100 נשיקות

שלום כיתה א'

social
facebook whatsup email tweeter
מרלין וניג //
25.8.17
שלום כיתה א'
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
100 נשיקות
כשמרלין וניג עלתה לכיתה א', היא היתה ילדה חילונית שלא התרגשה מהמעמד. כיום, כשהיא אם לשבעה, היא מתרגשת בכל פעם מחדש כשילדיה נכנסים לבית הספר

                  

mrlyn_vnyg לא רציתי שאמי תלווה אותי. וניג בשנת 1985 עליתי לכיתה א' בבית ספר חילוני. זה לא היה אירוע מיוחד: אמנם סביבי אמרו שזה עניין מרגש, אבל אני לא התרגשתי. לבשתי מכנסי טרנינג וחולצה סגולה עם הדפס של דרדסבא, וקיוויתי לפגוש את החברות מגן דינה. למדתי בכיתה מעורבת בלב ירושלים החילונית, ואיש לא העלה אז בדעתו ש-20 שנה לאחר מכן אלווה את ילדיי למוסדות נפרדים: את בני לתלמודי תורה ואת בנותיי לבית ספר חרדי - בלי דרדסבא, אלא בתלבושת אחידה.

הזיכרון החזק ביותר שיש לי מהיום הראשון של כיתה א' הוא שלא רציתי שאמי תלווה אותי. כנראה שהזיכרון הטראומטי שלה בוכה מהתרגשות כשליוותה את אחותי הגדולה לכיתה א' עשה את שלו. ביומי הראשון שם לא ביקשתי אלא עצמאות. והוריי? הם ויתרו. שנים אחר כך, כאם לילדים שעולים לכיתה ב', ג', ה' וז', ילדה שעולה לגן חובה ושתי בנות קטנות במעונות, הבנתי את עומק העניין. גם ההורה עולה לכיתה א': אם עד אז הינוקא תלוי בו, הרי שהעלייה לכיתה א' צובטת בלב, והיא סוג של פרידה משלב אחד בחיים וכניסה לשלב חדש ומחייב, שבו מצביעה הדרך על נטישת התינוקיות ועל הפיכה לבוגר קטן.

העלייה לכיתה א' היא שלב משמעותי שמלווה אותך כל השנה - ואולי אפילו כל החיים. בחברה החרדית השלב הזה מתחיל אצל הבנים מוקדם מאוד: בגיל 3 נכנס הבן לתלמוד תורה, ואת החאלקה חוגגים בתספורת. אצלנו בחסידות בעלזא נהוג ללכת לאדמו"ר והוא גוזר את החתיכה הראשונה ומברך את הרך. ההמשך הישיר לכך הוא הכניסה לחיידר, שם ממתיקים את הרגע הגדול עם דבש על האותיות העבריות. הילד נכנס לכיתה מכינה ומשם עולה לכיתה א' וכן הלאה.
 
אצל הבנות, לעומת זאת, הטקס שונה לחלוטין ומקביל במידת מה למתרחש בבתי הספר הממלכתיים. הבנות עולות לכיתה א' בהגיען לגיל 6. ביום הראשון לפתיחת הלימודים מתקיימת קבלת פנים עם האמהות (והמצלמות). הבנות מגיעות בתלבושת אחידה ובילקוטי "הלו קיטי" ורודים, ומגלות מי תהיה המחנכת שלהן ואם ילמדו בא' 1 או בא' 2. השיא מגיע דווקא לקראת אמצע השנה, כשכל ילדה מקבלת סידור ונשיקה מהרבנית מבעלזא. אני עצמי הייתי עדה ל-100 הנשיקות שחילקה הרבנית לכל ילדה שעלתה לכיתה א', וביניהן גם בתי.
 
מכיוון שלא גדלתי בבעלזא, למדתי את כל המנהגים האלה עם ילדיי. אני זוכרת את החאלקה של בני הבכור כמעמד מרגש במיוחד. סיפרנו אותו במרפסת, שהלכה והתמלאה בשבבים הבהירים של שיער ינקותו, ולבסוף קיבלנו ילד אחר - ילד שנראה חרדי ובוגר באחת.

כשבתי עלתה לכיתה א' חשתי התרגשות גדולה, חדשה ואחרת. במסיבה היתה תחושה של עליית מדרגה, ואפילו חמותי האתאיסטית התרגשה.

 

כשעליתי לכיתה א' לא ידעתי מהו סידור וגם לא התרגשתי במיוחד. אם הייתי מקבלת נשיקה מרבנית חשובה וספר מסקרן כזה, כמו סידור, האם הייתי מתרגשת?

 

כיום אני יודעת שכיתה א' משמעותית לכולם - בכל מגזר, תרבות ועם. במבט לאחור אני מתרגשת להיזכר, כי בכל זאת כיתה א' יש רק אחת, ומאז חלפו הרבה כיתות וגם כמה תארים - אבל לכיתה א' תמיד תהיה זכות ראשונים.

 

 

הכותבת היא חוקרת ספרות, תיאטרון וקולנוע מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וסמינרים חרדיים, במאית ויוצרת.
 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus