שבועות בקיבוץ עין דור (צילום: פלאש90, מתניה טאוסיג)
שבועות להמונים: לאומיות, קפיטליזם ופודיז נפגשים סביב שולחן החג
social
facebook whatsup email tweeter
אבישי חורי //
7.5.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הדיי אפעים: החג היחיד שעוד מתייחסים למה שכתוב בו הוא יום כיפור, כי אין בו אוכל. היום השאלה המרכזית סביב שבועות היא מי יעשה את הבורקס ומי תכין את הפשטידה, וכך החג התרדד מאוד ואיבד גם את ערכיו החקלאיים והרוחניים"
"חיה גלבוע: הטקסטים הכי מרגשים במשנה ובתלמוד קשורים לחגים שהמרכז שלהם היה פה, בירושלים. הם מתארים טופוגרפיה שאני יכולה ביומיום לנסוע בתוכה ולהרגיש את ההד של מה שהתקיים אז"
המחלבות רצו למכור מוצרי חלב, הקיבוצניקים רצו חקלאות והחילונים רצו תיקון – איך גויס חג השבועות לעיצוב הזהות היהודית החדשה?

אם תקלידו בגוגל את המילה "חלב", יציע לכם מנוע החיפוש את הצירוף "חלב בשבועות" כאופציית השלמה ראשונה, והשאלה "למה אוכלים מאכלי חלב בשבועות" תניב יותר מ-37 אלף תוצאות, אף על פי שהקשר בין חג הקציר למשקה הלקטוזי הוא קלוש למדי. למעשה, הקשר בין שבועות לפרמז'ן דומה לקשר שבין יום העצמאות לפרגית על המנגל – בשני המקרים מדובר בטריק שיווקי שיצא משליטה. "הקשר השולי-בהחלט הזה נהפך למיתוס מאז שתנובה החליטה להפוך אותו לפרסומת", טוען העיתונאי, החקלאי ואיש האוכל הדיי עפאים, ממקימי משק עפאים לחקלאות בת קיימא, "אין לו אזכורים ממש עד לפני כמה דורות, כשהחברות המסחריות החליטו להשתמש בו למיתוג שבועות כחג החלב".

 

גם האזכורים שכבר קיימים במסורת, מתברר, נוטים להיות מפוקפקים משהו. "יש אגדה חסידית על הנושא הזה, חצי הומוריסטית ושוביניסטית למדי", מספר עפאים בשעשוע, "מספרים שבאחת העיירות היתה אישה דעתנית מאוד, שבמקרה היתה גם אשת הרב. לאישה הזאת היה מאוד לא נוח עם העובדה שנשים אז לא היו שותפות ללימוד, לא התפללו ולא קראו בתורה. החליטה אותה אישה לגשת עם עוד כמה נשים לרב, לגבאי ולנכבדי העיירה ולדרוש שמעכשיו יורשה להן לשבת למטה בבית הכנסת וללמוד תורה. מובן שאמרו להן 'בשום אופן, לא יקום ולא יהיה', אז הן החליטו לעשות שביתה איטלקית ולהפסיק לכבס ולבשל. אם לא צריך אותן, אז לא צריך אותן, ואם הן לא שוות, אז הן לא שוות".

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי אוכל לנשמה | שבועות שלישי,
20:30 / 15.5.18
מפגשים חגיגיים על אוכל וטקסט

 

אך המחאה הפמיניסטית החלוצית דוכאה די מהר בזמן ההוא, שבמקרה היה גם ערב חג השבועות. "הגביר סיים להתפלל מנחה, חזר הביתה וגילה שאין סעודה על השולחן. 'איפה האוכל?', הוא שאל את עצמו", מספר עפאים, "הוא יצא למרפסת לשאוף אוויר וראה שכל הגברים במרפסות מסתכלים זה על זה במבוכה. 'איפה אשתך?', הם שאלו זה את זה, ואיש לא ידע לענות. די מהר הם הגיעו למסקנה שאשת הרב התסיסה אותם ויצאו כולם לבית הרב. הנשים, שחיכו להם שם, הודו באשמה, ואז אמר הרב: 'אין בעיה, נבטל את חרם דרבנו גרשום ונישא נשים שניות במקומכן'. ואז באגדה השוביניסטית הנשים נבהלו מאוד ורצו הביתה להכין אוכל. כיוון שעוד רגע נכנס החג, הן לא הספיקו לבשל בשר והכינו מאכלי חלב".

 

"העברית היא שפה חקלאית"

 

כמו בבדיחה שמסכמת את חגי ישראל במשפט "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל", נדמה שהרכיב הקולינרי נהיה למהות החג בעיני רוב העם היושב בציון. "כמעט כל החגים בארץ נהפכו לחגים של אוכל", מאבחן עפאים, "החג היחיד שעוד מתייחסים למה שכתוב בו הוא יום כיפור, כי אין בו אוכל. היום השאלה המרכזית סביב שבועות היא מי יעשה את הבורקס ומי תכין את הפשטידה, וכך החג התרדד מאוד ואיבד גם את ערכיו החקלאיים והרוחניים".

 

כמה אלפי שנים קודם לכן נראה חג השבועות אחרת לגמרי. אף ניו-יורק-צ'יזקייק לא עלתה על שולחנה של היידישע מאמא בימי המשנה, ואפילו תיקוני ליל שבועות עוד לא נכנסו לאופנה. למעשה, הרחוב היהודי אירח אז את מה שנראה יותר כמו פולחן פגני. "מסכת ביכורים מתארת חג פסטיבלי, ססגוני מאוד, שמזכיר יותר חגיגות פגניות או ריטואלים הלניסטיים", מספרת חיה גלבוע, מורה לתלמוד ומנהלת תוכנית "חברותא" במכון הרטמן, "אין לנו תיאור של שום ריטואל יהודי כזה. במסורת היהודית שבועות נחגג באופן צבעוני מאוד ברחובה של עיר, לא כמו שאנחנו מכירים כיום. מתוארים שם קהילה שמחה מאוד של נשים וגברים שמעלים ביחד את הביכורים לבית המדרש; שור שקרניו מצופות זהב וזר לראשו שהולך לפני התהלוכה; מוזיקה וחלילים מנגנים; וכל אנשי ירושלים יוצאים יחד לקבל את פני העולים לרגל. בעיניי, כמישהי חילונית ירושלמית שהזהות היהודית שלה לא מעוצבת רק בבית הכנסת, הטקסטים הכי מרגשים במשנה ובתלמוד קשורים לחגים שהמרכז שלהם היה פה, בירושלים. הם מתארים טופוגרפיה שאני יכולה ביומיום לנסוע בתוכה ולהרגיש את ההד של מה שהתקיים אז".

 

הדמיון הטקסי לתרבויות זרות נעוץ ככל הנראה ברעיון שהיה בעבר ליבו של החג, וגם הוא כמעט נשכח בימינו – העלאת הביכורים וערך החקלאות. "התהלוכה המשונה שמתוארת במשנה נולדה מתוך פסטיבל הלניסטי שקשור לחקלאות", מסבירה גלבוע, "לתבואת השדה יש הרי קשר ישיר ליחסים שבין האדם לאל. בתרבויות פגניות יש אל גשם, וגשם הוא סימן שהאל מרוצה מאיתנו. יש ז'אנר שלם של 'חקלאות בעל', שבה האדם כלל אינו משקה את האדמה, אלא מתפלל לבעל שיוריד גשם (הבעל הוא הוא אל הסערה במיתולוגיה הכנענית, א"ח). אפשר להבין שכדי לעצב ריטואל בתקופה הזאת נדרש דיאלוג עם תרבויות משיקות שהיו אז, והסממנים של חגיגת הציבור היהודי מתאימים לפרקטיקות שהיו נהוגות אצל עמים אחרים שחיו לחוף הים התיכון".

 

"כל התיאור במשנה הוא חקלאי מאוד", ממשיכה גלבוע, "יש הסבר נקודתי מאוד כיצד מעלים את הביכורים לבית המקדש. למשל, אנשים שגרים קרוב מתבקשים להביא תאנים וענבים, ומי שגר רחוק – מביא תאנים מיובשות וצימוקים. אחרי חורבן הבית, נעשתה היהדות הלכה וחוק, והמוקד נהיה משהו ורבלי מאוד - מחקלאי לאקדמי".

 

 

אבישי חורי שבועות צילום דן פרץ
מיתוס הגבינות (צילום: דן פרץ)

 

 

אבל - בפרפראזה על המשפט המפורסם של מאיר אריאל - בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית עומד איכר עם טורייה. אחוז נכבד מהמילים בעברית עוצב בהשפעת עבודות השדה, ואלו טבועות בדי.אן.איי. השפתי שלנו. "העברית היא שפה חקלאית", קובע עפאים, "הרי בימי המקרא לא היה שום מקצוע אחר, עד למהפכה החקלאית. הפחח והנפח, לצורך העניין, היו גם חקלאים. 'קיץ' היא מילה נרדפת לתאנה, ועונת הקיץ קרויה על שם התאנים שמבשילות בין אפריל ליולי. במקרא לא 'קוטפים תאנים', אלא 'אורים את הקיץ', גודדים את התמרים ומוסקים את הזיתים. הביטוי 'בן פורת יוסף' מתייחס לפירות של הגפן – כשאתה רוצה לברך מישהו שיפרח ויצמח, אתה מאחל לו שהפירות שלו יתווספו ויתרבו. יש אינסוף ביטויים שלקוחים מעולם הטבע והחקלאות שמסביב. גם הציונים באו וחידשו את העברית המודרנית. לבננות, למשל, קראו קודם 'תאנות חווה'. הציונות רצתה להחזיר את הגורן, את הדיש, את המורג. השירים נסבו על זה. וככל שהחקלאות התרחקה מהעם או להפך, גם העברית איבדה את השפה החקלאית שלה. את הכול 'קוטפים', והכול גדל במטעים – אין פרדס, אין כרם".

 

נחמה ליבוביץ' כעסה

 

לא במפתיע, הקשר החקלאי הפך את חג השבועות לפופולרי במיוחד דווקא במעוז הקיבוצים בראשית המדינה. באירוע מיוחד שיעסוק בנושא זה יבחנו גלבוע ועפאים גם את האימוץ הזה. "יעניין אותנו מאוד להשוות בין הציווי התנאי ובין המסורת החדשה שהחלוצים עיצבו בראשית ימי ההתיישבות", משתפת גלבוע, "הם הרי זנחו הרבה ריטואלים, ואת חגיגת השבועות לא רק שהם לא זנחו – הם חידשו. הם השתוקקו לזהוּת יהודית שתעצים את היהודי החדש, זה שאינו פועל רק במרחב של בית הכנסת ובית המדרש, אלא גם גואל אדמות במרחב החקלאי. האם יש לגיטימציה לחידוש שכזה? מה הוא מאפשר ומה המחירים שלו? נחמה לייבוביץ', למשל, ממש יצאה נגד הקיבוצניקים וטענה שהם מפספסים את כל הערך של חג מתן התורה בכך שהם מעבירים את משקל הכובד והערך לנושא החקלאות".

 

עפאים עצמו הוא דוגמה מובהקת לאדם שהערך החקלאי התווה את מסלול חייו. "נולדנו עירוניים, בחיפה, ובכיתה היתה תלויה תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה, ממש כמו בשיר", מצטט עפאים את הפזמון המפורסם שכתב עלי מוהר, "החקלאי מבחינתנו היה מיתוס פואטי. חשבנו שנצא בבוקר על הטרקטור, ובערב נחזור וננגן בכינור".

 

אך כשהפואטיקה פגשה בפרקטיקה התרחשה תאונה. את רוב זמנם בילו בני משפחת עפאים אצל רואי חשבון ויבואנים, ובזמן שנותר ניסו לגשר על פערי השפה עם עובדיהם התאילנדים. בראשית דרכם התמקדו בגידול ירקות לייצוא, ואילו היום הם מגדלים גם את העשב שאוכלות העיזים שמייצרות למענם את החלב לגבינות. שרשרת ה'חד גדיא' הזאת נמשכת: משק עפאים לחקלאות בת קיימא מפעיל גם מחלבה, אורז את הגבינות, מייצא אותן לחו"ל ואף מגיש אותן בבתי הקפה שבבעלותו. "לפני תשע שנים נהרג בעזה אהוד אפרתי, חבר טוב מהצוות של אחי ינון", מספר עפאים, "המשפחה שלו הם חקלאים מיתולוגיים, ממקימי זכרון יעקב. בלוויה של אהוד, אמר אביו מין דבר שאז נשמע לי נורא ואיום. הוא דיבר על שורשיות, על קשר לאדמה; הוא אמר שאם אהוד היה יכול לבחור, הוא היה נכנס שוב לעזה, לפעילות שממנה לא שב. כשחזרנו באוטו, בדממה, ינון פנה אליי ואמר: 'מה שאנחנו עושים היום - לא בגלל זה נהיינו חקלאים'. פתאום פגשנו שוב את החקלאים מהתמונה שעל הקיר, הפלחים, ובאמת ניסינו למצוא את הדרך לחזור לחקלאות שהיא קודם כול מקיימת. לא לחיות על מצע מנותק, אלא להיות נטועים באדמה. ואם אז הייתי שמונה אחוזים משרשרת הייצור של העגבנייה, הרי שהיום אני 100 אחוז. במשק שלנו יש גם חי וגם צומח, חלב ועיזים ובית אריזה".

 

 

 

ואפרופו שורשיות, גלבוע מבקשת להזכיר את אחד הייצוגים המובהקים של החזרה לשורשים בימינו – תיקוני ליל השבועות. "זו פרקטיקה שהיתה נהוגה אצל המקובלים, שרצו ללמוד כל הלילה כדי לקדם את פני השכינה בבוקר", היא מספרת, "התיקון חוזר גם לסיפור המקראי שבו בני ישראל לא ישנו לפני מתן תורה כי היו במין התרגשות גדולה מאוד. אפשר לראות שתיקוני החג נמצאים בהמון מרחבים - חילוניים, דתיים וליברליים - ושהתכנים עברו שינוי: לא רק תכנים הלכתיים, אלא גם השוואות בין רעיונות יהודיים לפילוסופיים, למשל. זה אולי החג שהכי קל לראות בו את ההתחדשות היהודית".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus