טבילה במקווה (צילום: פלאש90; למצולם אין קשר לכתבה)
נותנים צ'אנס לטרנס: המקוואות האמריקאים שאימצו לחיקם יהודים טרנסג'נדרים
social
facebook whatsup email tweeter
מרג'ורי אינגל, מגזין "טאבלט" //
29.1.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"המקווה מתפקד כאתר ספי שבו האינדיבידואל צולל לתוך המעבר ממצב אחד לאחר. במקווה האדם המשתתף בטקס שוקע כולו בתוך המים כמה פעמים, מדקלם ברכה ויוצא מהמים אדם אחר. בעיני כמה יהודים טרנסים, הרגע הספי שנחווה במקווה יכול לחבור בצורה משמעותית לסיפיות בחייהם"
"עת השמש צוללת וצבעי היום משתנים, המסורת היהודית מציעה ברכה לשעת בין הערביים, שהרי היא לא יום ולא לילה, אלא שעת ביניים. כולנו בני דמדומים. לעולם לא יוכלו לסווג אותנו או להגדיר אותנו עד הסוף. אנחנו הרבה זהויות ואהבות, הרבה מגדרים ושום מגדר"
מתברר שיש לא מעט יהודים טרנסג'נדרים בארצות הברית שמרגישים שאקט הטבילה במקווה, מרחב של גבול בין הפרטי לציבורי, משקף את החוויה שלהם של חיים בין-מרחביים בספֵירה של המיניות והמגדר. כתבת מגזין "טאבלט" דיברה עם כמה מהם

"זמן רב לפני שעברתי את השינוי, היה לי חלום על היותי בגוף שלי, כעצמי, בתוך מרחב פתוח ויפהפה ומואר ומלא במים", מספר מל קינג, 29, מנהל פיתוח וסופר שחי בברוקלין. "בפעם הראשונה שהלכתי למקווה, הרגשתי שצעדתי לתוך החלום הזה. וידעתי שזה משהו שאני רוצה לחזור אליו".

 

קינג גדל כקתולי, אבל נמשך אל היהדות מילדותו. אחרי הקולג' הוא מצא בית רוחני בקהילת "קולות חיינו" בשכונת פארק סלופ, ולמד במשך שנתיים אצל הרב אלן ליפמן לפני שהתגייר. "בזמנו אי היה אפשר למצוא מקווה שיש בו טרנסג'נדרים, אז הלכתי למקווה 'מים חיים' שבבוסטון", הוא מספר, "האנשים שם היו חדורי כוונה גדולה בנוגע לקיום טקסים". כעת קינג הוא מדריך מקווה מטעם ImmerceNYC, ארגון פלורליסטי פמיניסטי שפועל למען יצירת חוויות מקווה "מכילות-כול", בניו יורק. "המקווה הוא מקום שבו טקס ומשמעות יכולים להיווצר בדרכים חדשות", אומר קינג.

 

שמים את העבר בעברית

 

בחיבור מאת ס. ג'. קרסנאו, פרופסור למדעי הדתות באוניברסיטת רוקהרסט שבקנזס סיטי, מיזורי, שהתפרסם בכתב העת האקדמי Journal of Contemerary Religion"" ("מגזין לדת עכשווית"; המתרגמת) בספטמבר, בחן קרסנאו את הדרכים שבהן יהודים טרנסג'נדרים מוצאים משמעות במקוואות ובשאר טקסים יהודיים. לצורך המאמר, שנקרא "על תהליכי מעבר: יהדות נורמטיבית וחדשנות טרנסית", הוא ראיין 72 רבנים וחברי ארגונים קהילתיים יהודיים בבוסטון ובלוס אנג'לס.

 

 

קרסנאו, שלמד בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס (עד כיתה י"ב) לפני שהחל את לימודי האנגלית והפילוסופיה  ביו. סי. סנטה קרוז והמשיך ללימודי תואר שני בחינוך ביו. סי. סן דייגו ולדוקטורט במדעי הדתות ביו. סי. ריברסייד, כתב על התפקיד של המקווה ככלי המשוכלל ביותר לתהליכי מעבר ביהדות:

 

"המקווה מתפקד כאתר ספי שבו האינדיבידואל צולל לתוך המעבר ממצב אחד לאחר. במקווה האדם המשתתף בטקס שוקע כולו בתוך המים כמה פעמים, מדקלם ברכה ויוצא מהמים אדם אחר. בעיני כמה יהודים טרנסים, הרגע הספי שנחווה במקווה יכול לחבור בצורה משמעותית לסיפיות בחייהם. הוא משקף את החוויה של חיים בלתי-מובְנים או חיים בין-מרחביים בספֵירה של המיניות והמגדר הנורמטיביים. במונחים של מגדר, זו יכולה להיות חוויה של שוליות תמידית לאלה שהמגדר שלהם אינו מתאים למבנה בינארי, או של שוליות זמנית לאלה שעושים מעבר בינארי ממגדר אחד לאחר".

 

המקווה הוא מקום ספי גם לסיסג'נדרים (מי שהזהות המגדרית שלהם תואמת את מינם הביולוגי; המתרגמת) ולהטרוסקסואלים, כמובן – הוא מסמן את המעבר מהבלתי-טהור לטהור, ממצב קיומי אחד לאחר, ממה שהיה לפני רגעי חיים בעלי משמעות למה שנהיה אחריהם. אבל מבחינת טרנסים יהודים שבוחרים לטבול במקווה, פעולת הטבילה תכליתה אינה היטהרות. תחת זאת, כותב קרסנאו, זו "שיטה של ריפוי או ניקוי הרעילות שנמצאת בגוף הטרנסי/קווירי מהנורמטיביות ההטרוסקסואליות והסיס-סקוסאלית".

      

היום יש גם רבנים שתרמו ממחשבתם לגוף העבודה על טקסי מעבר ליהודים קווירים. קרסנאו מתייחס לעבודתם של הרבנית אמילי אביבה קפור, הרב אליוט קוקלה, וד"ר מקס ק. סטרספלד ואנדרו רמר. סטרספלד ורמר יצרו טקס מקווה שכולל שלוש טבילות: אחת עבור העבר, אחת עבור ההווה ועוד אחת עבור העתיד. הברכה לטבילה שמייצגת את ההווה היא פואטית במיוחד:

 

"עת השמש צוללת וצבעי היום משתנים, המסורת היהודית מציעה ברכה לשעת בין הערביים, שהרי היא לא יום ולא לילה, אלא שעת ביניים. כולנו בני דמדומים. לעולם לא יוכלו לסווג אותנו או להגדיר אותנו עד הסוף. אנחנו הרבה זהויות ואהבות, הרבה מגדרים ושום מגדר. אנחנו בין-תפקידים, בהצטלבות שבין ההיסטוריות ובין מקומות. אנו שתי וערב של דרכי זיכרון ויעד, אלומות של אור שהסתחררו זו בזו. אנו לא יום ולא לילה. אנו שני הדברים גם יחד, אף לא אחד מהם ושניהם.        

 

הלוואי שמקום הביניים הקדוש ישהה את הוודאויות שלנו, ירכך את השיפוטים שלנו וירחיב את הראות שלנו. הלוואי שאור בין הערביים יאיר את דרכנו לאלוהים, שמתעלה מעל כל הקטגוריות וההגדרות. איננו יכולים תמיד להגדיר; אנו תמיד יכולים לומר ברכה".

 

הרב אליוט קוקלה, שהוסמך ב-2006 כרב הרפורמי הטרנסג'נדר הראשון, מציע אף הוא ברכה לטרנסים. אמנם קוקלה יצר אותה למען חבר שרצה לשאת אותה בכל פעם שקיבל טיפול הורמונלי, אבל היא מתאימה לכל מיני רגעים בתהליך המעבר ("כגון שינויי שם, יציאה מהארון בפני יקירים או בזמן שינויים רפואיים"). וזו לשונה:

 

"'המעביר' כשם לאלוהים מופיע בברכות השחר המסורתיות שנישאת מדי בוקר. לשורש העברי ע-ב-ר ישנם כמה רבדים של משמעות ביהדות. במובן המילולי ביותר, משמעותו לחצות פיזית; ואולם, הוא יכול לרמז גם על טרנספורמציה רוחנית בתפילות הימים הנוראים. שורשו במילה 'עברים', בני העם העברי. אנחנו העברים, האנשים שחוצים, כיוון שבגופנו חצינו את נהר הירדן כדי לברוח מהעבדות ומהדיכוי והעברנו את עצמנו טרנספורמציה רוחנית. בבסיסו, זיכרון אבותינו הקדוש נושא את הרגע הכואב אך גואל הזה, שינוי פיזי ורוחני. בעברית המודרנית אותו השורש של הפועל הזה משמש ליצירת המילה 'מעבר', שמציינת שינוי מגדרי".

 

קריאה נוספת: מסעות "טרנספרנט" בארץ הקודש

 

קוקלה משתמש בנוסח של ברכות השחר כדי לומר "ברוך אתה, הנצחי, אלוהינו מלך הזמן והמרחב, המעביר את אלה שמשתנים/עוברים/חוצים". ו"ברוך אתה, הנצחי, אלוהינו מלך הזמן והמרחב שברא אותי בצלמו". הוא מתייחס בכך למדרש שלפיו האדם הראשון היה בהתחלה אינטרסקס (אדם שיש לו סימני מין זכריים ונקביים כאחד; המתרגמת), ולפיכך כל גוף, בעל כל צורה, נוצר בצלם אלוהים. הטקס מסתיים בדקלום של "שהחיינו" – התפילה שנושאים בזמנים חשובים בחיינו.

 

שימוש במקווה משמעו להיות פגיע

 

כמה מהטרנסים משתמשי המקווה יוצרים טקסים משלהם. ל. לי בטלר, 33, ספרן מוושינגטון הבירה, החליט ללכת למקווה בזמן שהתגורר בבוסטון ורק החל לקחת טסטוסטרון. "הרגשתי שזה טוב וחשוב לציין את המעבר הזה במעבר שלי", הוא אומר וצוחק, "חזרתי על ברכת הכוהנים מתפילת העמידה, שהיתה עבורי מצע להרהורים על אודות היותי מצוי תחת השגחתו של אלוהים. זה היה ב-2006, ומאז אפשר למצוא במקומות רבים טקסים אלטרנטיביים בכלל, וטקסים הנוגעים לשינוי מגדרי בפרט".

 

בזמנו, "מיים חיים" היה "פתוח מאוד לעניינים מגדריים באופן תיאורטי, אבל לא היתה בו תשתית", אומר בטלר. אז הוא החליט להיעשות מדריך מקווה כדי להיות שם למען טרנסים אחרים ועזר ל"מיים חיים" לקבל את פני האנשים שזהותם המגדרית נמצאה בתהליך מעבר. "דיברתי איתם רבות על איך אפשר לשנות חלל שנוטה להיות מגדרי מאוד לחלל מסביר פנים ותומך במגדרים א-בינריים", הוא אמר, "הנחיתי טרנסים וסיסג'נדרים ואנשים שזהותם המגדרית אינה קונפורמיסטית ועזרתי להם בתקופות מעבר בחייהם, הכנתי אותם לחתונות ולימים הנוראים".

 

שימוש במקווה משמעו להיות פגיע. "יש משהו מנחם מאוד בכך שיש מישהו שהיה פעם באותו המקום כמוך ושאינו מופתע מהגוף שלך", ציין בטלר, "אתה רוצה ליצור אווירה נוחה, וזה כולל את ההיבט הגופני שנוגע הן להבדלים מבחירה, כמו פירסינג או ניתוח לשינוי מין, והן להבדלים שאינם מבחירה, כמו מוגבלויות נראות לעין".

 

Gay_Jewish_Float_in_Chicago_Pride_2013
יהודים במצעד הגאווה בשיקגו, 2013

 

ליסה ברמן, אחראית המקווה והחינוך ב"מיים חיים", אומרת שישנן דרכים רבות להאיר פנים לחריגים. כך למשל, המקום נגיש לכיסאות גלגלים; כל הטקסטים משתמשים בשפה שכוללת את כל המגדרים, כל אימת שזה מתאפשר (כיוון שעברית היא שפה מגדרית, "מיים חיים" מציע נוסחי תפילות כמו "קריאת שמע" ו"שהחיינו" בלשון נקבה בצד הנוסח המסורתי, בלשון זכר. אין נוסח א-בינארי, אבל את האשמה, במקרה הזה, יהיה צריך לגלגל לפתחה של העברית); ישנן שתי בריכות, ואנשים מכל המגדרים מוזמנים לטבול בשתיהן; עדים אינם חובה אלא בחירה; וכשמישהו/י טובל/ת, המדריכ/ה מחזיק/ה סדין שמכסה את עיניו/ה, והסדין מורד רק אחרי שהטובלים צוללים, כדי לוודא שהם שקועים כל כולם במים. הוא מועלה שוב רק לפני שהטובל/ת עולה מעל לפני המים. והכי חשוב, אומרת ברמן, אנחנו לא מניחים הנחות מוקדמות לגבי הטובלים.

 

"מיים חיים" מציע טקסי טבילה גנריים שהכותרת שלהם היא "למעבר חיים מהנה" או "למעבר חיים מאתגר" או "לתחילתו של מסע", ובכולם אפשר להשתמש במקרה של מעבר מגדרי. אולם המקווה יצר גם טקסים ספציפיים יותר, ששואלים מעבודתם של קוקלה, רבי ראובן זלמן ומשאר מומחים לענייני טרנס יהודים. "יצרנו משהו שאנחנו מקווים שעובד לכמה שיותר אנשים, מבלי לאבד את היושרה", אומרת ברמן.       

 

את בטלר, שמבקר בבית כנסת אורתודוכסי, הטרידו דברים אחרים בנוגע לשימוש במקווה. "כמי שהזיקה שלו היא הלכתית ובדרך כלל רוצה שהדברים ייעשו על פי ההלכה, כשלמדתי שהמקווה הוא כמו ספר תורה – הוא לא יכול להיטמא; אין דרך, גם אם אתה עושה משהו פסול – זה חיזק אותי מאוד. זה משהו בלתי שביר; זה דבר קדוש שיכול לעמוד בזכות עצמו, בלי קשר לשאלה מה אתה עושה".            

 

חרדת הטרנס

 

לא לכל טרנס יהודי המקווה הוא בבחינת חוויה משנת חיים. "אחת הסיבות שבעטיין אני כן בנוגע לחוויה המחורבנת שלי במקווה נעוצה בעובדה שיש לחץ גדול מאוד שהכול יהיה כזה יפהפה ובעל משמעות", אומר דנקן בצלאל, 35, טכנאי שינה מסיאטל, "אנשים רבים כל כך אומרים 'זו היתה כזאת חווייה של התעלות רוחנית, נעשיתי אדם חדש!'. אני שמח בשביל האנשים האלה, אבל כשאתה שומע את זה שוב ושוב, אתה שואל את עצמך 'אם החוויה שלי לא היתה כזאת, אולי עשיתי משהו לא בסדר?

 

"התשובה היא לא. מבחינתי, זה היה מורט עצבים ולא נהניתי בכלל. חייתי אז בג'קסון, מיסיסיפי, שבה אין מקווה. צריך לנסוע לממפיס או לניו אורלינס, מרחק שלוש שעות נסיעה משם. הייתי לחוץ לבקר במקווה בתוך חלל סגור כי הייתי טרנס ורפורמי, והיתה סבירות שכולם שם יהיו נשים, והנה אני, עם הזקן שלי. החלטתי ללכת למקווה מים טבעי קרוב, אבל לא הבאתי בחשבון ש... טוב, כשאתה טרנס, יש לך חרדה מסוימת, ואפילו שזה לא היה אישיו גדול בחיים שלי, רוב האנשים אינם מרגישים בנוח להיות ערומים בציבור, בין שאתה טרנס ובין שלא.

 

"רצינו להשתמש במאגר מים, אבל הוא היה קר מדי, אז השתמשנו בבריכה שנשמרה כמקווה כשר. עדיין הרגשתי לא בנוח להיות ערום באוויר הפתוח, בחצר של מישהו שמעולם לא פגשתי. הרגשתי שזה כמו בריכת שחייה! זו היתה חוויה שלילית, אבל אני עדיין שמח שעשיתי את זה. החיים הם לא גן של שושנים. הייתי כמה פעמים מאז במקוואות אמיתיים, והחוויה היתה הרבה יותר טובה".

 

מטבע הדברים, מקוואות רבים לחלוטין אינם מאירים פנים לטרנסים. בטלר מספר: "אישה אחת אמרה לי פעם, 'אנחנו רוצים להיות פתוחים!', ואני עניתי, 'האם אתם מוכנים לאפשר לאישה בעלת פין לטבול  בצד של הגברים?', והיא אמרה בהיסוס, 'אני לא יודעת'. אני עניתי, 'ובכן, אתם צריכים לברר את זה עם עצמכם'". עד שזה יקרה, יהודים קוווירים שאינם מתגוררים ליד מקוואות יכולים להשתמש במאגרי מים כשרים חיצוניים (קרסנאו מדווח שאגם וולדן הוא אתר פופולרי). סרט דוקומנטרי על מקוואות קוויריות, שנמצא כרגע בשלבי גיוסי הכספים, יבחן אפשרויות נוספות.

 

"יש כוח ויופי אמיתיים בתביעה מחודשת של טקס", מסכם מל קינג, "התחתנתי לפני כמה שבועות וחזרתי ל'מעיין חיים' עם החברה שבאה איתי בפעם הראשונה. היא נעשתה מדריכת מקווה אחרי זה, והתחושה היא של סגירת מעגל. נכנסתי פנימה וזכרתי את היופי ואת הכוח שזה נסך בי בפעם הראשונה, אבל הייתי מוצף רגשית מתהליך החתונה ושכחתי איך זה נראה מבפנים כי זכרתי את התחושה יותר מאשר את החלל. אז כשהייתי שם שוב, היתה לי חוויה כפולה: היזכרות ונוכחות. טבלתי ופשוט עמדתי שם, בחדר המקווה, והרגשתי את האור; הרגשתי ממש את סימונו של הזמן. הכול האט את קצבו. החיים זזים בדרך כלל במהירות מסחררת, אך פתאום הרגשתי בדרכי להיעשות לבעל, והייתי אסיר תודה כל כך".

 

* מרג'ורי אינגל היא כותבת מאמרים ל"Tablet Magazine" ומחברת הספר "What Jewish Mothers Do to Raise Successful, Creative, Empathetic, Independent Children":Mamaleh Knows Best" (בתרגום חופשי: "אימא'לה יודעת הכי טוב: מה עושות אימהות יהודיות כדי לגדל ילדים מצליחים, יצירתיים, אמפתיים ועצמאיים").               

 

תרגום: הילה בקמן       

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus