השאה במוסד יהודי

לא מפחדים: היהודים ששינו את הפוליטיקה האיראנית

social
facebook whatsup email tweeter
מרים לוי-חיים, טאבלט //
23.5.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בשנת 1922 החל חיים לפרסם עיתון יהודי-פרסי בשם "החיים", שבו הוא הטיף לשוויון פוליטי ליהודים. הוא כתב לחבר הלאומים בז'נבה על הפרת זכויות היהודים והיה פעיל בכמה ארגונים של הקהילה היהודית. באמצע כהונתו כחבר פרלמנט, נעצר באשמת קשירת קשר נגד השאה "
"רוב המהגרים האיראנים לישראל באו מהפריפריה וממעמד הפועלים – האלקטורט הטבעי של תנועת תודה. גל ההגירה המאסיבי הזה גם מלמד מדוע הקהילה היהודית שגשגה כל כך תחת שלטונו של מוחמד רזא שאה – פשוט משום ששכבותיה העניות עזבו לישראל"
הרחק מעיני התקשורת המערבית, מתקיימות בחודשים האחרונים הפגנות עיקשות באיראן. הן חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מחאות פוליטיות – ברוב המקרים תחת הגבלות קשות. בתוך כך, לקהילה היהודית באיראן היה מאז ומעולם מקום של כבוד בהיסטוריה של האקטיביזם המקומי. הנה סיפורה

נקודת המפנה שאפשרה ליהודי איראן למלא תפקיד משמעותי באירועים הלאומיים במדינה היתה המהפכה החוקתית של 1906. עד אז, ההיסטוריה של יהודי איראן עוצבה במידה רבה על ידי רדיפות ממוסדות והדרה משפטית. אמנם, רדיפת היהודים היתה קיימת גם באיראן הקדם-מוסלמית; אך הגרוע מכול התרחש עם האימוץ של הספווים את האסלאם השיעי כדת המדינה בתחילת המאה ה-17, אימוץ שהוביל לאמצעים קיצוניים כגון צו אכזרי המורה על איסלום בכפייה של היהודים, בין השנים 1656-1662, תחת השאה עבאס השני. הספווים הטילו גם את ה"ג'אם אבאסי", קוד דתי מגביל המסדיר את החיים היהודיים, אשר מנע השתתפות יהודית פעילה בחיים הציבוריים. כך לדוגמה, נאסר כמה פעמים על היהודים לעזוב את בתיהם בימים גשומים, מחשש שהטומאה שלהם תעבור דרך המים ותטמא מוסלמים.

 

בשנת 1800 החלו רוסיה ובריטניה לממש אינטרסים קולוניאליים באיראן. אחרי שהובסו בשדה הקרב, השליטים הקג'אריים של איראן חתמו על ויתורים משפילים במסגרת מספר אמנוֹת. אותו מפגש עם המערב חשף את האיראנים לרעיונות וערכים מודרניים, ובסופו של דבר הוביל להתפתחותו של מעמד חברתי חדש: האינטליגנציה. זו, קראה לעצמה "רושנפקר", כלומר "הנאורים", והושפעה מאוד מהנאורות הצרפתית. הרושנפקרים דחו את האמונה המסורתית שההיסטוריה היא התגלות רצונו של האל. תחת זאת, ראו בהיסטוריה את תולדות הקידמה האנושית. וכלאומנים, הם ביקשו לשים קץ לניצול הזר ולהשיג רפורמה פוליטית באמצעות שלטון חוקתי חילוני.

 

קריאה נוספת: על הקהילה היהודית המבעבעת באיראן ועל הגעגועים של בניה בישראל

 

בחודש יוני 1905, משבר כלכלי שנגרם כתוצאה מעליית מחירי המזון הוביל למחאות ציבוריות המוניות, שהגיעו לשיאן שנה לאחר מכן עם המהפכה החוקתית (1906-1911), עת שהמלך, שאה מוזאפר אל דין, מינה ראש ממשלה ליברלי וחתם על הצהרה לכינון אסיפה לאומית נבחרת. המהפכה החוקתית הובילה להתפתחותם של ארגונים פוליטיים ועיתונים רדיקליים בכל רחבי המדינה, והיהודים, כמו מיעוטים אתניים אחרים, התארגנו במסגרות פוליטיות אף הם. ארבעה מושבים באסיפה הוקצו למיעוטים דתיים מוכרים במדינה, לרבות מושב אחד ליהודים. אולם בהתחלה לא הורשו היהודים לשלוח נציג יהודי למג'לס (הפרלמנט האיראני), והקהילה היהודית יוצגה על ידי איש דת מוסלמי. אבל למרות שהמהפכה החוקתית לא הביאה לשינוי מידי בחיי היהודים, היא סיפקה מסגרת שבאמצעותה יכלו היהודים לדרוש זכויות אזרחיות.

 

חבר הפרלמנט היהודי שנוטרל

 

בדצמבר 1925, קצין בכיר בצבא האיראני בשם רזא ח'אן הכריז על עצמו כשאה של איראן. הוא נתמך על ידי שתי מפלגות: מפלגת התחייה ומפלגת הרפורמים. בניגוד לשמה, מפלגת הרפורמים היתה בעלת בסיס שמרני ודתי, וכללה אנשי דת בולטים, סוחרים עשירים ואריסטוקרטים בעלי אדמות. היא התחזקה הודות להענקת זכות הצבעה גם להמונים הכפריים – כאשר האליטה המסורתית יכלה לסמוך על כך שיעניקו לה את קולותיהם. לעומת זאת, בסיס התמיכה של מפלגת התחייה היה צעירים רפורמיסטים, בעלי השכלה מערבית וסדר יום לאומני, שקראו למדיניות של הפרדת הדת מהמדינה והחלפת שפות המיעוט ברחבי איראן בפרסית. הם עשו אידיאליזציה לאיראן הקדם-מוסלמית והוקיעו את האימפריאליזם המוסלמי-ערבי, בו ראו גורם לפיגור של איראן.    

 

 

אם כן, אנשי מפלגת התחייה האמינו שהפשיזם הוא הדרך היעילה ביותר להשגת לכידות לאומית. במאמר המערכת של "פרנגיסטן", כתב עת משפיע ושופר של מפלגת התחייה, נכתב: "תקוותנו היחידה היא [שיבוא איזה] מוסוליני שיוכל לשבור את השפעתן של האוטוריטות המסורתיות, וכך ליצור תפיסת עולם מודרנית, עם מודרני, ואומה מודרנית".

 

על אף שההכתרה של רזא שאה כמלך וההתפתחות של התנועה הלאומנית התרחשו לפני הופעת הנאציזם בגרמניה, ההזדהות האידיאולוגית של הלאומנים הימניים עם הפאשיזם בשנות העשרי, ותמיכתם ברזא שאה ניבאו את הקשר הקרוב של רזא להיטלר, קשר שהדאיג מאוד את הקהילה היהודית באיראן.

 

חרף זאת, בתקופת שלטונו של רזא שאה עשתה הקהילה היהודית התקדמות פוליטית, גם אם עדיין סבלה מסנטימנט אנטי-יהודי ציבורי נרחב. ד"ר איוב לוקמאן נהוראי, הנציג היהודי במג'לס (1909-1925, 1927-1943), נלחם להשגת זכויות משפטיות בסיסיות ליהודים בתקופת כהונתו. הוא השיג חופשות בחגים היהודיים לקציני צבא יהודים; שינה את חוקי הירושה שהפכו את ה"ג'דיד אל-אסלאם" (מתאסלם חדש) ליורש הבלעדי של משפחתו הלא-מוסלמית; ושיתף פעולה עם נציגים זורואסטרים וארמנים במאבק לבטל את החוק שדרש רישום נישואין וגירושין במשרד ממשלתי, מה שאפשר למיעוטים הדתיים לנהוג לפי מנהגיהם הקהילתיים.

 

מסע הבחירות לנציג היהודי החמישי למג'לס היה סוער במיוחד. נגד הנציג הוותיק ד"ר לוקמאן רץ שמואל חיים, אקטיביסט ועיתונאי יהודי. בשנת 1922 החל חיים לפרסם עיתון יהודי-פרסי בשם "החיים" (בעברית), שבו הטיף לשוויון פוליטי ליהודים. בנוסף, הוא כתב לחבר הלאומים בז'נבה על הפרת זכויות היהודים; היה פעיל בכמה ארגונים של הקהילה היהודית, דוגמת ההסתדרות הציונית; וכיהן כנשיא הארגון היהודי של טהראן, ארגון בן-ישראל. הוא נבחר למג'לס בשנת 1925. בשנת 1926, במהלך כהונתו, נעצר במפתיע באשמת קשירת קשר נגד השאה. הוא נכלא במשך שש שנים, במהלכן המשיך להתעקש על חפותו, עד שהוצא לבסוף להורג בשנת 1931.

 

כישלון מהפכת הסי.איי.אי

 

הכניעה שכפו בעלות הברית על רזא שאה בשנת 1941 הובילה לעלייה במעורבות הפוליטית של היהודים, שנטו ברובם לעבר תנועות השמאל. בעוד שהאינטלקטואלים היהודים האיראנים חשו דחייה כלפי המפלגות האולטרה-לאומניות, בשל ההשפעות האידיאולוגיות הברורות שלהן מהנאציזם והפשיזם, אל מחנה השמאל הם נמשכו בעיקר מסיבות מעמדיות.

 

מפלגת "תודה" התגבשה כתנועה מעמדית מיד לאחר התפטרותו של רזא שאה, והיתה נטועה באינטליגנציה ובמעמד הפועלים שכלל יהודים ומיעוטים אתניים נוספים. צעירים וצעירות יהודים היו פעילים במפלגת "תודה" והשתתפו במפגשים חשאיים והפגנות של התנועה. חלקם נעצרו ונאסרו על פעילותם ואף עונו על ידי השלטונות. האינטלקטואלים היהודים-איראנים עסקו במקביל בפעילות לאומנית וציונית, תמכו בראש הממשלה מוסאדק ובמאמץ להלאים את חברת הנפט האנגלו-איראנית, ארגנו מפגשים יהודיים וציוניים ונלחמו באנטישמיות.

 

אבל אף על פי שהיו לא מעט יהודים שהצטרפו למפלגת "תודה", התנועה לא זכתה לתמיכה נרחבת בקרב היהודים, בין השאר משום שרבים מהם נמשכו לציונות. שליש מהקהילה היהודית האיראנית עלה לישראל בין השנים 1948-1953, הן מסיבות אידאולוגיות והן מסיבות כלכליות. רוב המהגרים באו מהפריפריה וממעמד הפועלים – הקהל הטבעי של תנועת תודה. גל ההגירה המאסיבי הזה גם מלמד מדוע הקהילה היהודית שגשגה כל כך תחת שלטונו של מוחמד רזא שאה – פשוט משום ששכבותיה העניות עזבו לישראל.

 

ואז הופיע חומייני

 

מפלגת תודה היתה בתמונה עד להפיכה של הסי.אי.איי, בשנת 1953, במהלכה הודח ראש הממשלה מוסאדק והוחזר השאה. לאחר מכן החלה לדעוך בהדרגה. בשנת 1963 הציג השאה את "המהפכה הלבנה": תוכנית פיתוח בקנה מידה ענק. משאל עם לאומי לימד לכאורה על תמיכה ציבורית אדירה בתוכניתו; לטענת הממשלה, בשיעור של 99.9% בין המצביעים. אולם בין אם תוצאות משאל העם היו מהימנות ובין שלא, ניכר שהאזרחים היו מאוד לא מרוצים משלטונו של השאה, שכן ביוני 1963, במהלך חודש האבל "מוחרם", יצאו אלפי איראנים מכל המעמדות למחות נגד השאה ברחובות.

 

אחד ממנהיגי תנועת המחאה היה אייתוללה סייד רוחאללה מוסאוי ח'ומייני. הוא התעלם מן הסוגיות הרגילות שעוררו את זעמם של אנשי הדת, כמו רפורמת קרקעות וזכויות נשים, ותקף את השאה בסוגיות עממיות כמו שחיתות פוליטית ודיכוי, צנזורה על העיתונות, חופש אקדמי ומדיניות כלכלית. אבל בצד זאת, מחה גם נגד ערעור האמונות האסלאמיות במדינה, ההתמערבות ומכירת נפט לישראל.

 

מטבע הדברים, אף אחת מן הטענות הללו לא קנתה תהודה בקרב חברי הקהילה היהודית באותה תקופה. ההיסטוריון דוד מנשרי מתייחס לתקופה זו כאל תור הזהב של היחסים בין היהודים לאיראנים, כשהראשונים "נהנים מאוטונומיה תרבותית ודתית כמעט מוחלטת, חווים שגשוג כלכלי חסר תקדים, ונהנים מזכויות פוליטיות כמעט זהות לאלה של המוסלמים". זאת ועוד, באופן חסר תקדים בהיסטוריה האיראנית, היהודים היו "חופשיים, משכילים ואמידים. החלק שמילאו בחיים הכלכליים, המדעיים והמקצועיים היה גדול בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה... יכול בהחלט להיות שהם היו בין הקהילות היהודיות העשירות בעולם... היה להם ייצוג ענֵף, גדול בהרבה מהממוצע, בקרב הסטודנטים ואנשי הסגל באוניברסיטאות, כמו גם בקרב רופאים ובעלי מקצועות חופשיים נוספים".  

 

 

אולם, ככל שתנועות המחאה גברו, גברה גם המתיחות והתרעומת כלפי הקהילה היהודית, והאחווה בין אינטלקטואלים שמאלנים יהודים ומוסלמים החלה להתפוגג. קבוצות השמאל הקיצוני האיראניות הוכשרו במחנות הפליטים הפלסטיניים והיו בעלות נוכחות חזקה בקמפוסים, שם רוססו צלבי קרס על הקירות. ההיסטוריונים מציעים לכך מספר הסברים, לרבות ההיסטוריה של סנטימנטים אנטי-יהודיים באיראן לרבות תפיסות אנטישמיות קלאסיות, הצלחתם הכלכלית-חברתית המדהימה של היהודים בשל מדיניות השאה, קשיים כלכליים, והקשרים החזקים של הקהילה היהודית עם ישראל. גורם חשוב נוסף היה, מן הסתם, האופי האסלאמי של האידיאולוגיה המהפכנית.

 

הבריחה הגדולה

 

רוב הקהילה היהודית, שהיתה רגישה לטון האסלאמיסטי של הרטוריקה המהפכנית וזכרה את ההיסטוריה של דיכוי בהשפעת האסלאם, היתה חשדנית מאוד כלפי המהפכה, ואמנם, מיד אחריה הגיע גל גדול של הגירה. בתוך שנה מפרוץ המהפכה התמעטה האוכלוסייה היהודית באופן דרסטי מ-80,000 יהודים ל-50-60 אלף יהודים. אבל בזמן שהרבנים הראשיים, התעשיינים ואנשי העסקים עזבו את איראן, החלה קבוצה של פעילי שמאל צעירים לקרוא תיגר על המנהיגות המסורתית. רובם היו קשורים לאגודת האינטלקטואלים היהודים האיראנים שהוקמה ב-1979 והיתה לאחת הקבוצות הראשונות שתמכו במהפכה.

 

האגודה הוקמה בסוף שנות השבעים על ידי שני פעילים-לשעבר של מפלגת "תודה", הארון פרוויז ישעיה ועזיז דאנשראד (ששירת מאוחר יותר במועצת המומחים), שישבו בכלא על פעילותם האנטי-מונרכית. האגודה, שהאידאולוגיה שלה היתה שילוב בין פוליטיקה שמאלנית וערכים יהודיים, תמכה בקולניות במהפכה ואפילו הצליחה להשיג שליטה זמנית על הארגון המסורתי של הקהילה היהודית באיראן במרץ 1978.

 

אולם, היא לא הצליחה להיבחר מחדש לראשות הארגון וכך איבדה את שליטתה בו כעבור חודשים ספורים. חלק ממנהיגי האגודה הכירו מהפכנים אחרים בכלא, ושיתפו פעולה עם כמה פעילים מוסלמים, בראשם מקורבו של ח'ומייני, אייתוללה מחמוד טאלגאני. החל מיולי 1979 פרסמה האגודה ידיעון בשם "תמוז". מאמר מערכת של תמוז משנת 1981, שחגג את יום השנה השלישי להקמת האגודה, תיאר את תרומתה למהפכה כדלקמן:    

 

"מראשיתה של שנת 1357 [1978 לספירה הנוצרית] השתתפה קבוצה של יהודי איראן בתנועה הגדולה נגד האימפריאליזם והדיקטטורה. מההתחלה ניסינו לשתף פעולה עם המהפכנים, בעיקר אנשי דת מוסלמים ברמות שונות, ומאז אנחנו ממשיכים עם העבודה הזו. ולבסוף, בחודש שראייר 1357 [אוגוסט 1978] הצטרפה קבוצה יהודית בפעם הראשונה למחאה תחת דגל יהודי-איראני, וקבוצה זו, בחודש עזר 1357 [נובמבר 1978], נפגשה עם אייתוללה מחמוד טאלגאני המנוח, והודיעה על המטרות המשותפות שלנו".  

 

עד סוף שנות ה-80, נותרו באיראן רק 20-30 אלף יהודים. כמעט ארבעים אחוז מהקהילה היהודית עזבה מיד לאחר פרוץ המהפכה, ועשור מאוחר יותר, כמעט 75% מהקהילה היהודית היגרה מחוץ לאיראן. כפי שאמר סעיד בנאיאן, אחד ממייסדי אגודת האינטלקטואלים שמתגורר כיום בלוס אנג'לס, בראיון ל- Jewish Journal בשנת 2008:

 

"הקמנו את הקבוצה הזאת כדי להראות לשאר האנשים באיראן שאנחנו היהודים לא עשויים ממרקם חברתי שונה מיתר האיראנים, אלא שגם אנחנו תמכנו במטרות [המוצהרות של הממשלה החדשה] של הדמוקרטיה והחופש. קיווינו שנוכל ליהנות מחופש חדש תחת המשטר החדש, אולם באותה תקופה לא יכולנו לחזות איך הממשלה החדשה, המנוהלת על ידי המולות, תתעמר באזרחי איראן למען הרווח האישי שלה. זו היתה תנועה שתמכנו בה כי באמת האמנו בעקרונות שלה של חופש ודמוקרטיה גדולים יותר".

 

* מרים לוי-חיים היא סטודנטית לתואר שני בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת העיר ניו-יורק (CUNY), ובעלת עניין מיוחד בהיסטוריה של יהודי המזרח התיכון. היא עבדה עבור מספר מוסדות חינוך יהודיים המפתחים תוכניות לימוד למבוגרים ולנוער.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus