בנות צלפחד מקימות אוהל ברוטשילד: החיפוש אחר נחלה שוויונית

במלאות חמש שנים לפרוץ המחאה החברתית, גתית גינת חוזרת אל פרשת השבוע ולסיפורן של חמש האחיות שדרשו את מה שהגיע להן – כמו דפני ליף והאפליקציה החדשה, אלפי שנים לאחר מכן

ההכנות לכניסה המקראית לארץ ישראל נראות כמו ניסיון להגדיר איפה הכול עומד לאחר 40 שנות הליכה במדבר. בתחילה פוקדים את כל הגברים מעל גיל 20 ומגלים מי שרד את שנות ההליכה. אחר כך מחלקים את הארץ לנחלות. כל שבט מקבל נחלה בהתאם לגודלו, ומיקום הנחלה נקבע בהגרלה.

 

כל אלה מסופרים בפרשת השבוע, פרשת פנחס, שמתרחשת בעבר הירדן לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל. פרופ' יהודה אדלר הגדיר את חלוקת הנחלות כ"חלוקת נדל"ן בלי מכרזים... באמצעות הוראה אלוהית". הארץ מחולקת לשבטים, וכל שבט מחלק את הקרקע שקיבל למשפחות. "האב, ראש המשפחה, הוא זה שמקבל את נחלת משפחתו".

 

לקריאה נוספת: "האחיות המוצלחות שלי" מזכירות את בנות צלפחד

 

את המעמד מערערים כמה מקרים חריגים, ואחד מהם הוא זה של בנות צלפחד. אביהן של חמש האחיות מת במסע במדבר, והן חוששות שלא תקום נחלה על שמו. ייתכן שנשים רבות חששו כך בדממה, אך בנות צלפחד מחליטות לתבוע לעצמן מקום. "ותקרבנה בנות צלפחד", נכתב בבמדבר כ"ז, "...ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה, פתח אוהל מועד, לאמור: 'אבינו מת במדבר...ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחיי אבינו'".

 

 


איפה הצדק? בנות צלפחד ומשה

 

 

משה מבקש את עצת אלוהים. "ויקרב משה את משפטן לפני ה' ויאמר ה' אל משה לאמור: 'כן בנות צלפחד דוברות, נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחיי אביהם, והעברת את נחלת אביהן להן'". הפסיקה האלוהית נהפכה לרפורמה הלכתית בתוך הטקסט המקראי עצמו. מעתה, מי שאין לו בנים - בנותיו יורשות אותו.

 

בשנות ה-70 המאוחרות של המאה הקודמת פורסם נתון מטלטל שתפס מאז אחיזה: רק אחוז אחד מהקרקע בעולם הוא בבעלותן של נשים. אף על פי שמדובר בנתון קליט שזוכה עדיין לתפוצה רבה, מאז פרסומו התעוררו סביבו מחלוקות. מתברר שהמציאות אפורה יותר, אבל גם היא לא משהו. מחקר עדכני יחסית מביא את הנתונים הבאים: 15 מדינות בעולם אוסרות על נשים להיות בעלות על הקרקע; ב-34 מדינות בעולם לא נקבעו בחוק זכויות ירושה שוות לבנות; ב-35 מדינות אין זכויות ירושה שוות לאלמנות.

הנתון המדכא מכולם בסקר הוא דווקא זה: יש כ-90 מדינות בעולם שבהן, בלי קשר לחוק, המסורת היא זאת שמונעת מנשים, באופן עקיף או ישיר, להיות בעלות הקרקע.

 

במשך השנים זכו בנות צלפחד למחמאות מצד פרשנים, רפורמיסטים ונשים. הן היו לסמל לפמיניזם ולמאבק על צדק. ב"ילקוט שמעוני" מדגישים עד כמה עוצמתן קשורה לכוח אמונתן: "וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל למשה... נשובה מצרימה. אמר להן: והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתן מבקשות נחלה בארץ? אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ".

 

למה לא צריך לעוף על הפרשנויות האלה? ראשית, יש לדמיין את התמונה המקראית בהפוך כדי להבין את האבסורד: חמישה אחים עומדים בחיל ורעדה מול מנהיגת העם ותובעים את הלא מובן מאליו. "אימא שלנו מתה במדבר", הם אומרים לה, "ואנו פוחדים שלשושלת שהקימה לא תהיה נחלה". מנהיגת העם מתלבטת ומעבירה את זה הלאה, אל האלה הגדולה. זאת מחוללת רפורמה, אבל לרפורמה יש סייגים: אם האם לא העמידה בנות, רק אז יהיו בניה רשאים לרשת אותה.

 

שנית, כי ככל שזה קשור בירושה, בתי הדין הרבניים בישראל פוסקים לעתים אחרת מבתי הדין האזרחיים. לפני כמה חודשים פורסמה ב"ישראל היום" כתבה שכותרתה "לא להאמין: נשים נושלו מירושת מיליונים לפי דין תורה". פסק הדין קבע כי שמונה הבנות במשפחתו של אב מיליונר יקבלו 150 אלף שקל כל אחת, ואילו שני האחים הבכורים יתחלקו במיליונים. באתר "הלכה יומית" מסכמים את דבריו של הרב עובדיה יוסף בעניין "ירושת הבנות": "אם תרצה הבת, הרי היא רשאית לדרוש מאחיה תשלום של עד עשירית מהנכסים שהיו מגיעים לה לפי החוק, בתמורה לחתימתה על ויתור הירושה, ואם תעשה כן ללא בקשת תשלום, תבוא עליה הברכה".

 

לא את או אתה, אלא כולנו

 

בעיתוי פנטסטי, פרשת השבוע ובנות צלפחד מצטלבת עם היום ההוא לפני חמש שנים שבו החליטה דפני ליף להקים אוהל בשדרות רוטשילד. ליף אינה האחיות צלפחד. היא לא התייצבה מול מנהיג העם ומול אוהל מועד. היא הציבה אוהל קטן משלה, ואחרים הציבו אוהלים סביב האוהל שלה. 

 


לחפש הגינות

 

ליף נהפכה לסמל לשיח אזרחי שהנרטיב שלו הוא לא "את" או "אתה", אלא "כולנו". למעשה, זה ה"כולנו" המהדהד ביותר שנשמע בישראל בעשור הזה, למרות הביקורת עליו שלפיה הוא מתחזה ל"כולנו" ולמרות הטענה שה"כולנו" הזה הוא צבע ההסוואה של חילונים פריווילגיים מהמעמד הבינוני. בהפגנות ההמוניות לפני חמש שנים צעדו גם דתיים, פלסטינים, פליטים. היציגות שלהם בהפגנות המחאה החברתית היתה בולטת לעין יותר מייציגותם בהלוויה של עובדיה יוסף, למשל.

 

המחאה החברתית נגעה בראש וראשונה לנחלה. כלי התקשורת הסתערו בשבוע האחרון על סיקורה. היו כאלה שהספידו אותה, שביכו על תבוסתה המרה ועל העלייה בעשרות אחוזים במחירי הנחלות הישראליות. 

 

היו גם כאלה שביקשו להצביע על שינוים שהתחוללו מאז. למשל, סקר של המכללה החברתית-כלכלית מצא כי כ-70 אחוז מהציבור הישראלי מזדהים עם השקפה כלכלית סוציאל-דמוקרטית ורק 24 אחוז מזדהים עם השקפת עולם קפיטליסטית. למשל, השינוי ביחס לעשירי-על. מתן חודורוב כתב כי "האווירה...הצליחה להעיר את האוצר לקראת שינוי, אמנם מוגבל בהיקפו, בשוק ההון: חוק התספורות נועד למנוע מטייקונים ששמטו חובות לחזור ולגייס כספים מהציבור. חוק הפירמידות מחייב טייקונים למכור נכסים שהם מחזיקים, כדי לעודד תחרות במשק. ממש באחרונה, חוק שכר הבכירים הגביל את התמורה למנכ"לים והיו"רים של בנקים וחברות ביטוח - עד פי 35 לעומת שכר העובד הזוטר במערכת...".

 

 

האצבע המאשימה של ליף הופנתה כלפי הממשלה, כלפי "משה" המודרני האזרחי שאמור לשרת את האזרח. ב"פיירי", אפליקציית השיתוף החדשה שהשיקה באחרונה עם התאחדות הסטודנטים, מחפשי הדירה מנקדים את מצב הדירה או את הגינותו של בעל הנכס. במידה מסוימת, יש באפליקציה הזאת התכנסות אל גבולות מצומצמים. הפנייה היא לא אל הממשלה, אלא אל בעלי הדירות, "בעלי הנחלות" של ימינו. הלחץ הוא לא לחץ אזרחי שמפעילים אזרחים שווי זכויות מול הממסד שאמור לשרת אותם, אלא לחץ צרכני.

 

"המחאה החברתית היא סך כל העבודה וההירתמות של מיליון אנשים", סיכמה ליף בפייסבוק חמש שנים למחאה, "תודה לכולכן ולכולכם שניסיתם. הלוואי שנדע להמשיך ולנסות... לקחת חלק פעיל במשחק הדמוקרטי, שהוא לחלוטין לא רק הכנסת. הוא קודם כול הציבור". המשכן הנייד, "ב' זה אוהל", עדיין כאן.

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי