אלימות נגד נשים_תינקסטוק

מה למדנו מפסיקות ההלכה בנושא אלימות נגד נשים

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
24.11.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ככלל, חכמי ישראל בכל הדורות הביעו בקול רם את התנגדותם לאלימות נגד נשים. במאה ה-13 כותב המהר"ם מרוטנבורג, גדול הראשונים בתקופת ימי הביניים, כי המכה את אשתו חוטא חטא חמור יותר מאשר המכה את חברו"
"הרמב"ם בחיבורו 'משנה תורה' כותב כי 'כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשות, כופין אותה ועושה אפילו בשוט'. על הדברים הללו מערער מיד הראב"ד וטוען כי 'מעולם לא שמעתי ייסור שוטים בנשים', אך דבריו של הרמב"ם נותרו על תלם"
"פוסקים אחרים התירו לבעל להכות את אשתו כאשר היא עושה מעשים רעים. כך, למשל כותב הרדב"ז: 'ומכל מקום, אם עושה דברים בלתי הגונים לפי תורתנו, יש לו רשות לייסרה ולהכותה להחזירה למוטב כיוון שהיא ברשותו'"
סקירת היחס כלפי אלימות נגד נשים בהלכה עשויה להוליד מבוכה, שכן לא מעט קולות מעניקים לה הכשר. אלא שהפסיקות הללו עשויות דווקא לשמש מקור של כוח. מוגש כחומר למחשבה לכבוד היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים

הבא לסקור את היחס כלפי אלימות נגד נשים בהלכה היהודית ייתקל במבוכה רבה. אף על פי שהמסורת ההלכתית המרכזית שוללת אלימות נגד נשים ופוסקים רבים מתבטאים באופן חריף כלפי בעלים מכים, ישנם – מחריד ככל שזה יישמע – גם קולות אחרים. העיון במקורות העוסקים באלימות נגד נשים מעניין משום שהוא יכול ללמד דבר או שניים על האופן שבו יש לגשת אל ההלכה בימינו: מתוך הכרה בעובדה שהיא לא נפסקת בחלל ריק, אלא תמיד מתוך הקשר אידיאולוגי ופוליטי, ותוך מתן חשיבות עצומה לקוד המוסרי שעומד בתשתית החיים היהודיים, שהוא זה שיקבע את נתיבה של ההלכה – ולא להפך.

 

ככלל, חכמי ישראל בכל הדורות הביעו בקול רם את התנגדותם לאלימות נגד נשים. במאה ה-13 כותב המהר"ם מרוטנבורג, גדול הראשונים בתקופת ימי הביניים, כי המכה את אשתו חוטא חטא חמור יותר מאשר המכה את חברו. הוא מוסיף, ברוח המקום והזמן, שהכאת נשים היא "דרך הגויים", אבל "חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת". את המילים "דרך הגויים" ניתן להבין כאפיון עובדתי, אך יותר נכון להבין אותן כאמירה ערכית: מעשה כזה אינו הולם יהודים שומרי תורה ומצוות, וחובה עליהם להימנע ממנו.

 

מי שגינה ביתר חריפות אלימות נגד נשים היה הרב חיים פלאג'י, 600 שנה לאחר מכן. הרב פלאג'י, היושב בטורקיה ונושא בתפקיד החכם באשי (מעין רב ראשי), חוזר על האמירה של המהר"ם מרוטנבורג שלפיה האלימות נגד נשים חמורה מאלימות נגד חבר ומוסיף כי יש לנדות, להחרים ולהעניש בעל מכה – ואפילו לקצוץ את ידו. "ואם תאמר שיהיה פתחון פה לאדם", כותב פלאג'י, "כי אשתו רעה ועושה לה הכעסות, ולכן מכה אותה – אין זו טענה".

 

הנה אפוא שני מקורות, ממרחק רב של שנים ואזורים – אירופה והאימפריה העות'מאנית – שמבטאים קול דומה, וקיומם המשותף מעיד על כך שבעיית האלימות במשפחה מעולם לא פסקה להטריד את בעלי ההלכה בקהילות היהודיות, וגם את התרבות האנושית בכללותה. הדברים החמורים נגד בעלים מכים לא נותרו רק במישור של הנהגת הקהילה, אלא תורגמו גם למישור ההלכתי: ישנם פוסקים שטענו שאלימות הבעל כלפי אשתו מצדיקה כפיית גט על הבעל, צעד חריג בהלכות גירושין.

 

קריאה נוספת: מדוע הצעת החוק המגדירה אונס ללא תלות בשאלת הסכמת הקורבן עולה בקנה אחד עם ההלכה?

 

יצירה של התקופה

 

ואולם, בצד הקולות הללו, ניתן למצוא קולות אחרים, צורמים, בין פוסקי הלכה, ובהם כאלה שנחשבים לגדולי הפוסקים בכל הדורות. כך, הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה" כותב כי "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשות, כופין אותה ועושה אפילו בשוט". על הדברים הללו מערער מיד הראב"ד, הכותב הערות על פסיקותיו של הרמב"ם וטוען כי "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים בנשים", אך דבריו של הרמב"ם נותרו על תלם.

 

טראמפ
טראמפ. קרב על ערכים (תמונה מתוך פליקר)

 

פוסקים אחרים התירו לבעל להכות את אשתו כאשר היא עושה מעשים רעים. כך למשל כותב הרדב"ז: "ומכל מקום, אם עושה דברים בלתי הגונים לפי תורתנו, יש לו רשות לייסרה ולהכותה, להחזירה למוטב כיוון שהיא ברשותו. אבל אינו רשאי להכותה בשביל הדברים הנוגעים אליו, שהרי אינה שפחתו". החריג ביותר בחבורה הזאת הוא רבי שמואל הנגיד. אמנם באחד משיריו, ולא במקור הלכתי, התיר שמואל הנגיד לבעל להכות את אשתו כדי לשמר את מעמדה הנחות ולמנוע ממנה להרים ראש בגאון ולהשוות את מעמדה למעמדו: "הך אשתך מכת בלי סרה אם תמשול בך כאיש", כותב הנגיד.

 

מדוע הדברים הללו חשובים? לא חלילה כדי לטעון שתורת ישראל מתירה אלימות; כאמור, המסורת המרכזית של פוסקי ההלכה מתבטאת בחומרה נגד בני זוג אלימים. הם חשובים משום שהם מלמדים כמה עקרונות ביחס לפסיקת הלכה וליישומה בעולם המודרני. העיקרון הראשון הוא המודעות להקשר ההלכתי. גם לומדי ההלכה השמרנים ביותר ייאלצו להודות שפסיקות מחרידות כאלה, שמצדדות באלימות נגד נשים, נפסקו לא מתוך עיון מדוקדק במקורות ההלכה ובהיסקים למדניים מקובלים, אלא הם תוצר של תקופה מסוימת.

 

וכך גם לנוכח פסיקה ידועה אחרת של הרמב"ם, לכאורה חמורה הרבה פחות: הרמב"ם פוסק שטוב לאישה לצאת מביתה רק אחת לחודש, ובשאר הזמן ראוי שתישאר בין קירות ביתה. גם לאיש ההלכה השמרן ביותר ברור שהרמב"ם הנציח כאן פרקטיקות שהכיר מן העולם שסובב אותו וכי אין לפרקטיקות הללו תוקף הלכתי כיום, וייתכן שגם בדורו של הרמב"ם לא היה להן תוקף כזה.

 

את ההלכה אפוא לא ניתן להפריד הפרדה מלאכותית מן הנסיבות שבהן היא נוצרה. הפוסקים הרואים בהכאת נשים אופציה תקפה פועלים במרחב שונה מזה שאנו חיים בו, וההכרה בכך היא מפתח להבנת ההלכה – ראיית ההקשר הרחב שלה, ההיסטורי, התרבותי והאידיאולוגי.

 

ואולם, ריבוי הקולות בעניין אלימות נגד נשים – במקום שבו היינו מצפים לגינוי חד-משמעי של התופעה – מלמד דבר נוסף. הוא מלמד שהחשיבה ההלכתית איננה רק מתעצבת בנסיבות ספציפיות, אלא גם מתוך אידיאולוגיה מסוימת; שהכוח המניע שלהן איננו רק הסקת המסקנות מן הטקסט, ואפילו לא רק התנאים הסביבתיים, אלא גם האידיאולוגיה של הפוסק בזמנו ושל לומד ההלכה בזמנו.

 

במסורת ההלכתית, מעצם טיבה כמסורת מגוונת שנוצרה לאורך שנים, ניתן למצוא תימוכין ללא מעט עוולות. ניתן למצוא בה אמירות קשות נגד לא-יהודים, נשים והומוסקסואלים; פערי ענק פעורים בינן לבין השקפות העולם הרווחות כיום. לנוכח העובדה הפשוטה והכואבת הזאת, ניתן לנקוט כמה אסטרטגיות: ניתן לדבוק בפונדמנטליזם, שאינו אלא היצמדות עיקשת ליסודות ולדוגמות הדתיות הבסיסיות; ניתן להתעלם מן המסורות הללו ולהציג את פניה היפות של היהדות בלבד, אך ניתן גם – וזו הצעתי – לראות את המקורות הקשים הללו, ובתוך כך גם המקורות המצדדים באלימות כלפי נשים, כהזדמנויות להכיר בכך שהבחירה אילו מקורות לאמץ מתוך המסורת ואילו מקורות לא לאמץ מתוכה תלויה בהשקפת עולם.

 

כך, אדם האמון על שנאת זרים ימצא ביהדות עוגנים רבים לשנאתו, ואילו אדם המאמין בשוויון בין המינים ימצא גם הוא אמירות התומכות בדבריו. אך מרגע שנחשפת האידיאולוגיה שמאחורי הקביעות הללו, ואין יומרה להיתלות מאחורי המקורות כי "זו ההלכה", כביכול, ניתן לקיים דיון על ערכים ועל אמונות – ולא מלחמת ציטוטים ומקורות.

 

באשר לאלימות נגד נשים, הרי שאין לטשטש את המקורות הקשים ולהיקלע לשיח אפולוגטי, אלא להכיר בחוסר הרלוונטיות של הפסיקות הללו לימינו, לזכור את הקשרן ההיסטורי ולזכור גם את המסורת ההלכתית המרכזית שדוחה אותן. אך בה בעת גם לזכור – וזו הנקודה החשובה – שאדם שמעוניין לאמץ היום את ההלכות הללו עושה זאת מתוך אידיאולוגיה מסוימת, כזאת שרואה בנשים חפץ שאפשר לעשות בו ככל שרוצים. יש לנתב אפוא את מיטב הכוחות כלפי תפיסת העולם המעוותת הזאת ונגד הניסיון שלה להסוות את עצמה כ"דבר ההלכה" – ולא כלפי מקורות עתיקים.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus