אין מסתפקים בקולוניאליזם המתפשט של הטלוויזיה הצעקנית והצהובה ושל עולם המידע הפרוץ (ספרים, לפחות, אינם איום, שהרי הילדים הישראלים קוראים פחות ופחות), אלא מטילים דיביזיות נוספות לג'יהאד של מחיקת הילדות. ואלה שמות כמה מדיביזיות אלה: "חוגי העשרה", "תוכניות ליבה", "מורים פרטיים" וכיוצ"ב.

 

עיון בדף המדיניות של האגף לגיל הרך (גילאי 6-3) במשרד החינוך מעיד על המגמה המדאיגה: "מחויבת מערכת החינוך הקדם-יסודי לתוכנית לימודים לגני הילדים המפרטת מה על כל ילדה וילד ללמוד ולהיות מסוגלים לבצע לאחר שלוש שנות לימודים". "שנות לימודים" הם קוראים לשנות הילדות הראשונות והרכות, וכבר שם, בתחילת הדרך, מוצבים מיסיונרים שידאגו שהפעוטות יעמדו בדרישות ובגחמות של המבוגרים תאבי המצגות והמכורים למילות קסם ריקות. הפעוטות המסכנים הופכים משועבדים ל"חמישה אשכולות ליבה", אך אל דאגה: "הכנת תוכנית ליבה מחיבת לגן הילדים - אינה פוגעת... ברוח הגן ובעקרונות ההוראה המבוססים על משחק סוציו-דרמטי ודידקטי".

 

מילים גבוהות מנסות לכסות על האיוולת. הידעתם כי על פי אותו אגף, בגילאים 6-3 יש "לצייד את הילד בפיתוח היכולת לקיים שיח על אודות מרכיבי הקומפוזיציה" בתחום האמנות? מישהו הבין? והאם שמתם לב שעומדים להכניס את נושא השואה לגנים?
 

vshr_bly_vshr                                לשהות בתווך העמום שבין דמיון למציאות

מסנני קרינה
וההורים? ההורים מתרוצצים ורושמים את ילדיהם האומללים לחוגי ספרדית או סינית, משפטים, משחקי מחשבה ושאר הבלים. חוגים אלה מטיחים את המציאות בפניו של הילד חסר ההגנה עוד לפני שיצר לעצמו "מסנני קרינה", מסננים שיתפתחו רק אם שומרים על העקרונות החיוניים של התפתחותם של פעוטות וילדים: העיקרון של "ילד בורא עולם", של "הילד המוביל את המבוגר" ועוד - כל העקרונות הקריטיים להתפתחות חיי הדמיון והפנטזיה. ולמה זה כל כך חשוב? בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא מדובר רק בעידוד היצירתיות או החשיבה החופשית. מדובר במשהו חשוב וקריטי הרבה יותר: הדמיון החופשי והיכולת לפנטז, המתפתחים בגיל הרך ובגיל הילדות (אם לא מפריעים להם), הם המגן העיקרי והמרכזי של האדם הבוגר מול הלחצים, האובדנים, התסכולים ואי-ההוגנות של החיים. במילים אחרות: הילדים ה"מועשרים" באשכולות, חוגים ושאר ירקות יהיו, ככל הנראה, מבוגרים חרדתיים, פריכים ובעלי יכולת התמודדות נמוכה עם החיים. ראו הוזהרתם.

 

אז מאין הגיעה מגמה דורסנית זו? נראה כי חלק מהפקידים הממשלתיים מייצרים תוקף נראה (ולא אמיתי) לעבודתם בעזרת אימוץ מוחצן של חשיבה קפיטליסטית ואנטי-אינטלקטואלית. וההורים הישראלים? לאן הם רצים? שווה לדבר על זה פעם בנפרד, אך בהזדמנות זו ניתן לשער שמדובר בחרדה קיומית שמא הילד שלהם ייכשל במרוץ או חלילה לא יעבור סלקציה דמיונית. הם לא מוותרים על כלום, זוהי תרבות הגם-וגם: שני שמות משפחה, שני חוגים, שתי שפות, ילד שהוא גם מבוגר. קיצור תהליכים. כמו ניסיון נואל לסיים הריון וללדת תוך שלושה חודשים.

 

ונסיים בשני פתגמים שאותם יפנים הילד בגן הילדים על פי תוכנית הליבה החלולה של משרד החינוך. בין המבינים למה ומדוע נבחרו אלה - וכיצד, למען השם, יגרמו הגננות לפעוטות להבין אותם - יוגרל יום סיור בגני ילדים: "טיפוח היכולת לשמוח ביום טוב" ו"קנאת סופרים תרבה חוכמה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus