חרדים (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

פ' זה פשקוויל: ריאיון עם יוצרת מילון ניואנסים במגזר החרדי

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
26.7.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הודיה טולדנו: בעולם החרדי קורים שינויים רבים. איטיים, אבל רבים. אני מסוגלת לראות את הצעדים שחרדים עושים לקראת הישראליות, לראות איך החברה החרדית נפתחת"
מה גורם לבחורה המגדירה את עצמה כ"על הרצף של הדתייה הלאומית" לנסות לחבר אנשים לחרדים בלי לשנוא אותם? הודיה טולדנו יוצרת המילון "ואס איז דוס" לפירוש החיים החרדיים מסבירה מה עומד מאחורי היוזמה

"פכים קטנים", צירוף מילים מהתלמוד הבבלי שמשמעותו כלים קטנים לנוזלים, הוא מונח שבא לציין זוטות, דברים בלתי-חשובים. מה קורה כש"פכים קטנים" נרקמים לדבר גדול, משרטטים תמונה מפורטת של זוטות חיים המצטברים לחיים?

 

את המילון החדש לפכים הקטנים של העולם החרדי כותבת עכשיו אישה צעירה. נכון יותר, היא מקליטה ומעצבת אותו; בשפת העכשיו, בקליפים קצרים שערוכים בקצב מהיר, בליווי אינפוגרפיקה, כותרות ואיורים. למילון קוראים "ואס איז דוס", וליוצרת שלו קוראים הודיה טולדנו. היא עבדה עליו במשך שנה, כפרויקט גמר בחוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה. ב"ווס איז דוס" יש שנים עשר סרטונים קצרים ונגישים, "חילוניים" מאוד בעכשוויות שלהם, הבוחנים מאפיינים יומיומיים בחיים החרדיים, כמו מנהגי אכילה, לבוש ותפילה.

 

 

טולדנו, בת 25, מגדירה את עצמה כ"מישהי על הרצף של 'הדתייה הלאומית'". את רוב חייה בילתה בשכונת רמות החרדית בירושלים. "זאת שכונה מעורבת, ואני גרה באזור החרדי יותר שלה", היא אומרת. העולם החרדי והניואנסים שלו עניינו אותה מגיל צעיר. היא החלה לצלם את החיים סביבה ונעזרה באבחנותיהם ובעצותיהם של חברים חרדים. אחר כך חברה לאחיה בראל טולדנו, שנהיה למעצב הגרפי של הפרויקט, ולסביטרי סלנט, שקריינה את הסרטונים.

 

ההיררכיה של השקית

 

"שקיות גלפז, ולמה החרדים מסתובבים איתן", או "אז מה זה בעצם פשקווילים" הם מהמוצלחים שבסרטוני הפרויקט. בסרטון השקיות טולדנו משרטטת את היררכיית השקיות שאיתן מסתובבים בעולם החרדי במקום תיק גב, הנחשב ללא-מכובד. "כל חיי נסעתי באוטובוסים בשכונות חרדיות, והשקיות תמיד הגניבו אותי", היא אומרת, "אחרי שהבאתי חומרים מצולמים למכללה, החלו חברי הכיתה – רובם המוחלט חילונים – לצלם חרדים עם שקיות באוטובוסים וברכבות, או לשלוח לי הודעות טקסט מלאות התלהבות על החרדי והשקית שבהם נתקלו באותו הרגע. תוך כדי דיאלוג עם הכיתה, מיפיתי את מדרג השקיות בעולם החרדי, מהשקית הכי טובה לשקית הכי פושטית".

 

 

 

איזה סוג נוסף של עזרה הציעו החילונים בכיתה?

"הם בעיקר שאלו שאלות. כשלא הבינו משהו, הבנתי שאני צריכה להמשיך ולהנגיש אותו. החברים החילונים בכיתה הציפו את השאלות, וחרדים שאתם התייעצתי חתרו לדייק את הנושא יותר ויותר".

 

הסרטון "אז מה זה בעצם פשקווילים" הוא אולי היחיד שבו טולדנו מרשה לעצמה לנקוט עמדה אירונית, גם אם אוהדת. "אותי זה מצחיק: כותבים באותיות גדולות ועם הדגשים ועם אינספור סימני קריאה", היא אומרת, "זאת צורת תקשורת נדירה שכבר לא כל כך עובדת, שזמנה עבר". גם החרדים עצמם, היא אומרת, מסוגלים לקרוא פשקווילים ובו בזמן להסתכל עליהם באירוניה מהצד.

 

מה ההבדלים בין הדפוסים החזותיים של הרחוב החילוני והרחוב החרדי?

"הרחוב החילוני צבעוני יותר. יש בו פוסטרים בצהוב ובירוק זרחניים שמזמינים אותך למסיבות או להרצאות. ברחוב החרדי את רואה פשקווילים בשחור-לבן. ברחוב החילוני יש פרסומות של נשים וגברים. ברחוב החרדי כמעט אין דמויות אדם בכרזות, למעט רבנים גדולים. בפרסומות לסרטי קולנוע חרדיים לנשים, שנפוצים בחול המועד, יופיעו בדרך כלל חפצים".

 

ברחוב החילוני יש יותר הזדמנויות להפרעות קשב וריכוז.

"גם פשקווילים הם הזמנה להפרעות קשב וריכוז".

 

לעקוב אחרי הניואנסים

 

פרט מעניין נוסף ב"ואס איז דוס" הוא השתתפותם של חרדים בפרויקט. על קשת הייצוג החרדי בטלוויזיה, הנעה בין חרדים שמסתירים את פניהם במגבעות ובין הנרקיסיזם של מלך זילברשלג, החרדים בפרויקט של טולדנו נמצאים איפשהו באמצע. הם אוכלים צ'ולנט, מתפללים, מתפלפלים ומדגימים את "השיטה העפרונית" לסלסול הפאות – רגע קטן אבל היסטורי, החושף אקט של טיפוח גברי חרדי.

 

"סרטונים שהיו קשורים לצילום של אנשים היו קשים במיוחד", אומרת טולדנו, "את רובם צילם חבר לכיתה, המעצב הדתי שי גטסוף. לפעמים היו תנאים מגבילים, ולפעמים לא. את הסרטון 'פאייעס' עשיתי הודות לשכנה שאישרה לצלם את בנה, בתנאי שיצולם מאחור. את הסרטון 'להרביץ שטייגען' צילם שי בבית כנסת בירושלים והנחה את המצולמים להיות טבעיים לגמרי, ללמוד כמו שהם לומדים בדרך כלל. הם הסכימו להצטלם כי קיוו שמישהו יתעניין ואולי גם יבוא ללמוד". 

 

הודיה טולדנו אלישע ברודצקי(2)
להרגיע את הפיוזים. טולדנו (צילום: אלישע ברודצקי)

בדרכו, חושבת טולדנו, הפרויקט שלה "מלמד על הפער בין מה ששומעים על חרדים ובין עולם הניואנסים האמיתי של החרדים". היא רוצה לפעול בדרך שמחברת, "בלי לשנוא". הטוקבקים שמלווים את הסרטונים שלה ב"וויינט" מלמדים שהדרך עוד ארוכה. הסרטון "איך אפשר להוריד קנייטש עם הכובע" גרר תגובות מהסוג הזה: "פרזיטים, מה עם כומתות צבאיות? אוכלי חינם עם תרבוש". או: "להחליף מיד את כל הכובעים לכפלס"ט (כובע פלסטיק) ויאללה לרוץ בג'בלאות, טפילים!".

 

תגובות כאלה פוגעות בך?

"לא נפגעתי כי אני כבר רגילה וכי ההתלהמות אינה נגדי, אבל מעניין לראות איך ברגע ששומעים את המילה 'חרדים', הפיוזים קופצים. בכל זאת כואב לי שאין הקשבה ורצון להכיר".

 

את מבינה איפה זה כואב לאנשים שמשרתים בצה"ל, ומשרתים בו בלי אהבה לשירות הצבאי?

"אני מבינה את הכעס הזה, אבל בעולם החרדי קורים שינויים רבים. איטיים, אבל רבים. אני מסוגלת לראות את הצעדים שחרדים עושים לקראת הישראליות, לראות איך החברה החרדית נפתחת. לניואנסים יש משמעות; לכן בחרתי לעקוב אחרי הניואנסים. ניואנסים היא אחת הדרכים להכיר באמת את הצד השני, בלי ססמאות".

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus