משירי ארץ אהבתי

21.08.13

עמיר בניון שומר על רמה גבוהה, בוצר מבטיח אבל לא לחלוטין מקיים ועובדיה חממה וגיל עקיביוב מפציצים. על שלושה אלבומים ישראליים חדשים

עמיר בניון – "שירי ארץ אהבה"

 

כמו תמיד, עמיר בניון נע מפרויקט לפרויקט בתזזיתיות שאין שנייה לה. רק בשנים האחרונות הוציא אוסף כפול ("שעה של אור"), אלבום דואטים עם יהודה מסס ("מחשבות"), שני אלבומים דיגיטליים ("המקלט" ו"קהלת" בערבית) ושני אלבומי אולפן, וזה עוד מבלי להזכיר את האלבומים שכתב לישי לוי ויהורם גאון, את שלל השירים ששחרר באופן ספונטני לפייסבוק וליוטיוב ואת השירים האקטואליים יותר – ומה לא, בעצם.

 
בוצר. אוונגרדי במידה

ולמה אני מזכיר את כל אלה? כי נראה ש"שירי ארץ אהבה" הוא מעין אתנחתא אמנותית-נוסטלגית מבחינת בניון. אחרי שניפק במשך שלוש שנים חומרים שאמנים אחרים מוציאים בעשור וחצי, הוא מימש חלום ישן שלו והקליט אלבום שלם של קאברים. ככה, בשביל הכיף.

 

התוצאה עוצמתית במיוחד; כאילו שחשבתם שהוא יכול אחרת. גם בשירים רגועים יחסית, בניון בא לכאן עם כוח במלוא מותניו. את "סוף לסיפור" הוא הפך למין אופרת-רוק סוערת, "אל בורות המים" זכה לטיפול 10,000 מסור, "עטוף ברחמים" של ריטה קיבל שדרוג לבנטיני מקפיץ, והעוצמה לא התחמקה גם מבלדות מרגשות, דוגמת "עכשיו התור לאהבה", ששדרגו את המקור בכמה רמות.

 

באופן אישי, קצת חבל לי שבניון לא הלך באלבום החדש גם על קלאסיקות של יוצרים מזרחים, כמו "כל נדרי" של חיים משה, "לתת" של בועז שרעבי או חומרים של שימי תבורי, אביהו מדינה ועוד. אבל לא נורא. לפי הקצב המסחרר של בניון, גם זה יגיע.

 
בוצר, "ציון" 

בוצר – "הפרעות. קשב. ריכוז".

 

נדמה שאין שם מדויק יותר מ"הפרעות. קשב. ריכוז" לאלבום הבכורה של בוצר. יש בו משהו שאינו יושב טוב על שום משבצת, וזה מתחיל בפונטים שעל גבי עטיפתו, ממשיך בזהות הלא ממש ברורה של בוצר מבחינה דתית ומסתיים השד יודע היכן.

 

12 השירים שנכללים בדיסק הזה דווקא פחות חריגים, למען האמת. רובם נעים במסלול המוכר של בית-פזמון-בית, ונראה שדווקא דמותו המעניינת והחריגה של בוצר, בן טיפוחיו של אביתר בנאי, היא זו שבוזקת מעליהם עניין. גם שמות חלק מהשירים – "סמים", "סכין ויזואלית", "עדרים" – עושים את שלהם, אבל בסופו של דבר, מה שנשאר זו המוזיקה. וכאן נראה שיש בשורה, גם אם לא מרעישה מדי.

 

במילים אחרות, "הפרעות. קשב. ריכוז" הוא אלבום מעניין, אוונגרדי במידה מסוימת, שמציג לנו אמן-יוצר שלא מוצאים בכל יום. אך האם המוזיקה עצמה טלטלה אותי? עדיין לא. אולי בגלל שפחות חוויתי את המהפכות שחווה בחייו, ועליהן הוא שר. האם שווה לעקוב אחריו? בהחלט כן.

 
חממה ועקיביוב, "מטה" 

עובדיה חממה וגיל עקיביוב – "הנוצה"

 

האלבום המשותף של עובדיה חממה וגיל עקיביוב הוא ממתק שציפיתי לו תקופה ארוכה. כבר בראיונות קודמים סיפר לי חממה על האלבום, שעוסק בעיקר בגאולה, ונראה היה שההיכרות המוזיקלית רבת השנים בין השניים תצליח להנפיק מוצר משובח. אז כן, בסוף זה עבד.

 

יש ב"הנוצה" משהו אלגנטי מאוד, מתוזמר כמיטב מסורת חממה, ובקטעים מסוימים, אפילו אייטיזי במקצת, כמו בשיר האופטימי והנפלא "עלה". אפשר למצוא כאן לא מעט שירים שהם קלאסיקה משמיעה ראשונה, כמו "מטה" האצילי ו"אתה" מעורר המחשבה, שבו שר חממה "לא, למה לא היית הכי טוב? לא, למה לא היית גנרל? לא, למה לא כתבת כמו צ'כוב? לא, למה מאודך כשל? כשתבוא בפני בית דין של מעלה, שחתום עמוק בלבבך, ולא תדע את נפשך שאין שנייה לה – בגלל שלא היית אתה".

 

אז בהתאם למילות השיר הנפלא הזה, חממה ועקיביוב הלכו עד הסוף עם הדבר שלהם. גם שומעים איכשהו, מבין הצלילים, שהם עשו את הדיסק הזה בהמון אהבה וכיף. למרות זאת, כנראה הדיסק הזה יישאר נחלתם המוזיקלית של יודעי ח"ן בלבד, כמו הפרויקטים האחרונים שהוציא חממה, שלא הצליחו לשחזר את הצלחת "שמים וארץ". אבל כשהוא יבוא בפני בית דין של מעלה, שחתום עמוק בלבבו, אין לי ספק שאיש לא ישאל אותו למה לא היה הוא.

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי