חגיגות יום ירושלים במרכז הרב (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

פובליציסט חסוד שלנו: הבעיות העקרוניות במאמר של יוסי קליין

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
17.4.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
" האם ניתן עוד לדבר על "חרדים", על "מתנחלים", על "ערבים" ועל "שמאלנים"? מה אנו מרוויחים בניסוח הבוטה והמכליל הזה? כיצד ניתן לקבוע דברים בנחרצות כזו בנוגע לציבור מסוים, שמטבעו מורכב מבני אדם שונים ומתתי-גוונים אידיאולוגיים, ונתון כל העת לשינויים ולתמורות? "
אריאל הורוביץ סבור שמאמרו של יוסי קליין חטא לציונות הדתית לא רק בשל ההכללות שבו, אלא גם בגלל חוסר הבנה ובורות בנוגע לתהליכים המתחוללים בה

לא בכל יום זוכה מאמר פובליציסטי בעיתון יומי לתגובה נזעמת של ראש הממשלה, של נשיא המדינה, של שרים בכירים ושל חברי כנסת. מאמרו של יוסי קליין "אליטה חסודה שלנו", שפורסם בשבוע שעבר ב"הארץ", הצליח להסעיר את המערכת הפוליטית ואת השיח הציבורי סביב הציונות הדתית. במאמרו פסק קליין כי הציונות הדתית מסוכנת יותר מהחיזבאללה. "את הערבים אפשר לנטרל", כתב, "אותם לא. מה הם רוצים? להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים". המשך המאמר התאפיין גם הוא בהכללות גסות, בהשתלחויות כלפי הציונות הדתית ובביטול כל ניסיון לדיאלוג ולשיח עם הציבור הדתי.

 

לקריאה נוספת: על שיח המיניות בחברה הדתית

 

הבעיות במאמרו של קליין הן רבות, אולם אתייחס כאן לשתיים המרכזיות והקריטיות ביותר. בראש ובראשונה, מאמרו של קליין מדגים פעם נוספת כיצד כל התייחסות מכלילה וכוללנית כלפי מגזר מסוים איננה התייחסות רצינית, ולעתים היא אף כרוכה בעוול. יש לשאול בכנות: האם ניתן עוד לדבר על "חרדים", על "מתנחלים", על "ערבים" ועל "שמאלנים"? מה אנו מרוויחים בניסוח הבוטה והמכליל הזה? כיצד ניתן לקבוע דברים בנחרצות כזו בנוגע לציבור מסוים, שמטבעו מורכב מבני אדם שונים ומתתי-גוונים אידיאולוגיים, ונתון כל העת לשינויים ולתמורות? בשנים האחרונות למדו לא מעט כותבים – ככל הנראה בהשפעת השיח האקדמי – להיזהר בלשונם ולהחליף את ההכללה, המאפיינת שיח טוקבקיסטי רדוד, בסיוגים – וזאת מבלי לפגוע בעוצמת הטיעון. מדברים על "מגמות שונות בחברה החרדית", על "זרמים מסוימים בציבור הערבי", וכן הלאה. הזהירות הזאת ראויה: היא מכירה בכך שהידע שלנו על העולם ועל בני אדם הוא מוגבל ומלמדת אותנו, הכותבים, שיעור בענווה בבואנו לכתוב על אוכלוסיות שלמות. קליין – עיתונאי ופובליציסט ותיק – מחזיר אותנו אחורה בשיח שלו, שהמורכבות ממנו והלאה והניואנסים חסרים בו. 

 

יוסי קליין
יוסי קליין (cc-by-SA 4.0)

דמיינו לרגע שמאמר כזה היה נכתב על ציבור אחר בישראל. חשבו על מאמר שמדובר בו על "הבדואים בנגב", "החרדים ממאה שערים" וכן הלאה, במקום על "החרדים הלאומיים". תפיסה אחראית של המציאות בישראל תבכר, במקום התיוגים הללו, לעסוק לא במגזרים שלמים, ובכלל, לא בהאשמות כלפי דמונים מדומיינים, אלא כלפי אידיאולוגיות, רעיונות, השקפות עולם. השיח הציבורי בישראל ירוויח לא מעט מאימוץ שפה זהירה יותר, עניינית יותר, לא מתפשרת אך גם לא שטחית ומתלהמת.

 

בין השתלבות להקצנה

 

ואולם, מאמרו של קליין חטא לציונות הדתית לא רק בשל ההכללות שבו, אלא גם בגלל חוסר ההבנה שלו את התהליכים המתחוללים בציונות הדתית, שמלמדים שהדימוי של מגזר חשוך, גזעני וצמא דם אינם תואמים כלל את המציאות של החברה הזאת כיום. בעשור האחרון עוברת הציונות הדתית תמורות מרתקות, והיא מתקיימת במתח מתמיד ומסעיר בין מודרניות והשתלבות להקצנה והסתגרות. רק בחודשים האחרונים התוודע הציבור הרחב למאבק האיתנים בחברה הדתית סביב שאלת שירות הנשים בצה"ל. מדי שנה, אלפי בנות ממרות את פיהם של חשובי הרבנים הדתיים-לאומיים ובוחרות להתגייס לצבא, וכך להשתתף, לתפיסתן, בתחנה חשובה בעיצוב הזהות הישראלית. בתוככי החברה הדתית פנימה יש מגמות הולכות וגוברות של שוויון בין גברים לנשים בבית הכנסת: יותר נשים מסרבות להסתפק במקום השולי שהקצתה להן המסורת ההלכתית הקלאסית ומתעקשות על חלקן הפעיל בתפילה.

 

השינויים שמתחוללים בציונות הדתית קשורים לא רק למעמדן של נשים, אלא גם לתפיסות לאומיות. כך למשל, למרות הזיהוי הדומיננטי של הציונות הדתית עם עמדות ימניות, הרי שבקרב השכבה המשכילה והאינטלקטואלית של החברה הדתית ניתן למצוא יותר ויותר גילויים של תפיסות עולם הומניסטיות וסובלניות, רחוקות כרחוק מזרח ממערב מן הדימוי הגזעני והלאומני שקליין מתאר. פגישות של רבנים בכירים עם שיח'ים מוסלמים שעומד בבסיסן הניסיון ליצור דיאלוג שיביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הן כיום דבר שבשגרה; כך גם נסיעות של רבנים ומנהיגי ציבור למסגדים שחוללו במסגרת פעולות "תג מחיר". כל אלה עברו מתחת לרדאר של קליין, שטען כנגד הדתיים הלאומיים ש"כשנפלט להם 'זכויות אדם', הם נבוכים".

 

חשוב לומר שקליין, למרות השפה הבוטה, ההכללות והאי-דיוקים שלו, מגיב למגמה מסוימת בציונות הדתית שמתחילה להתבסס בחודשים האחרונים. מדובר במגמה שנושאיה הבולטים הם אנשים כשמעון ריקלין וינון מגל, והאב הרוחני שלה הוא אולי נפתלי בנט, שסיסמת הבחירות שלו היא "לא מתנצלים", והיא שואבת השראה מעלייתו של דונלד טראמפ ומהמיאוס הכללי מהתקינות הפוליטית. מדובר בתפיסה שמעמידה את השיח הציבורי על דיכוטומיה ברורה של ימין ושמאל, שבה השמאל לעולם שולט, ואילו הימין נתפס כרופס ונחות; תפיסה שבזה לשיח של הומניזם וזכויות אדם (ריקלין, באחרונה, פרסם סטטוס ובו ברכה על כך שהמלחמה בסוריה מתרחשת בין הסורים ובין עצמם, ולא כלפי ישראל) וכן הלאה. 

 

 

שמעון ריקלין אמיר לוי
כשטראמפ הוא מקור ההשראה. שמעון ריקלין (צילום: אמיר לוי, פלאש90)

 

 

קליין אף מגיב לדבריו המגונים של הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם-צבאית בעלי, נגד שירות נשים ונגד הומוסקסואלים. התופעות הללו, גם אם רוב הציבור הדתי עדיין מסתייג מהן (בעיקר במקרה של לוינשטיין ופחות, כך נדמה, במקרה של ריקלין), מדאיגות בהחלט. ואולם, במקום לצאת למתקפה מכלילה על הציונות הדתית מבלי להכיר בגווניה השונים, מבלי צורך להסתייג ולהיזהר, מה שחשוב כעת הוא להילחם על אופיה של החברה הדתית – אל מול גילויים של הומופוביה, אל מול גזענות ולאומנות, אל מול תפיסות ששוללות דיאלוג ובוחרות בדמוניזציה. זהו המאבק החשוב, והוא מפרך וסיזיפי הרבה יותר מאשר השתלחות חד-פעמית ושגויה במגזר שלם.

 

הדיאלוג, כמובן, הוא לא התחנה הסופית: בשונה משיח שמאפיין לעתים מפלגות מרכז ותנועות של חיבור והידברות, אני מאמין באלטרנטיבה מסוימת שהיא זו שנכונה לציונות הדתית. ואולם, המאבק עליה לעולם יתחולל מתוך כבוד, מתוך הכרה במורכבות של השיח ושל המשתתפים בו. אלו בדיוק התכונות שחסרו במאמרו של קליין, ולכן הוא אינו מקדם אותנו, אלא מוסיף שמן למדורה ומחבל במאמצים לקיים דיאלוג אמיתי בין תפיסות עולם ולהביא לשינוי. 

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus