פרס בן גוריון פלאש 90
פרס, ישראל: האם שמעון פרס ראה את עצמו כל השנים כחוזה המדינה החדש?
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
22.9.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"פרופ' זאב צחור: המנהיגות והחזון באו מתוך בן גוריון והרצל. פרס התבונן בהם, למד אותם, אבל החיבור לא נבע מתוכו. למה אתה צריך לפצח את הקוד של השניים? הרי אנשים בסביבתו, כמו משה דיין, לא הרגישו צורך לאחוז בשני הכתרים"
"ד"ר רון שביט: הסגנון של פרס הוא אחת מהסיבות לפער בין הצלחתו כמדינאי לכישלונותיו כפוליטיקאי. שפתו של פרס אולי מתאימה לנאומים מסוימים, אבל היא לא מתאימה לריאיון טלוויזיוני או לנאום בחירות. צריך להסתכל על ביבי כדי להבין עד כמה הם שונים"
"שביט: פרס מסרב להאמין שהוא לא נאהב, ומעולם לא חשב שהוא אשם בתוצאות בחירות שבהן הפסיד. הוא תמיד תלה את ההפסד בסיבות חיצוניות. כשכל ניתוח הוא חיצוני, אין ביקורת עצמית, ודפוסים חוזרים על עצמם"
בידיעות שמתפרסמות בימים אלה על שמעון פרס חוזרות שוב ושוב המילים "ילד חוץ" ו"אנטי-גיבור". התפיסה העצמית של פרס היתה מעט שונה. מה מקור הפער הזה, ולמה כמעט אף פעם לא הצליח לממש את החזון?

לאחר אשפוזו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר שמעון פרס, עם היוודע דבר מצבו הקשה, צצו בעיתונות סופרלטיבים כמו "ילד חוץ", "אנטי-גיבור", וכמובן, ה"לוזר" הבלתי נמנע. באחד המקומות אף נכתב שפרס הוא בסך הכול ילד שרצה אהבה. לא מן הנמנע שמאחורי התיאורים הללו ישנו גרעין אמיתי, אבל לעתים נראה שהם האפילו על הצד האחר באישיותו של הנשיא לשעבר, ההופכי – הצד שקשור יותר לאופן שבו הוא ראה את עצמו.

 

אמת: כולם רוצים אהבה, אבל לא כולם רואים בעצמם חוליה בשרשרת של חוזי מדינה. פרס אולי מעולם לא הכריז על עצמו כחוזה, וכמעט מעולם לא כתב על עצמו בנאומיו בגוף ראשון, אולם בין המילים ובין המעשים, רואים חלק ממפרשיו כמיהה שלו להפוך לאחד מגדולי האומה.

 

בספר "עם הרצל לארץ חדשה" לוקח פרס את חוזה המדינה לסיור דמיוני ברחבי המדינה שהוקמה על פי חזונו. הספר נולד לאחר שבשנת 1998 פנה העיתון הצרפתי "לה מונד" לפרס וביקש ממנו לכתוב מאמר לרגל חגיגות היובל של ישראל. פרס ניהל במאמר שיחה דמיונית בינו ובין בנימין זאב הרצל. הצרפתים התלהבו וביקשו להפוך את המאמר לספר, שלימים יצא בעברית בהוצאת "זמורה ביתן". בספר יש לא מעט רגעים שבהם פרס מכריז על עצמו באופן מרומז כממשיכם הישיר של הרצל ובן גוריון.

 

בחלק האחרון בספרו של פרס, הרצל מסיים את סיורו המוצלח בישראל ועומד לחזור לנמל התעופה בן גוריון. בדרך הוא חולף במסוקו מעל קברו שלו, בהר הרצל. הרצל, מרוצה בסך הכול, נותר מוטרד רק מסוגיה אחת: עכשיו, כשהוא מת וכשבן גוריון מת, האם נשאר פה מישהו שכפות הרגליים שלו גדולות דיין להיכנס לנעליהם? פרס מרגיע: הרצל חזה עם, בן גוריון מדינה, ו"התוצאה היא שיש לנו עם ויש מדינה שיכולים לחזות שלום".

 

פרס_זינדל
פסלו של פרס בגן הנשיא בירושלים (תצלום: יונתן זינדל)

 

ד"ר רון שביט מזהה בספר רמזים גלויים לכמיהתו של פרס. שביט, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית ולמנהיגות, חקר את פרס בעבודת הדוקטורט שלו "המנהיג המדיני מול המנהיג הפוליטי, שמעון פרס 1974-2007". לדבריו, במחקר, שנעשה באוניברסיטת בר אילן, נבנה "מודל פסיכו-פוליטי לניתוח מנהיגים שיושם אמפירית על דמותו של פרס". "המשפט 'יש לנו עם ויש מדינה שיכולים לחזות שלום' הוא בעל משמעות עצומה", סבור שביט.

 

למה?

"הוא מוכיח עד כמה פרס רואה את עצמו כממשיכם של השניים, וברמתם. בניגוד למה שרבים אומרים עליו, אני לא חושב שפרס הוא מגלומן. עם זאת ולמרות שעל פניו הוא לעולם לא ידבר על עצמו בגוף ראשון, יש סאבטקסט במשפט, ובסאבטקסט פרס כן מדבר על עצמו בגוף ראשון. המסר ברור מאוד: יש שני מנהיגים שחזו עם וחזו מדינה, ויש אותי, ואני אביא שלום שיהפוך את ישראל למדינה נורמלית. אם הרצל הוא התהוות העם ובן גוריון הוא ההישרדות, הרי שפרס, בעיני עצמו, הוא הנורמליזציה".

 

שביט מדגיש כי "אף שפרס רואה את עצמו כממשיכם של הרצל ובן גוריון, הוא גם מתנתק מהחזון שלהם כשהוא מדבר על כך שבעתיד לא תהיה חשיבות גדולה למדינות לאום. פרס הוא עתידן. גם בזה הוא רואה עדות לכך שהוא ממשיכם של הרצל ובן גוריון. כשלועגים לשיח העתידני שלו, פרס מזכיר לעצמו שלהרצל לעגו כשדיבר על מדינה ליהודים ושלבן גוריון לעגו כשדיבר על ממלכתיות ישראלית, ולו עצמו לועגים כשהוא מדבר על מזרח תיכון חדש. כאילו הוא אומר בלבו: צחקו על שלושתנו, אבל תמיד צוחקים על אלה שחושבים מחוץ לקופסה ושיש להם חזון ודמיון".

 

הכול בגלל רבין

 

פרופ' זאב צחור, היסטוריון והנשיא הראשון של מכללת ספיר, סבור אחרת. "בצעירותו נבחר פרס לאחד מנערי השרת של בן גוריון", הוא מסביר, "בן גוריון לא אהב לידו נושאי בשורה, בדומה להרצל ולז'בוטינסקי. משה סנה, למשל, שהיה האיש המוכשר ביותר להנהיג את המדינה בדרך, נשרף. בן גוריון הרחיק אותו כמו שהרחיק מנהיגים פוטנציאליים גדולים אחרים, כמו פנחס לבון. הוא, כמו ז'בוטינסקי, החזיק לידו אנשים מעשיים, וכך גם היה אמור להיות שמעון פרס. ואולם, פרס רצה לחרוג ממעמד נערי החצר. הוא ראה איפה ממוקמים גדולי העולם הזה. אלה מנהיגים שחובשים כתר תורה וכתר מנהיגות.

 

"הרצל ובן גוריון היו דוגמאות יוצאות מהכלל של מנהיגים כאלה. הרצל, למשל, לא בא מתוך כוונת מכוון לקשור לעצמו את שני הכתרים האלה. המנהיגות והחזון פשוט באו מתוכו. כך גם בן גוריון. המנהיגות והחזון באו מתוכו, וזה מדהים, משום שנקודת ההתחלה שלו היתה נמוכה ביותר. פרס התבונן בהם, למד אותם, אבל החיבור לא נבע מתוכו. כאן נשאלת השאלה, 'למה אתה צריך לפצח את הקוד של השניים?', 'למה אתה צריך להיות ממוקם בשורה הראשונה?', הרי אנשים בסביבתו, כמו משה דיין, לא הרגישו צורך לאחוז בשני הכתרים".

 

אם כן, מאין היומרה?

"אני נזהר מפסיכולוגיזם", אומר צחור, "אבל נדמה לי שהיומרה נוצרה בעקבות התחרות עם רבין. פרס חשב שהוא מוכשר בהרבה מרבין, אבל לרבין היו הילה, זוהר. עמדו מאחוריו רזומה של רמטכ"לות, יופי, ששת הימים, תנועה פוליטית בלתי מוגדרת. בתקופה הזאת ובתקופה מוקדמת יותר, כשכיהן כסגן שר הביטחון, היו סביבו 'זוהרים' נוספים. יגאל אלון זהר ורבין זהר; מה היה לפרס? דימוי של פוליטיקאי חרוץ. איך עושים לזה מעקף? עושים מעקף באמצעות הבשורה".

 

קריאה נוספת: מה הפך את רבין לגיבור הפוליטי הישראלי המובהק? 

 

 

פרס רבין פלאש 90(1)
פרס. בצל רבין (פלאש90)

 

"רבין היה מתמודד יריב", אומר שביט, "ופרס תמיד ראה את עצמו כבכיר מרבין, כזה שקיים בו שילוב בין היכולת לחלום ליכולת לתרגם חלומות למציאות. עם זאת, חשוב לזכור שפרס העריך ברבין את הרצינות ואת הספקנות וראה בו אדם שמסוגל לסייע לו להוריד את חלומותיו אל הקרקע. בשלב מסוים הבין פרס שהמיזוג בינו ובין רבין עובד. אני מאמין לעוזריו שאומרים שמשהו מת בפרס כשרבין נרצח".

 

אדם שלא אוהב לדבר על עצמו

 

שביט עוסק בפרס מאז תחילת המילניום. "בשנת אלפיים, בעקבות ההפסד המדהים של פרס למשה קצב בהתמודדות על הנשיאות, החלטתי לחקור את התופעה שנקראית שמעון פרס", הוא אומר, "לא יכולתי להבין איך גם בהתמודדות הזאת, מול קצב, יצא פרס המפסיד. הייתי חייב להבין מה עומד מאחורי הפער בין המדינאי עם ההישגים המזהירים ובין הפוליטיקאי שאינו מצליח להיבחר". שביט הקדיש שנים לעבודת הדוקטורט שלו, שהושלמה בסופו של דבר ב-2009. פרס התראיין למחקר, וכך נוצר הקשר בין השניים. לאחר שעבודת הדוקטור הושלמה, ביקש פרס משביט להיות להיות לאחד מכותבי הנאומים שלו, ושביט עשה זאת מ-2011 עד 2014.

 

אפשר ללמוד הרבה על אדם מהנאומים שהוא כותב. איך התנהל דיאלוג כתיבת הנאומים בינך ובין פרס?

"פרס כותב את נאומיו בעצמו. ככותב הנאומים, אתה פשוט מספק לו טיוטת בסיס: אתה דולה נתונים, עושה תחקיר, מגבש רשימה של רעיונות. הנאום הסופי שונה מאוד מטיוטת הבסיס ששלחת".

 

איזה אדם ניבט מהנאומים האלה?

"אדם שאינו אוהב לדבר על עצמו".

 

בכל זאת, דיוקן של אדם יכול להיחשף דרך סגנון, תכנים, שפה.

"השפה מליצית, ויש שימוש רב במקורות. פרס תמיד משלב בנאומיו פסוקים מהתנ"ך. יש משחקי מילים רבים; הכתיבה מתוחכמת. הסגנון שלו הוא אחת מהסיבות לפער בין הצלחתו כמדינאי ובין כישלונותיו כפוליטיקאי. שפתו של פרס אולי מתאימה לנאומים מסוימים, אבל היא לא מתאימה לריאיון טלוויזיוני או לנאום בחירות. צריך להסתכל על ביבי כדי להבין עד כמה הם שונים. המסרים של ביבי פשוטים מאוד, השפה ישירה ולא מליצית".

 

למה פרס מעולם לא תפס מה הציבור הישראלי רוצה ממנו?

"פרס מסרב להאמין שהוא לא נאהב, ומעולם לא חשב שהוא אשם בתוצאות הבחירות שבהן הפסיד. הוא תמיד תלה את ההפסד בסיבות חיצוניות. כשכל ניתוח הוא חיצוני, אין ביקורת עצמית, ודפוסים חוזרים על עצמם. נראה היה כאילו יש מסך זכוכית בין פרס ובין הציבור".

 

מבין כל החתרנים הבלתי נלאים ומהנדסי התרגילים המסריחים שפעלו ופועלים כאן, למה הפנים של פרס הן אלה שמופיעות על התווית?

"חזונו של פרס הוא מה שמוביל אותו, והפוליטיקה בעיניו היא רק אמצעי. המטרה מקדשת את האמצעים, ולכן מותר לעשות תרגילים. למה לביבי ולשרון מותר ולפרס לא? הסיבה פשוטה ולא קשורה בפרס. הציבור פונה יותר ויותר ימינה ואינו רוצה מנהיג שמאלני. זאת כמובן תפיסה שגויה כי פרס לא שמאלני ולא פציפיסט. בעיניו, חזון השלום במזרח התיכון הוא התוכנית הביטחונית הטובה ביותר לישראל. לכן, במובן מסוים, החזון שלו הוא מה שהכשיל אותו כפוליטיקאי".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus