עומר אדם (צילום: חורחה נובומינסקי, פלאש90)
"זה לא תור הזהב המזרחי - זהו תור הזהב של כל התרבות הישראלית"
social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
10.7.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שיר ראובן: אם בלי המילה 'ערס' או האפשרות לצחוק על בנות שהן שרמוטות אתם לא מצליחים להצחיק, זה אומר משהו רע מאוד על ההומור שלכם. גם לא נראה לי שהומור אמור לקחת את החלש ולצחוק עליו"
"תמי ריקליס: נוח לבעלי הכוח להכתיר מאבק אחד כמוצלח, וכך למעשה לקבור את המאבקים האחרים. העובדה שכל מיני קיבוצניקים ירקדו עכשיו לצלילי עומר אדם בחתונות לא תגרום להם לוותר על הפריבילגיות שלהם"
"אופיר טובול: מזרחים, גם הכי ימנים שיש, אין להם באמת גזענות כלפי ערבים. קיימת איזו שבטיות אבל זה מגיע מתוך מחשבה שעכשיו אנחנו במלחמה ולכן אנחנו שונאים זה את זה. אין פה איזה משהו שהוא תרבותי, אין פה מלחמת ציוויליזציות, וזה מעודד אותי מאוד"
"אלי אליהו: היום דודו טסה שר בערבית ונינט טייב שרה בערבית, ופתאום הערבית נשמעת פחות מאיימת. פתאום היא לא רק השפה שהחיזבאללה נואמים בה; פתאום אנחנו יכולים להבין את היופי שלה. יש לדברים האלה הרבה כוח"
אין ספק שבשנים האחרונות הולכת התרבות המזרחית ותופסת את מקומה הראוי בלב המיינסטרים הישראלי, אך האם אפשר להכריז על ניצחון?

בשנת 92' התארחה החוקרת אלה שוחט בתוכנית "סופסופ" של גבי גזית בערוץ אחד ודיברה על הגזענות נגד מזרחים בישראל. גזית התנגד בתוקף לטיעוניה של שוחט ואף אמר לה בביטחון, "יש גזענות אולי כלפי הערבים, אבל לא כלפי יהודים מזרחיים". כששוחט הציעה לו שאולי לא כדאי שיחליט בשביל המזרחים, אלא ישאל אותם מה הם חושבים, הוא פנה אל יוצאי עדות המזרח בקהל ושאל אותם אם הם מרגישים שהאשכנזים רוצים לדפוק אותם באיזושהי צורה. הנשאלים ענו ב"כן" גורף ונחרץ, לתדהמתו של גזית. זאת ככל הנראה הפעם הראשונה שנושא האפליה והגזענות נגד האוכלוסייה המזרחית עלה לדיון בתוכנית מרכזית בטלוויזיה הישראלית.

 

 

מאז עברו מים רבים מתחת לגשר, והשיח המזרחי, שהיה נחלתם של אינטלקטואלים באקדמיה ושל קבוצות פוליטיות שנחשבו לרדיקליות, כבר נעשה מוכר בכל בית בישראל, ויחד איתו חדרה התרבות המזרחית ישר ללב המיינסטרים. כרטיסים להופעות של עומר אדם נחטפים כאילו אין מחר, גיבורי תרבות מזרחים כובשים את המסך ואת שערי העיתונים וקבוצת ערס פואטיקה עשתה את הבלתי-אפשרי והפכה את זירת השירה היבשושית לאחת הסצנות הלוהטות בתרבות הישראלית.

 

במסגרת פסטיבל 7, שמציין בשבעה אירועים שונים את שבעת העשורים של התרבות הישראלית, יתקיים האירוע "תור הזהב" בבית אבי חי, ב-29 ביולי. האירוע יתמקד בעשור הנוכחי, שהחל ב-2010 ומתאפיין בתזוזה של התרבות המזרחית אל קדמת הבמה של התרבות הישראלית. "לא הייתי קורא לזה 'תור הזהב המזרחי'. זהו תור הזהב של כל התרבות הישראלית", אומר מנחה הערב אופיר טובול, מייסד "קפה גיברלטר", ממקימי התנועה "תור הזהב". "המזרחיות רלוונטית היום לכל העם. מוזיקה מזרחית זאת הדוגמה הכי ברורה. זאת המוזיקה הכי פופולרית בישראל, לא מעכשיו. אלא שבמשך שנים היא לא נספרה בכלל בתרבות המרכזית. קהל עצום שאין שום ז'אנר אחר שמשתווה אליו, ובכל זאת היא הייתה קיימת רק בקסטות בתחנה המרכזית".

 

ומה השתנה?

"בעצם הרבה מאוד שנים השליטו מלמעלה תרבות אחת שהיתה לגיטימית, וכל השאר נדחק לשוליים. אחת הדרכים שבהן עשו את זה היתה באמצעות רשות השידור, המונופול של המדינה שהחליט כמעט באופן בלעדי מה ישמעו. ברגע שהשוק נפתח, האליטות נפתחו לעוד קבוצות שלא היו מעולם חלק מהסיפור הישראלי הרשמי. לא רק מזרחים - גם העלייה הרוסית, האתיופים, הערבים, ואפילו החרדים החדשים שרואים את עצמם פתאום כחלק מהציבור. זה תור הזהב מבחינתי. התרבות הישראלית פתוחה היום הרבה יותר; אפשר היה לראות את זה באירועים של יום העצמאות האחרון בצורה חזקה מאוד. פתאום אנשים רואים את עצמם, הם מרגישים חלק, הסיפור שלהם נשמע". 

 

אלעד בר נוי יאיר טובול יאיר מיוחס
אופיר טובול (צילום: יאיר מיוחס)

 

 

אם נשווה את המאבק המזרחי שאתה מתייחס אליו למאבק של הפנתרים השחורים, למשל, נראה שהמיקוד עבר ממלחמה על חלוקה שווה של המשאבים למלחמת תרבות, למאבק על ייצוג, על נראות.

"אני לא יודע לעשות את ההפרדה בין המאבק התרבותי לפוליטי. החלוקה של המשאבים היא גם חלוקה של משאבים תרבותיים והון סימבולי וכן הלאה. זה ברור למה בתקופה שבה המזרחים היו עניים, גם התרבות שלהם נחשבה למשהו מבוזה, ולמה כשהם התחילו להיות מעמד ביניים, אז גם התרבות שלהם נעשתה מיינסטרים יותר, 'ישראלית' יותר. המאבק על הישראליות הוא קריטי. איזה גוון יהיה למדינה; האם היא תהיה פתוחה יותר, מכילה יותר, מאפשרת יותר?".

 

אז במובן הזה אפשר להכריז על ניצחון?

"ממש לא. החשש שלי הוא שיחשבו שאני מכריז על סוף המאבק, אבל אנחנו עדיין לא שם. פופ ים תיכוני ומזרחים בטלוויזיה ובכדורגל זה אחלה - אני לא מזלזל בזה - אבל כשבבית המשפט העליון ובאקדמיה יהיה שוויון, אני באמת אוכל להגיד לך שהגענו למנוחה ולנחלה".

 

תמי ריקליס, פעילה חברתית ומעורכות האתר האקטיביסטי "העוקץ", מהוססת קצת יותר. "חשוב לחגוג את ההישגים הדרמטיים שהמאבק המזרחי הגיע אליהם בשנים האחרונות, אבל אני חושבת שסיפור ההצלחה של הייצוג מנותק ממאבקים שהם קצת פחות סקסיים ומתמקדים למשל בחלוקה הוגנת של ההון שמריץ את התרבות הישראלית, ולא רק אותה. אני אתן לך דוגמה דווקא ממערכת החינוך: ועדת ביטון, שהכניסה גם את ההיסטוריה המזרחית לסילבוסים בבתי הספר. מדובר במהלך חשוב וטוב לאותו ילד באופקים שיושב בכיתה ו' ולומד לראשונה על ההיסטוריה של המשפחה, ולא רק על תחום המושב במזרח אירופה. אבל מנגד, מתעלמים ממהלכים שכרוכים במאבקים שאינם זוכים בהכרח לכותרת המפורשת 'מאבק מזרחי', וכך, בגלל ההסללה בפריפריה, לילד הזה לא תהיה אפשרות להמשיך לתיכון עיוני. ואם אין לו האפשרות הזאת, איזו משמעות יש לזה שהוא למד על אילן היוחסין של המשפחה שלו?".

 

כלומר, הצלחות המאבק המזרחי שמגיעות לתקשורת הן בעיקר המהלכים הברורים, הנראים לעין, ולא תהליכי העומק?

"יותר מזה: באיזשהו מובן, ההצלחה במאבק על ייצוג - בין שזה בתוכניות הלימודים ובין שזה ילדים שמזהים פרצופים שחומים כמו שלהם על מסך – גורמת באופן פרדוקסלי לתחושה מסמאת עיניים שהכול טוב ושהמאבק הסתיים. וזה לא ככה. בסופו של דבר, נוח לבעלי הכוח להכתיר מאבק אחד כמוצלח, וכך למעשה לקבור את המאבקים האחרים. העובדה שכל מיני קיבוצניקים ירקדו עכשיו לצלילי עומר אדם בחתונות לא תגרום להם לוותר על הפריבילגיות שלהם או על התמלוגים ששטח השיפוט של הקיבוץ שלהם זוכה להם בגלל הקצאה לא הוגנת של משאבים. אז לפעמים הייצוג הזה יכול לשמש למירוק מצפון".

 

אלעד ברנוי זגורי אוהד רומנו

           גם להצלחה במאבק על הייצוג יש מחיר. "זגורי אמפריה" (צילום: אוהד רומנו, יח"צ)

 

 

המחדל של היהודים בישראל

 

וישנו גם המזרח התיכון. עד תחילת שנות האלפיים, תרבות המיינסטרים הישראלית השלטת חושלה במידה רבה בצלמה של תרבות אירופית ואמריקאית, ובכך התקשתה – ואולי אף לא הייתה מעוניינת - להשתלב בתוך המרחב המזרח-תיכוני שבתוכו פעלה. "הציונות המערבית תמיד תפסה את הפרויקט הציוני כשלוחה של אירופה במזרח התיכון, כמוצב אירופי", אומר טובול, "מאז ומעולם היא לא חשבה שיש סיכוי לחיות עם הערבים, כי הרי אנחנו באים מתרבות אירופית נעלה, והם באים מהג'ונגל, אז אנחנו צריכים לבנות וילה בג'ונגל. זאת התפיסה המערבית הקלאסית. בעיניי, מזרחים, גם הכי ימנים שיש, אין להם באמת גזענות כלפי ערבים. קיימת איזו שבטיות, אבל זה מגיע מתוך מחשבה שעכשיו אנחנו במלחמה ולכן אנחנו שונאים זה את זה. אין פה איזה משהו שהוא תרבותי, אין פה מלחמת ציוויליזציות, וזה מעודד אותי מאוד, כי מלחמות באות והולכות, אבל לשנות גישה תרבותית עמוקה זה כמעט בלתי-אפשרי. אם אתה חושב שהערבים הם נחותים ממך, אם מחר יעשו הסדר שלום, זה לא באמת ישנה את היחסים". 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי תור הזהב ראשון,
20:30 / 29.7.18
2010 והלאה

 

אז אתה חושב ששיח בין פלסטינים למזרחים סביר ואפשרי יותר מאשר בין פלסטינים לאשכנזים?

"החברה הישראלית כולה משתנה לכיוון המזרחי, וככל שהיא תתמזרח יותר, ככה המכנה המשותף התרבותי שלה עם העולם הערבי יהיה גדול יותר, וזה יעזור לקדם את השלום. יש לכך דוגמאות גם בעבר. בתקופת הסכמי אוסלו זהבה בן הופיעה ברמאללה ושרית חדד בירדן. אתה לא רואה את חוה אלברשטיין הולכת להופיע שם, נכון? ראיינתי פעם את זהבה בן ושאלתי אותה מה החלום שלה, והיא אמרה שהיא חולמת להופיע בבית האופרה של קהיר. היא רואה בעצמה חלק מהמרחב הזה; זה לא כאילו כל שני וחמישי היא בנתב"ג בדרך לאיסלנד או ללונדון, כאילו היא באירופה".

 

האינטואיציות התרבותיות שאתה מדבר עליהן מסקרנות מאוד, אבל איכשהו, כשזה מגיע לפרקטיקה, כשמנסים לפרק את זה ולהסביר מה הכוונה, זה בדרך כלל מגיע לרומנטיקה ולאוריינטליזם; לאמירות על זה שהם ערבים ואנחנו ערבים, אז בואו נשב על חומוס ונפתור את כל הבעיות.

"אני אספר לך סיפור. פעם שכרתי דירה, ובעל הבית שלח פועלים ערבים לצבוע את הבית. אני חשבתי לעצמי אני אשמיע להם פיירוז, את כל המוזיקה הערבית שאני מכיר. אני אעשה עליהם רושם. אחרי איזה חצי שעה אחד מהם אומר לי, 'תקשיב, מה זה כל המוזיקה הזאת? שים אייל גולן'. אתה מבין, פועלים ערבים ממזרח ירושלים. זה לא אוריינטליזם; זה מכנה משותף תרבותי אמיתי. אי-אפשר לזלזל במוזיקה כאילו זו צלחת חומוס. יש פה קשר שהוא עמוק. תלך לאירוע של סליחות או בכלל לכל בית כנסת מזרחי, תשמע שם מקאמים. בשירת הבקשות של מרוקו יש לך שירים ופיוטים שיש בתוכם את השפה הערבית. אני כשהייתי ילד שמעתי את השפה הערבית. היא לא הייתה השפה של האויב; היא הייתה השפה ששמעתי בבית".

 

"אנשים נושלו מכל מה שהיה להם כשהם הגיעו לכאן, אבל אי-אפשר לנשל מורשת לחלוטין", מוסיפה ריקליס, "עברו 70 שנה, ואפילו פחות מאז העליות ממדינות ערב. במונחים היסטוריים זה כלום, אי-אפשר  להגיד מהר כל כך שאין שום קשר. יש קשר תרבותי, לשוני, יש קשר של זיכרונות משותפים, והעובדה שהיום מנסים לחלץ את הזיכרון הזה מתוך הניסיונות של המכבש הציוני לסמן את הערבית כשפת האויב וכאילו להיפטר מסממנים 'ערביים', זה דבר שהוא אמיץ וחשוב. אבל קצת קשה לי עם הגישה הזאת שכאילו משאירה למזרחים את התפקיד הזה של גשר תרבותי לשלום. ואמנם, זהו תפקיד שבאופן היסטורי מזרחים לקחו על עצמם. אהרן שלוּש, למשל, אמר בדיוק את הדבר הזה - אנחנו מכירים את הערבים, אנחנו יודעים מי הם, תנו לנו לנהל את מה שקורה פה. וכמובן, לא נתנו לו. אבל אני חושבת שהיום להועיד את התפקיד הזה למזרחים בגלל המכנה המשותף הזה, זה כבר לא קשור למציאות כל כך".

 

 

פירקת אל נור
"זה לא אוריינטליזם; זה מכנה משותף תרבותי אמיתי". פירקת אלנור (צילום:אביתר ניסן ארנן הפקות)

 

 

"יש כל מיני מאפיינים תרבותיים ומנטליים משותפים בין הציבור המזרחי לערבי, אבל אני לא חושב שהמכנה המשותף הזה צריך להיות הבסיס של המאבק", אומר המשורר אלי אליהו, שגם ישתתף באירוע "תור הזהב", "אחד המחדלים התרבותיים הגדולים שצריך לטפל בהם הוא שיהודים לא יודעים ערבית. לאחרונה העברתי סדנה לקבוצה של משוררים יהודים וערבים שקיבלו מלגה. הערבים שולטים בעברית על בוריה, בכל הדקויות, ומבינים שירה עברית, ואני לא יכולתי להכניס מילה אחת בערבית, אפילו שאני בן למשפחה שבמקורה דוברת ערבית. זאת סיטואציה פשוט מביכה. הדבר הכי טריוויאלי שאפשר לעשות בשביל להשתלב פה במרחב זה ללמוד ערבית, והעובדה שלא מלמדים פה ערבית מראשית הלימודים היא ראיה לכך שאולי לא רוצים כל כך להשתלב במרחב. זה גם מה שהשפיע בהתחלה על קבלת התרבות והמוזיקה המזרחית והערבית, כי בעצם היה רצון להתנתק מהמרחב שבתוכו אנחנו חיים. נוצר פה משהו שהוא לא שייך למרחב, ואני לא חושב שזה דבר שיכול להתקיים לאורך זמן. כשאתה נטע זר, ימיך ספורים".

 

מוזיקאים כמו דודו טסה והכווייתים או פירקת אל נור, שיוצרים מוזיקה ערבית, הם כלי בהקשר הזה?

"בטח, ולו משום ששומעים ערבית במרחב התרבותי ובמוזיקת המיינסטרים. אני כתבתי על אבא שלי שהיה שומע מוזיקה ערבית באוטו בחניון, ואז לפני שהיה עולה, הוא היה מעביר לתחנה עברית - שלא ישמעו שהוא שומע ערבית. אבל היום דודו טסה שר בערבית ונינט טייב שרה בערבית, ופתאום הערבית נשמעת פחות מאיימת. פתאום היא לא רק השפה שהחיזבאללה נואמים בה; פתאום אנחנו יכולים להבין את היופי שלה. יש לדברים האלה הרבה כוח".

 

מתחת לפני האדמה/אלי אליהו בביצוע "כריכה רכה":

 

 

 

כשחושבים על מאבקים חברתיים ופוליטיים לשוויון ולצדק, הומור זה לא הדבר הראשון שעולה לראש, אבל בעיני הסטנדאפיסטית שיר ראובן, שגם תשתתף באירוע, שמטפלת במופעים שלה בין השאר גם בזהות המזרחית שלה, אין זירה שהומור אינו קשור אליה. "המחשבה שהשיח המזרחי או השיח הפמיניסטי, או בעצם כל שיח שרוצה לתקן איזשהו עיוות בעולם, הוא לא מצחיק או שהומור לא שייך אליו זו מחשבה נורא מיושנת בעיניי. הומור תמיד משתכלל ומתפתח ביחס לעולם, ומשתפר ומגיע למקומות מעניינים ורגישים יותר. זאת אחת הדרכים הכי בסיסיות להתקשרות, ואיפה שיהיו אנשים, תמיד יהיה הומור, גם במקומות שהם כאילו לא מצחיקים בכלל".

 

ההומור הישראלי התבסס מימיו הראשונים על המתח העדתי. איך ניגשים לדבר הזה ומתחילים מאפס?

"אני מתארת לעצמי שבקום המדינה כולם הרגישו את הצורך להתמודד עם מגוון של אנשים שהגיעו ממקומות שונים מאוד, ולכן הומור עדתי היה רלוונטי מאוד, ואפילו הכרחי. העניין הוא שבמקום להתפתח משם ולבחון את המציאות בעיניים אובייקטיביות - שזה מה שאמן צריך לעשות - חלק גדול מהקומיקאים משחזרים את הדבר שכבר נעשה בשפה עדכנית יותר. הם לוקחים את הנחות היסוד הקיימות – עדות, גזענות, משהו ששונה ממני – ומלבישים אותן בבגדים חדשים. אבל אני חושבת שזה לא רלוונטי יותר, כי לבוא ולהגיד אמירה מיושנת בשפה עדכנית זה אולי מצחיק לרגע, כי זה באמת לוחץ על הנקודות שהתרגלת לחשוב שהן מצחיקות, אבל זה לא באמת מחדש או אומר משהו מעניין".

 

אחד התוצרים של המאבקים החברתיים והפוליטיים לשוויון זה הפוליטיקלי קורקט. את מרגישה שהדבר הזה מגביל אותך בתור קומיקאית?

"פוליטיקלי קורקט בסופו של דבר מנסה לעשות את העולם טוב יותר. אני לא חושבת שזה באמת מגביל. מי שזה מגביל את ההומור שלו כנראה לא היה כזה מצחיק מלכתחילה. אם בלי המילה 'ערס' או האפשרות לצחוק על בנות שהן שרמוטות אתם לא מצליחים להצחיק, זה אומר משהו רע מאוד על ההומור שלכם. גם לא נראה לי שהומור אמור לקחת את החלש ולצחוק עליו, אז במובן הזה, אם כבר, זה עושה שירות טוב להומור, כי זה גורם לאנשים לאתגר את המחשבה שלהם ולנסות לגשת לדברים בצורה אחרת".

 

 

את מרגישה את ההלך רוח של 'יאללה, תתקדמו, אתם צעירים, די להתעסק בזהויות כל היום, זה כבר לא רלוונטי לדור שלכם'?

"ה'יאללה תתקדמו' שיש עכשיו זה אותו 'יאללה תתקדמו' שהיה בתקופת הפנתרים השחורים ושל הטענות על 'אכלו לי, שתו לי'. תמיד יהיו האנשים האלה שיגידו 'די לדבר על זה, כולם אותו דבר', אבל אני חושבת שזה מגיע ממקום של חוסר מודעות. אני נתקלת בזה הרבה בשיח הלהט"בי. לא מזמן, סביב מצעד הגאווה, דיברתי עם מישהי שאמרה: 'למה צריך מצעד? כולנו באותו המקום, כולנו שווים', וזה בסדר גמור - את מטומטמת, את לא מודעת באמת למציאות, וכבודך במקומך מונח, אז את תמשיכי לעשות את שלך, ואני אמשיך לעשות את שלי".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus