צילום: משפחת היידן

עלילותיו של אוסף היודאיקה המפורסם בעולם

social
facebook whatsup email tweeter
אנה סילמן, "טאבלט מגזין" //
20.4.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ארבעת הנכדים ותשעת הנינים של מקס רפאל האן התכנסו במוזיאון העיר גטינגן. הם טסו מכל רחבי העולם וזו עתידה היתה להיות הפעם הראשונה שמוזיאון להיסטוריה מקומית במחוז סקסוניה התחתונה יחזיר פריטים שנרכשו מיהודים בתקופת השלטון הנאצי"
"כשהוא מתרגש באופן ניכר, עלה מייקל לפודיום. "החפצים חשובים לא מבחינת ערכם, אלא מבחינת המשמעות שלהם", הוא אמר. "עבורי, זהו צעד לקראת ניסיון לסגור פצע עמוק וכואב שהולך איתי מדי יום, ניסיון להתקדם הלאה לעבר מציאות חדשה, של יחסים חדשים, הכרה חדשה ופיוס""
"מה שעוד שרד את המלחמה הם קומץ של מכולות משא שהכילו חפצים ומסמכים שנשלחו לחופי מבטחים בשוודיה ובשווייץ בשנת 1940 ו-1941, ובהן כלי בית, תמונות, ספרים, ניירת ומספר פריטי יודאיקה שחמקו מידי הנאצים. הניירת המשפחתית ישבה בקופסאות במשך עשרות שנים"
"כשיצאנו מהפארק, עצרנו ליד מגרש כדורסל. כאן, אמר ווליסר, הותקף תלמיד שלו מרואנדה בשנת 2011, לאור היום, על ידי שני ניאו-נאצים. כאשר התלמיד דיווח על כך למשטרה, בעקבות הפצרות של טום, השוטרים איימו לגרש אותו"
המסע של מייקל היידן, גנטיקאי מהחשובים בעולם ובכיר בטבע, להשבת רכוש משפחתו שנגנב בידי הנאצים נמתח על פני דורות ויבשות. בסתיו האחרון נחתם אחד הפרקים החשובים, בביקור היסטורי בגרמניה. השאלה מדוע גרמניה של היום מקשה כל כך את הפיוס עם העבר המשיכה להדהד גם אחריו

לפני ארבע שנים ישב מייקל היידן, גנטיקאי בעל שם עולמי, במוזיאון העיר גטינגן מול האוצֶר, ד"ר ארנסט בוהמה, אחרי שהגיע מביתו שבוונקובר לעיר הולדתו של אביו בגרמניה, בחיפוש אחר פריטים שהיו שייכים לסבו וסבתו, מקס רפאל וגרטרוד האן. בעוד שמרבית אוסף כלי היודאיקה מכסף של מקס וגרטרוד, המפורסם בכל העולם, אבד לנצח, מחקר שהתחקה אחר מוצא הפריטים שהוחזקו באוסף המוזיאון בגטינגן, העלה שסבו של היידן מכר מספר חפצים אישיים למוזיאון בשנת 1938, על רקע תהליך האריזציה שאילץ יהודים להעביר את רכושם לידיים לא-יהודיות לפני שגורשו מגרמניה ונרצחו.

 

האווירה בחדר היתה מתוחה. בוהמה אמר להיידן שחרף רצונו להתחיל בתהליך השבת הפריטים למשפחתו, הוא לא באמת יודע, למרבה הצער, היכן הם נמצאים. הוא אף רמז שהמוזיאון רכש בזמנו את הפריטים ממשפחתו של היידן במחיר הוגן, אמירה שהרגיזה את היידן. בתגובה לרשימה ארוכה של פריטים שמנה היידן, אשר ידוע שהמוזיאון רכש ממשפחתו, התרצה בוהמה והראה לבן שיחו שני כיסאות. "כל כך התרגשתי שרצתי לשירותים, כי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי משהו שקשור ישירות לסבא והסבתא שלי", אמר לי היידן מאוחר יותר. אולם זמן קצר אחרי פריצת הדרך, הגיעה האכזבה – בסופו של דבר התברר שאלו לא היו הכיסאות של משפחתו. היידן היה הרוס. "הרגשתי נבגד", אמר.

 

שלוש שנים אחר כך, בבוקר שבת קריר בחודש נובמבר השנה, התכנסו שוב ארבעת הנכדים ותשעת הנינים של מקס רפאל האן במוזיאון העיר גטינגן. הם טסו מבריסל, לונדון, קייפטאון, ונקובר, טורונטו, לוס אנג'לס, תל אביב וניו יורק. זו עתידה היתה להיות הפעם הראשונה שמוזיאון להיסטוריה מקומית במחוז סקסוניה התחתונה יחזיר פריטים שנרכשו מיהודים בתקופת השלטון הנאצי.

 

מוזיאון העיר גטינגן, שמעוצב בסגנון הבנייה המקומי האופייני, שוכן בלב מרכז העיר ההיסטורי של גטינגן. הוקמה בו תערוכה קטנה שהציגה את החפצים של סבא וסבתא של היידן – הפעם, היו אלה החפצים הנכונים – כולל סט מפואר של רהיטי סלון רוקוקואים בצבע בורדו, מסרק שריון צב מהמאה ה -19, וסידור תפילה בעברית משנת 1714 בקירוב. היידן – דקיק, קירח, חד-עין, לבוש במעיל שחור ארוך – פסע בין החפצים חדור מטרה, מתכופף כדי לקרוא את הטקסט. היידן ומשפחתו הגיעו לגטינגן ביודעם שהמוזיאון מתכנן סוף סוף להחזיר להם את החפצים, אבל הם לחלוטין לא צפוי את כל הכיבודים הללו –  התערוכה במוזיאון, או המאמץ הרב שהושקע בהצגה של הפריטים. "לא ידעתי שהתערוכה הזו עומדת להתרחש", אמר היידן, "זה לא ייאמן".   

 

בחדר מעל, מול קהל של קרוב למאה איש, נשא ראש העיר החדש של גטינגן, רולף-גיאורג קוהלר, את נאומו הפומבי הראשון מאז כניסתו לתפקיד. הוא דיבר בהתרגשות, בגרמנית, משתמש ברטוריקה מסוג שנשמע לעתים נדירות בערים ובעיירות השמרניות, הימניות והמבודדות של מרכז גרמניה. "הביקור הזה אילץ אתכם לעבור דרך קשה כדי להגיע למבנה הזה, מבנה שבו במשך זמן רב כל כך הוחזק רכוש שנחטף מסבא וסבתא שלכם", אמר ראש העיר. "אנחנו רוצים לבקש סליחה אבל יודעים שאיננו זכאים לסליחה הזו. אנו עושים זאת בפומבי, מתוך הכרה באשמה הגדולה שלנו, בתקווה שתוכלו לקבל מחווה קטנה זו של פיצוי".

 

Siddur-1024x768
סידור שהיה שייך למשפחת האן (Photo: courtesy Städtisches Museum Göttingen)

 

כשהוא מתרגש באופן ניכר, עלה מייקל לפודיום. "החפצים חשובים לא מבחינת ערכם, אלא מבחינת המשמעות שלהם", הוא אמר. "עבורי, זהו צעד לקראת ניסיון לסגור פצע עמוק וכואב שהולך איתי מדי יום, ניסיון להתקדם הלאה לעבר מציאות חדשה, של יחסים חדשים, הכרה חדשה ופיוס".  

 

מכירה במחירים של ליל הבדולח

 

הנסיעה לגטינגן היתה הפעם הראשונה שבה כל ארבעת הנכדים ותשעת הנינים של מקס רפאל האן התכנסו יחדיו באותו חלל. שני ילדיהם של מקס וגרטרוד – רודולף (ששינה את שמו לרוג'ר) וחני – שרדו את המלחמה. באירוע נכחו שני בניו של רוג'ר, מייקל וג'ונתן היידן, שתי בנותיה של חני, טרודי ברטון ודיאנה קנטר, וכל ילדיהם.

 

שרון מין, החוקרת הראשית של פרויקט משפחת האן ומארגנת הטיול, נתנה לכל אחד מאתנו שתי מפות מנוילנות של העיר, המציגות 36 נקודות בעלות חשיבות בהיסטוריה של משפחת האן, שבהן נבקר במהלך סוף השבוע. גטינגן, שנוסדה בשנת 1200 לערך, היא עיר אוניברסיטאית של כ- 120,000 תושבים הממוקמת בחלק הדרומי של אזור סקסוניה התחתונה המיושב בדלילות. הבניינים הייחודיים של העיר ניצלו מההפצצות של בעלות הברית. המבנים  הרבים שהיו בבעלות משפחת האן – בניינים, בתי מגורים ומוסדות – מסומנים במפות בנקודות ירוקות. כשעוקבים אחר הנקודות, קל להתחקות אחר עלייתה של המשפחה בסולם החברתי בראשית המאה ה-20, עת שהעסק המשפחתי גדל ואחזקות הנדל"ן הוכפלו.

 

מקס רפאל האן נולד בגטינגן בשנת 1880. אביו, רפאל האן, היה סוחר מצליח של פרוות ועורות. מקס ואחיו נייתן הפכו את החברה של אביהם להצלחה בינלאומית. נייתן היה השקט, בעוד שמקס היה הכריזמטי – איש עסקים ממולח שהיה מחובר בצורה עמוקה לחצי היהודי ולחצי הגרמני של זהותו כאחד, ושימש במקביל הן כמנהיג הקהילה היהודית של גטינגן והן כחבר בכיר במשרד המלחמה הגרמני.

 

כמו אביו, גם הוא היה אספן גדול עם תשוקה ליודאיקה, ולצד המשפחות ששון ורוטשילד, צבר את אחד האוספים הפרטיים החשובים ביותר באירופה. בליל הבדולח, פרצו קציני אס אס לבית משפחת האן במרקלשטראסה 3 באמצע הלילה, ואילצו את מקס רפאל ומשפחתו לברוח עירומים לרחוב, שעה שהם מנפצים את חלונות ביתם ובוזזים את רכושם. הם עצרו את מקס וגרטרוד, יחד עם אחיו של מקס, נייתן, ואשתו בטי. מקס ישב בכלא גטינגן קרוב לתשעה חודשים, ובמהלכם הוחרם אוסף פריטי היודאיקה היקרים שלו. פחות או יותר במקביל לפרק הזמן שבו הנאצים שדדו את עושרו ואת רכושו, מכר מקס קומץ פריטים – לרבות ספה, שני כיסאות, מסרק ומפית – למוזיאון העיר גטינגן, במחיר נמוך מכפי שוויים האמיתי.

 

מקס רפאל ניהל מאבק ממושך להצלת אוסף היודאיקה שלו, אפילו בזמן שהיה כלוא: הוא שכר עורך דין וכתב לקרובים בארצות הברית ובחלקים אחרים של אירופה בבקשה לכסף, על מנת שיוכל לשלם את המס הגבוה שנדרש כדי לקבל את הפריטים בחזרה ולייצאם לארה"ב. משפחתו הפצירה בו להרפות מהעניין, אולם מקס לא היה מוכן לוותר. "אני תמיד אלחם, אפילו כנגד רצונך, כדי להציל את המשפחה שלי מהבלגן הזה וכדי להציל כל מה שאני יכול". כתב מקס לבנו רודולף (רוג'ר) בשנת 1939. "גם אם אכשל, אדע שעשיתי כל שהיה ביכולתי". רוב אוסף היודאיקה מכסף של מקס מעולם לא נמצא.

 

לאחר שחרורו של מקס מהכלא בגטינגן, עברו מקס וגרטרוד לעיר המבורג בתקווה להגר משם מחוץ לגרמניה, אלא שזה כבר היה מאוחר מדי. אבן הנגף שמוקדשת למקס וגרטרוד בהמבורג מפרטת את גורלם: בשישה בדצמבר 1941 הם גורשו לריגה. נראה שגרטרוד מתה במהלך הנסיעה ואילו מקס, כלל הנראה, נרצח ב"טבח דונמונדה" שהתרחש בחווה ליד ריגה בשנת 1942. אחיו נייתן ואשתו בטי גורשו לגטו טרזין בשנת 1942 ולאחר מכן לטרבלינקה – שם נרצחו .

 

חלק מבני המשפחה כן הצליחו להימלט. הילדים של מקס וגרטרוד נשלחו לאנגליה, שם פגשה חני את בעלה לעתיד רוברט ברטון וילדה לו שתי בנות, טרודי ודיאנה. רודולף האן שינה את שמו לרוג'ר היידן, ואחרי שהתגייס לצבא הבריטי ונלחם במהלך שנות המלחמה – הוא אף הוצב לתקופה קצרה בגטינגן – עבר לדרום אפריקה, התחתן עם אן פלאט ונולדו להם שני בנים, מייקל וג'ונתן. הבנים גדלו בקייפטאון.

 

CemeteryTour-1024x768
משפחת היידן בבית הקברות המקומי (צילום: משפחת היידן)

 

מה שעוד שרד את המלחמה הם קומץ של מכולות משא שהכילו חפצים ומסמכים שנשלחו לחופי מבטחים בשוודיה ובשווייץ בשנת 1940 ו-1941, ובהן כלי בית, תמונות, ספרים, ניירת ומספר פריטי יודאיקה שחמקו מידי הנאצים (רבים מהם נמכרו מאוחר יותר כדי לממן את עלויות המשלוח). הניירת המשפחתית ישבה בקופסאות במשך עשרות שנים. היא נשלחה לביתו של היידן בוונקובר לאחר מות אביו בשנת 1984, שם צברה אבק במשך 20 שנים, עד שלבסוף פתח היידן את הקופסאות והניע בכך את תהליך ההתחקות הארוך אחר המורשת המשפחתית.  

 

צעצועים יפניים וסלים משבט הנוטקה

היידן גדל במשפחה דלת אמצעים בקייפטאון, וחונך בעיקר על ידי אמו הבוהמיינית, אן, שהתגרשה מאביו כשהיה בן 8. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קייפטאון, כמצטיין המחזור, הוא החל להתעניין בתחום המתהווה של גנטיקה, עשה דוקטורט בקייפטאון, פוסט-דוקטורט בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, ולאחר מכן – בצעד שהפתיע את עמיתיו –  עזב את הרווארד לטובת בית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה הבריטית בוונקובר, שם הקים מרכז למחקר גנטי. הוא הפך לאחד המומחים המובילים בעולם למחלת ההנטינגטון [הערת המתרגמת: מחלה גנטית נדירה וחשוכת מרפא] וזכה באינספור פרסים מכובדים בתחום הרפואה.

 

היידן גם נחל הצלחה כאיש עסקים וכיזם ביו-טק, לאחר שייסד שלוש חברות ביוטכנולוגיה גדולות. כיום הוא מתגורר בישראל ועובד בטבע, חברת התרופות הגנריות הגדולה בעולם, כמדען הראשי ונשיא תחום המחקר והפיתוח. כמו אביו, סבו וסבא-רבא שלו לפניו, הוא אספן של יודאיקה, כמו גם של חפצים נוספים בעלי תהודה אישית עבורו, ביניהם: צעצועים יפניים, סלים משבט הנוטקה (שבט אינדיאני מאזור חוף האוקיינוס השקט הצפון-מערבי של קנדה) וכרזות תיירות ישנות. הוא אף מחזיק באחד מאוספי בן שאן [הערת המתרגמת: אמן יהודי אמריקאי יליד ליטא] הגדולים בעולם. לו ולאשתו סנדי ארבעה ילדים בוגרים: שרה, אנה, ג'סיקה וגדעון.

 

היידן הוא אדם עם נוכחות ואנרגיה עצומות. הוא רואה את מפעליו ההומניטריים ברבות השנים ככרוכים בלא היתר בעיסוקיו המדעיים. כילד, אמו מחתה נגד משטר האפרטהייד, וקיבלה בברכה חברים מכל הגזעים לביתה, ורוח הסובלנות הזאת חלחלה גם אליו. "כבר מגיל צעיר מאוד קיבלתי חינוך מעולה ואת העקרונות החשובים עבור מדען באשר הוא: לא להאמין למה שלימדו אותך, לא להאמין לחוקים, להיות חלק מההתנגדות", הוא אומר.

 

היידן תמיד ראה עצמו כלוחם נגד האפרטהייד, אולם הוא לא היה עסוק במיוחד בשואה, ולא ראה בה חלק בלתי נפרד מהפסיכולוגיה או מההיסטוריה הפרטית שלו. מותו של אביו בשנת 1984 והלידה של ילדיו דרבנו אותו לשאול שאלות על העבר שלו. באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, הוא פתח סוף סוף את הארגזים ממכולות המשא והתחיל לעבור על האוצר שנגלה בפניו: יותר מ-6,000 מסמכים ותצלומים המתעדים את חייהם של סבו וסבתו, תיעוד היסטורי ברמת פירוט נדירה.

 

עיניו של היידן רושפות מדי פעם בזעם כשהוא מדבר על הפריטים הגנובים. כמו סבו, גם הוא עיקש בניסיונות להחזירם. אולם הפריטים הם רק נקודת המוצא, הפן הקונקרטי של הפיצוי. הטיול שלנו עוסק גם בפיצוי מסוג אחר, פחות חומרי: באיחוי של קרע והקמת מערכת יחסים חדשה בין גטינגן והצאצאים היהודים היתומים שלה. "מבחינתי זה באמת סיפור של סליחה, להיות פתוח, למצוא דרך לא לשכוח את העבר, אבל גם לא להיות שבוי על ידו", אומר היידן.  

 

רנסנס של השבת רכוש גנוב

 

המאמצים של היידן נעשים בתקופה של התעניינות מחודשת בכל הנושא של השבת פריטי אמנות ונכסי תרבות שנבזזו. בשנות ה-90 החל להתפתח שיח ציבורי ענף בנוגע לאמנות שנבזזה על ידי הנאצים, שהגיע לשיאו בכנס שאורגן בשנת 1998 בחסות מחלקת המדינה האמריקאית ומוזיאון השואה בארה"ב. במהלך הכנס נחנכו "עקרונות וושינגטון": 44 מדינות הכריזו בו על הסכמתן לפתוח את הארכיונים ולהגביר את השקיפות בכל הנוגע לאוספיהן. כיום הרצון הציבורי והדחיפות המוסרית סביב נושא השבת נכסי תרבות גדולים בהרבה משהיו, למשל, ב-1951, כאשר בית משפט גרמני סירב להשיב לחני ברטון ורוג'ר היידן את החפצים הגנובים של משפחתם; או אפילו ב-1957, כשהם סוף סוף קיבלו פיצוי עבור אוסף פריטי היודאיקה מכסף שנגנב מהוריהם,  בהיקף של 12,232 דולר בדולרים של שנת 1957.

 

LookingAtPhotos-1024x768
משפחת היידן מביטה בתמונות היסטוריות (צילום: משפחת היידן)

 

בשני העשורים האחרונים, הגרמנים מובילים בתחום השבת נכסי תרבות שנבזזו, בהשוואה למדינות אחרות. בשנת 2001, הושק בעיר מגדבורג המשרד המרכזי לתיעוד נכסי תרבות אבודים, ביחד עם מסד נתונים אינטרנטי בשם lostart.de, אשר אוסף מידע על אודות פריטים שנרכשו כתוצאה מרדיפת היהודים. ובכל זאת, כפי שמציינים החוקרים ווסלי א. פישר ורות ויינברגר, מעט מאוד רכוש הוחזר בעקבות lostart.de. אפילו בגרמניה, בה יש עניין ציבורי רב בהשבת רכוש שנגזל לידי יורשיו החוקיים, רק כ-350 מוזיאונים מתוך ה-3,000 הקיימים עסקו מאז 2014 באיזשהו מחקר על אודות מוצא הפריטים שברשותם.

 

מוזיאון גטינגן הוא אחד מהמוזיאונים המעטים שביצע מחקר עצמאי בנוגע למוצא הפריטים שברשותו, ושאפילו פרסם בין השנים 2008-2009 רשימה באתר lostart.de, של פריטים מהאוסף שברשותו, אשר עברו אריזציה. ואולם, מקור במוזיאון העיר גטינגן, שביקש להישאר בעילום שם, עמד בשיחה שקיימנו על המתח בין הגישה הרשמית של המוזיאון ביחס להשבת פריטים ליורשיהם החוקיים, לבין הגישה הפרטית של עובדיו. מין והיידן תיארו אף הם את הססנותו של בוהמה, מנהל המוזיאון, בתחילת הדרך, כשבאו לבקש את הפריטים לראשונה – גישה שהם סבורים שהתרככה עם הזמן.

 

כשאני דיברתי עם בוהמה – האנגלית שבפיו אינה מהמשובחות – הוא אמר שהיתה זו התנסות משמעותית עבורו לחזות בתגובת המשפחה כשקיבלה את פריטיה בחזרה. הוא גם הצביע על כך שהמוזיאון בראשו הוא עומד הוא הראשון לעסוק בפיצוי מסוג שכזה. "אני מקווה ששינוי עוד יגיע, אבל זה תהליך איטי מאוד", אמר, והוסיף שעל אף שלא חלה על המוזיאון חובה להחזיר את הפריטים, הוא מרגיש שזה הדבר המוסרי והערכי לעשות. אגב, המוזיאון ממשיך להחזיק בפריטים שהיו שייכים לשתי משפחות יהודיות נוספות, ולטענת בוהמה יהיה מוכן להחזיר אותם במידה שצאצאיהן יבואו לחפש אותם.  

 

פיסת היסטוריה יתומה

 

עם השנים, היידן החל לתבוע את השבתם של כמה מהפריטים שמקום הימצאם היה ידוע לו – החפצים שסבו מכר, בצר לו, למוזיאון העיר גטינגן בשנת 1938 –  ואילו מין החלה לסרוק את מסד הנתונים lostart.de ולערוך רשימה של כל הפריטים שהמוזיאון זיהה, כמו גם פריטים נוספים שזיהתה בעצמה מתמונות ישנות שצולמו בתוך בית משפחת האן. מהר מאוד הבינו מין והיידן שהעובדה שהמוזיאון יצר רשימה של הפריטים, לא בהכרח אומרת שהם יכולים לשים את ידיהם עליהם. "הגיעה משפחה למוזיאון ואמרה לאנשיו 'נהדר, עשיתם רשימה של הפריטים, ועכשיו אנחנו רוצים אותם בחזרה'", הסבירה מין. "והדילמה הגדולה של המוזיאון היתה, ובכן, שהם היו צריכים למצוא אותם". מין והיידן נשארו בקשר שוטף עם המוזיאון לאחר הפגישה עם בוהמה בשנת 2011, כשמין אף ביקרה במוזיאון בקביעות כדי לדרבן את העבודה על השבת הפריטים. בהדרגה, אחד אחרי השני, הפריטים לצוץ החלו.

 

שבועות בלבד לפני נסיעתנו המשותפת לגטינגן, כריסטיאן רימנשניידר, ארכיונאי חרוץ עם תשוקה להיסטוריה ולתרבות יהודית שהמוזיאון שכר בסתיו שעבר, הסתכל ברשומות הרכישות של המוזיאון, שם הבחין ברכישת 10 פלטות ברזל יצוק דקורטיביות לתנור, השייכות למשפחת האן. הוא נזכר בקבוצה של כ- 150 או 160 פלטות כאלה שבה הבחין במרתף המוזיאון, לקח את הפנס שלו ופנה אל מרתף האבן הימי-ביניימי של המוזיאון, המתפקע מכדורי תותח ומכונות תפירה ישנות, "כמו קברו של תות אנך אמון", כדבריו. בעוברו על ערימות פלטות הברזל המאובקות והחלודות, הוא הצליב בדקדקנות את האוצר במרתף עם התיאורים מהרשומות, ואיתר לבסוף תשע מתוך עשר הפלטות של משפחת האן.

  

הצטופפנו, מרפק אל מרפק, והבטנו בתדהמה בתשע פלטות הברזל, שסודרו בשורה עם הגב לקיר – פיסת היסטוריה יתומה שכמותן. חלקן היו צבעוניות, חלקן ללא ציפוי, והן תיארו מגוון של סצנות: סוס מזנק, גן העדן, סמל של משפחת אצולה. "באותם זמנים זה היה כמו לאסוף בולים", הסביר רימנשניידר את פשר האוסף והוסיף שיכול להיות שחלק מהפלטות אף נתלו בכניסה לביתם של מקס רפאל וגרטרוד האן.  

 

 

hahn9-1024x682
מייקל היידן נואם במוזיאון (צילום: משפחת היידן)

 

 

"מה הולך לקרות עם כל הדברים האלה אחרי התערוכה?", שאל דוד, אחיינו של היידן, בשקט.

 

"אנחנו הולכים לדון בזה כמשפחה", השיב היידן. "כל זה חדש לנו."

 

הוא הביט ברימנשניידר עם ניצוץ בעיניו ואמר, "אנחנו לא יכולים לחכות כדי לראות מה הדבר הבא שתמצא".

 

כיבודים לקצינים נאציים

 

סוף השבוע הארוך בנושא ההיסטוריה משפחתית החל בבית הקברות היהודי הישן, במרחק של כ-10 דקות נסיעה ממרכז העיר. זה היה בוקר עמוס רגשות. המתח ניכר היטב בפניו של היידן. תיקייה צהובה היתה תחובה מתחת לזרועו, דפיה מכילים הערות לנאומים הרבים שיהיה עליו לשאת בסוף השבוע הזה. אולם כרגע היה זה הזמן להתמקד במטרה האמיתית שלשמה ארגן את הנסיעה: להחיות את העיר של סבו וסבתו עבור הילדים שלו, ולמצוא דרך, איכשהו, להתקדם הלאה כמשפחה.

 

לאחר הסיור בבית הקברות וההשבה של הפריטים למשפחה, נדחסנו לתוך מכוניות מסחריות ונסענו לגימנסיית היינברג לפגוש את המדריך הבא שלנו, טום ווליסר, שעתיד לערוך לנו סיור בבתי הספר בהם למדו חני ורוג'ר.

 

היידן פגש את ווליסר לראשונה בשנת 2011. החיבור ביניהם היה מידי. ווליסר חווה בעברו סבל שהצית בו רוח מרדנית: הוא גדל עם הורים שמרנים שהתעללו בו פיזית ונפשית ועם סבתא שהיתה פקידה נאצית ותומכת נלהבת בשלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. "אני חושב שיש בינינו חיבור כלשהו. אנחנו מסתכלים על דברים בצורה דומה", אמר.  ווליסר מאמין בלימוד מתוך עשייה – להפגיש את תלמידיו עם ניצולים ופליטים, לנבור בארכיונים ולבקר באתרי הטראומה, שרבים מהם נמצאים כרגע מתחת לרגלינו.

 

קריאה נוספת: השואה תישאר כאן גם אחרי לכתם

 

באחד המסדרונות בקומה השנייה של בית הספר הישן של חני, גימנסיון היינברג (HGA), שבו ווליסר מלמד כיום, הוא הראה לנו אנדרטה עם השמות, תמונות, וביוגרפיות של תלמידי בית הספר היהודים שנרצחו בשואה. בתוך תיבת תצוגה מזכוכית ישב תצלום של חני האן לצד שלוש מחברותיה היהודיות לכיתה, ביום גירושן מהגימנסיה. מין סיפרה לנו כי מבין מארבעת הבנות בתמונה, שתיים שרדו וחני ביניהן. 16 תלמידות יהודיות שלמדו בבית הספר של חני נרצחו בשואה, פשע שלא הוכר רשמית על ידי בית הספר עד שנת 1990.

 

עזבנו את הגימנסיה והלכנו במשך כחצי שעה לאורך חומות העיר המיוערות. "חני ורודולף בוודאי הלכו בדרך הזאת המון פעמים", הפטיר ווליסר. האדמה היתה מכוסה בעלים סתוויים פריכים מעצי התרזה שהתנשאו מעלינו. היידן עצר להתבונן בפסל אבן של גבר על בסיס מוגבה. "שמעתם על המושג "גאוסיאן" [הערת המתרגמת: התפלגות נורמלית]?" הוא שאל את הקבוצה בהתרגשות. "זהו וילהלם גאוס [הערת המתרגמת: האיש שעל שמו נקראת "עקומת גאוס", היא עקומת הפעמון, המראה התפלגות נורמלית]. הוא מכאן".

 

כמו ברוב חלקיה של גרמניה, קשה ליישב בין ההיסטוריה האינטלקטואלית הענפה (לא פחות מ-45 זוכי פרס נובל נמנו עם האוניברסיטה המקומית) והיופי הטבעי השופע של גטינגן, לבין ההיסטוריה הרוויה בדם שלה. כשהלכנו, ווליסר הפנה את תשומת לבנו לאתרים בהם התרחשו הזוועות: הכיכר בה התרחש הגירוש הראשון של יהודי גטינגן, גן ורדים שבו גיבורי מלחמה נאציים היו זוכים לכיבודים בטקס שהתקיים אחת לשנה עד שנת 1980. כשיצאנו מהפארק, עצרנו ליד מגרש כדורסל. כאן, אמר ווליסר, הותקף תלמיד שלו מרואנדה בשנת 2011, לאור היום, על ידי שני ניאו-נאצים. כאשר התלמיד דיווח על כך למשטרה, בעקבות הפצרות של טום, השוטרים איימו לגרש אותו.  

 

מאוחר יותר יספר לי ווליסר כמה ממריץ ומחזק היה עבורו הטיול של משפחת האן. "אני רואה את כל הקשיים שהיו לי, כל הקשיים שהיו להיסטוריונים אחרים, ופתאום מגיע היידן עם האנרגיה שלו, אבל גם עם המוניטין שלו, וגם הכסף שלפעמים פותח דלתות. זה גורם לדברים ללכת הרבה יותר חלק. אז, אני חושב שיכול להיות שהוא סלל את הדרך גם עבור אלו שיבואו אחריו", הוא אמר. "זה סימן מאוד מעודד לשינוי שהיה צריך להתרחש כאן כבר מזמן".  

 

כבר עדיף מונגוליה או ליבריה

 

התחנה האחרונה שלנו להיום היא מרקלשטראסה 3, מבנה שמאכלס בימינו את בית ההוצאה לאור "הוגרפה", המתמחה בטקסטים מדעיים. זהו הבית שבו חני ורוג'ר גדלו, שבו הם חיו את השנים המאושרות ביותר שלהם בגטינגן, חיים של אלגנטיות תרבותית, מוקפים באמנות, עתיקות וריהוט אלגנטי – לרבות סט רהיטי הסלון הרוקוקואים שהוחזר למשפחה הבוקר. זהו גם הבית שחלונותיו נופצו בליל הבדולח, שתושביו הוכו ונגררו לכלא באישון לילה. ממוקם בלב שכונת מגורים אמידה מזרחית למרכז העיר, הבית הוא המרשים ביותר ברחוב: חמש קומות עם מרפסות וחלונות בכל הצורות והגדלים, עיטורים לבנים וצריחים מתפתלים.

 

את פנינו קיבלה קורדולה טולמיין, היסטוריונית של יהדות גטינגן. טולמיין כתבה על משפחת האן במשך השנים. ב-2011 היא קיבלה לראשונה מייל מהיידן. בהמשך אותה שנה היא ארגנה עבורו נסיעה לגטינגן, ובשנת 2013 ביקשה רשות לתרגם לגרמנית את הספר על אוסף היודאיקה של מקס רפאל, שאיידן הזמין את כתיבתו ב-2011, ולהוסיף הערות עבור הקוראים הגרמנים.

 

בהמשך ניגשה טולמיין למנכ"ל הוצאת הוגרפה בע"מ, יורגן הוגרפה, כדי לברר האם הם ישקלו לחרוג ממנהגם לפרסם טקסטים מדעיים בלבד, ויפרסמו את המהדורה הגרמנית של הספר על חייו של מקס רפאל האן. הם הסכימו מיד, ואף ניאותו לארגן טקס להסרת הלוט מלוח הזיכרון שיוקדש למקס רפאל וגרטרוד האן.

 

קריאה נוספת: רוב היודאיקה היום מגיעה בכלל מסין - האם זה אמור לשנות לנו? 

 

בתוך חצר אבן קטנה, התאסף קהל של כ-50 איש לצפות בטקס הסרת הלוט מלוח הזיכרון לזכר גרטרוד ומקס רפאל. ברחבי גטינגן יש למעלה מ-300 לוחות כאלו לזכר תושביה החשובים של העיר. הוגרפה, רזה, במעיל כחול ארוך וצעיף דק, סיפר לנו שבדרך כלל באים לצפות בטקס מסוג זה כארבעה-חמישה אנשים. "ברור שיש לנו כאן מקרה מיוחד", הוא אמר, קורן. בפעם הראשונה במהלך המסע הזה, ראיתי את היידן בוכה. 

 

באותו לילה היידן הזמין את כולנו לארוחת ערב ומשקאות. מצב הרוח היה מרומם, והיידן צחק ושתה לחיים. כששוטטנו בעיר, הופתענו לגלות שהיא אופנתית יותר מכפי שנראה במבט ראשון, ואפילו יש בה מספר ברים מחתרתיים. "העיירה הזו דיי מגניבה!", אמר היידן, מסוחרר. אחיינו דיוויד, לעומת זאת, ציין שהופתע ממידת הגזענות שעדיין קיימת כאן. "אני חושב שגרמניה נמצאת אי שם בין מונגוליה וליבריה ברשימת המקומות שבהם הייתי רוצה לחיות. אבל הייתי מבקר פה שוב".  

 

העבודה הקשה עוד ממשיכה 

 

כעבור חודש נפגשתי עם היידן בלובי של מלון פארקר מרידיאן בניו יורק. הוא הגיע ללובי עם שתי מזוודות, כתפיו מאובקות משלג, וחיבק אותי בחום. הוא התנצל שאיחר לפגישתנו, והסביר כי התעכב בשל חניית ביניים בלתי צפויה של חמש שעות באיסטנבול. זה היה שבוע ארוך: לאחר נסיעה קצרה לקרואטיה כדי להיפגש עם נשיא המדינה, הוא נפגש בקצרה עם בעלי מניות באמסטרדם בטרם יצא לניו יורק, שם נאם לפני כמה מאות משקיעים בוול סטריט על חברת טבע.  

 

היידן הודה שהתחולל בקרבו שינוי מאז הטיול שלנו, מעין שקט פנימי שאפשר לו, לראשונה בחייו, לחבק את שורשיו הגרמניים החוזרים אחורה כמעט 500 שנה. "לראשונה בחיי, פתאום שאלתי את עצמי, אם אולי כדאי לי להוציא דרכון גרמני – לפני זה הרעיון הזה אפילו לא חלף בראשי. אני לא הולך לעשות את זה, אבל העובדה שבכלל חשבתי על זה היא בגדר שינוי עצום בשבילי". הוא נתן לניסוי המחשבתי הזה להתמשך עוד קצת. "מה שהפתיע אותי זה שיש בגטינגן חיים, מעבר לכל הדברים שעברנו, שנראים כיפיים, שנראים מעניינים. המון חנויות עתיקות קטנות. זה נראה מקום די מעניין. היה רגע שחשבתי, 'טוב, אולי אני צריך להיות פרופסור בגטינגן', ושאם הייתי נהיה כזה, האם הבת שלי אנה היתה הולכת ללמוד בבית הספר לרפואה של גטינגן? האם היא היתה כיום רופאה גרמניה? המחשבות המוזרות, המגוחכות אלה, חלפו לי בראש".

 

לאחרונה, קנה היידן במכירה פומבית פריט שהוא מתכנן להוסיף לאוסף שלו: כרזת פרסומת משנת 1927 לסוכנות נסיעות ביודנשטרסה 27, חצי בלוק מהבית שבו גדל אביו. "היא מהתקופה של החיים הנפלאים בגטינגן. הכרזה הזו היא עדות לחיי הזוהר והאלגנטיות ששררו בגטינגן של שנות ה-20", הוא אמר לי, וציין שהוא הולך לאסוף את הכרזה כשיהיה באמסטרדם שוב, בשבוע הבא.   

 

בגטינגן, העבודה הקשה ממשיכה. בדיוק כשסיימתי לעבוד על הכתבה, כתב לי כריסטיאן רימנשניידר שהוא גילה תגלית מרגשת בארכיון של המוזיאון: 12 פריטים נוספים השייכים למשפחת האן שאיש לא ידע על קיומם, משום שתויגו בטעות תחת השם הלם, במקום האן, ברשומות המוזיאון.

 

כעת, על המשפחה להחליט מה לעשות עם הפריטים שעדיין נמצאים ברשות מוזיאון העיר גטינגן. היידן לא בטוח שהגישה הנכונה היא לחלק את הפריטים בין בני המשפחה המפוזרים ברחבי העולם. בפעם הראשונה, בהשראת הרצון הטוב שהורעף על המשפחה במהלך בביקורנו, הוא מתחיל להשתעשע ברעיון להשאיר את הפריטים לטיפולו של המוזיאון, כחלק מתערוכת קבע. וכמובן, יש את השאלה של איך לשמור ולהציג את אלפי המסמכים המשפחתיים שהגיעו במכולות המשא: "עלינו למצוא מקום קבע בשבילם שנוכל לבקר בו מבלי להעיק", הוא אמר. "ובשלב הבא אני חושב שהדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לחיות את החיים במלואם, ופשוט לעשות את הדברים הכי טובים שאנחנו יכולים בשביל העולם הזה".

 

* אנה סילמן היא סגנית עורכת בידור באתר "סלון". הכתבה התפרסמה בגרסה ארוכה יותר באתר טאבלט

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus