אלי ויזל, פלאש90, מרים אלסטר

מסע אל קצה הלילה: האמונה הפצועה של אלי ויזל בעקבות השואה

אריאל הורוביץ //
2.4.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ד"ר משה שנר: בשנים האחרונות היה לוויזל מעין מעמד של דובר העם היהודי, והוא נזהר יותר בדבריו. הוא הבין שהוא כבר לא אדם פרטי, ולכן הוא כותב שהוא ממשיך לריב עם אלוהים ולהתווכח איתו. הוא לא מבין את אלוהים, אך הוא לא מוותר על קיומו"
"פרופ' בנימין בראון: בפרשיות התוכחה שבתורה כתוב: אם תלכו בחוקותיי, יהיה לכם טוב, ואם לא – יקרה אסון. זו התפיסה המקראית הכי פשטנית. היא אמנם לא נעימה לאוזן המודרנית, אבל מבחינת האדם הדתי שמחויב לתורה שבכתב, אין בה שום דבר חריג"
"התפיסה המעניינת יותר היא זו של הרבי מקלויזנבורג. הוא טוען שדווקא ניסיון ההתקרבות של היהודים לגרמנים וההתבוללות בחברה היהודית הביאו לשואה. אין כאן תפיסה של שכר ועונש, אלא שאנחנו, היהודים, הבאנו את השואה על עצמנו"
מעטים האנשים שמגלמים בדמותם את ההתמודדות עם קשיי האמונה שהציבה השואה כמו אלי ויזל, מהבולטים שבאנשי הרוח היהודיים במאה ה-20. על השניות בכתיבתו של ויזל, בין כפירה לאמונה, ועל תפיסות יהודיות נוספות שנפוצו בשנים שלאחר המלחמה, בניסיון להסביר את שאירע

בערב יום הכיפורים 1945, חצי שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הלום עדיין מטראומת השואה ומאובדן משפחתו, שהה אלי ויזל בפריז. הוא ניצל את היום הסמלי כדי לכתוב מכתב למורו, משה שואן, שלימד אותו בסיגט, עיר הולדתו. "איני יודע אם מצא חן בעיניך דרכי ומנהגי, אם לא?", כותב ויזל במכתב, שנשמר בארכיונו הפרטי, "בוודאי לא. אבל מדוע אינך מבין. שהייתי בהכרח לצעד אל אופן אחר (לא לצד אחר...) ומה ארשה שיהיה. לבי באופן אחר – ואנוכי באופן אחר? אז חיי אינם חיים. אבל עכשיו תאמין לי שאני עושה הכל ברצינות. ואני מאמין ואאמין. ואעשה את האחרים שיאמינו. ר"ל (רוצה לומר) שאחזק בהם את יסוד האמונה אי"ה (אם ירצה השם). כי אינו דומה לאמונה, לאמונה שלמה".

 

מדוע ראה ויזל צורך לאשש את אמונתו הדתית במכתב למורו? ד"ר יואל רפל, מנהל ארכיון אלי ויזל, מסביר כי הרקע למכתב היו השמועות שהגיעו לשואן על כך שתלמידו הוותיק ויזל איבד את אמונתו בעקבות השואה. "היתה שמועה שוויזל התפקר", אומר רפל, "הוא יודע שהשמועה הזאת הגיעה למורה שלו, וחשוב לו להכריז שזה לא נכון. אכן, היתה מציאות מסוימת במחנות, אבל האמונה שלו שלמה. נושא האמונה לאחר השואה העסיק מאוד את ויזל לאורך השנים. הוא הגדיר את האמונה שלו לאחר השואה כ'אמונה פצועה'. כבר בספרו המפורסם 'הלילה' הוא שואל: איך אפשר, כשמאות אלפים נשרפים בקרמטוריום, להגיד את המילים 'האל הגדול, הגיבור והנורא'. שנה לפני שנכתב המכתב הזה, ביום כיפור של 1944 באושוויץ, התלבט ויזל אם לצום או לא".

 

סרג' אטל
יהודים חרדים ביד ושם (צילום: סרז' אטל)

 

"אלי ויזל היה אדם תלוש אחרי השואה", מוסיף רפל, "הוא כתב את המכתב הזה כשהיה לבדו, אדם בודד, והוא רצה שלפחות המורה שלו ידע שכל מה שעבר עליו לא השפיע על תפיסתו הדתית. זה מין ניסיון למצוא עוגן. הוא לא ידע עם מי יהיה לו קשר בעתיד, והוא הגיע למסקנה שזה העוגן שלו בעולם".

 

"עמדה אחראית יותר"

 

אלי ויזל, מן הבולטים שבאנשי הרוח היהודיים במאה ה-20, חתן פרס נובל לשלום, נולד ב-1928 בסיגט שברומניה למשפחה חרדית. במאי 1944 גורש לאושוויץ עם משפחתו, שם איבד את הוריו ואת אחותו. לאחר המלחמה הגיע לצרפת, למד צרפתית ועבד כעיתונאי. בשנות ה-60 היגר לארצות הברית והחל לכתוב ב"ידיעות אחרונות". הוא פרסם ספרים רבים, עסק בהנצחת השואה ובזיכרון השואה והיה פעיל בתחום זכויות האדם. ספרו המוכר ביותר, "הלילה", מתאר את חוויותיו כנער במחנות ההשמדה. בין היתר מעלה הספר שאלות תיאולוגיות עוצמתיות, שהדהדו ברחבי העולם היהודי במשך שנים.

 

ד"ר משה שנר, מרצה במכללת אורנים ומחבר הספר "בראשית היתה השואה" (הוצאת מאגנס), העוסק בהתמודדויות תיאולוגיות עם השואה, מבחין בין עמדתו המוקדמת של ויזל, כפי שהיא מתבטאת ב"הלילה", ובין עמדותיו המאוחרות יותר. "'הלילה' מתאר חוויה של יתמות תיאולוגית מוחלטת", אומר שנר, "בהגות המאוחרת שלו, לעומת זאת, ויזל כבר מודע למשמעויות הכבדות שיש ליתמות הזאת, והוא מנסה לעדן אותה. אם ב'הלילה' ויזל כותב על אובדן הנשמה שלו, על אובדן האלוהים, על יתמות מהאב הרוחני ומהאב הביולוגי, הרי שבספרו המאוחר, 'כל הנחלים הולכים אל הים', שראה אור בשנת 2000, הוא כבר מציג עמדה אחראית יותר.

 

אלי ויזל מרים אלסטר
אלי ויזל (צילום: פלאש90, מרים אלסטר)

 

"בשנים האחרונות היה לוויזל מעין מעמד של דובר העם היהודי, והוא נזהר יותר בדבריו. הוא הבין שהוא כבר לא אדם פרטי, ולכן הוא כותב שהוא ממשיך לריב עם אלוהים ולהתווכח איתו. הוא לא מבין את אלוהים, אך הוא לא מוותר על קיומו. כבר אין לו תחושה של יתמות טוטלית. יש התמודדות בלתי פוסקת, התרסה, אך בלי לוותר על כך שלהתרסה תהיה כתובת. לאורך חייו, ויזל לא התכחש לקהילה היהודית ולציבור היהודי. הוא נהג ללכת לבית הכנסת, וכשתלמידיי שאלו אותי מדוע לדעתי הוא עשה זאת, עניתי שההשערה הטובה ביותר שלי היא שבית הכנסת היה לו למפגש של יתומים: פעם היה לכולנו אלוהים, ועכשיו אנחנו מתכנסים כדי לספר את הסיפור שלו".

 

רפל מסביר את השינוי בתפיסה של ויזל כחלק מרצון לשמור על מסגרת תרבותית יהודית. "לאלי היתה בעיה קשה עם האמונה הדתית שלו", אומר רפל, "הוא נשאר דתי מכיוון שהוא לא מוכן להיות הדתי האחרון במשפחה שלו. הוא גדל כדתי, והוא יישאר כזה כל חייו, אבל מצד שני, הוא בבעיה. הוא הניח תפילין עד יומו האחרון - הוא נשאר מאמין - ואני חושב שככל שחלפו השנים, הוא נעשה שלם באמונתו היהודית.

 

"היה כאן תהליך: בהתחלה, לאחר השואה, הוא היה אדם דתי, גם משום שהוא נמצא במסגרת דתית. אחר כך הוא חי לעצמו, עם כל הקשיים של ניצול שואה, ואז הוא שמר על האווירה היהודית, אך לא הקפיד כל כך על קיום מצוות. בשלב מסוים, גם בהשפעתם של פרופ' שאול ליברמן ושל הרבי מלובביץ', וגם כשהוא מבין שאם עם ישראל לא יקיים את זהותו הדתית לא יהיה לו עתיד, הוא חוזר לחיות חיים דתיים. החזרה שלו ליהדות היא חלק מרצון לאומי לשמור על תרבות יהודית".

 

תפיסה שאנחנו הבאנו את השואה על עצמנו

 

תגובתו של ויזל לשואה, שנעה בין כפירה לאמונה, בין ספק דתי ובין דבקות במסורת, היא רק אחת מבין שלל התגובות היהודיות לזוועות מלחמת העולם השנייה. ספקטרום נוסף, אחר לגמרי, של תגובות, נמצא במחנה הדתי-אורתודוקסי, והוא נוגע בעיקרו למשמעויות התיאולוגיות שחילצו הנמנים עמו מהשואה. "היתה טענה שהחרדים לא התמודדו עם השואה, שהם התחמקו מן השאלות הגדולות, אבל זו טענה חסרת שחר", אומר פרופ' בנימין בראון מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, "בקרב הוגים חרדים אנחנו מוצאים מגוון רחב של תגובות תיאולוגיות לשואה:

 

"תגובה אחת מבינה את הסיפור של השואה כסיפור של שכר ועונש, ולפיכך עלינו לקבל את הדין באהבה. זו התפיסה שנחשבת בדרך כלל בעיני מבקרים חילונים כהתחמקות, אבל היא איננה כזו. אי-אפשר לצפות מהוגה חרדי לכפור באמונתו הדתית – זו תגובה שאופיינית למי שעזב את העולם הדתי; לא למי שנשאר חלק ממנו. מבחינת ההגות החרדית הזאת, אם אתה פותח את פרשיות התוכחה שבתורה, זה בדיוק מה שכתוב שם: אם תלכו בחוקותיי, יהיה לכם טוב, ואם לא – יקרה אסון. זו התפיסה המקראית הכי פשטנית. היא אמנם לא נעימה לאוזן המודרנית, אבל מבחינת האדם הדתי שמחויב לתורה שבכתב, אין בה שום דבר חריג".

 

תגובה חרדית נוספת היא של הרב יששכר שלמה טייכטל מבודפשט, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", שאמנם לא נטש את האמונה הדתית בעקבות השואה, אך כן חזר בו מהתנגדותו לציונות ומאמונתו הבלתי מעורערת בחכמי הדור. "בעקבות השואה", אומר בראון, "הרב טייכטל נסוג מהאמונה שגדולי הדור יודעים את הדרך הנכונה, וצריך לשמוע להם בעניינים אידיאולוגיים. המנהיגים שהוא ראה כגדולי הדור אכזבו אותו במסרים האנטי-ציוניים שלו, והוא ראה, מבחינתו, שהדרך הציונית צדקה. זה הפוך לגמרי מהרבי מסאטמר, למשל, שהשואה רק חיזקה את אמנותו האנטי-ציונית.

 

"לפי טענה אחרת, השואה היא עונש על ההשכלה, הרפורמה והחילון. הרב קנייבסקי, לדוגמה, טוען שלא במקרה הארץ שיצאה ממנה הרפורמה – גרמניה – היא גם הארץ שיצא ממנה הנאציזם. אבל התפיסה המעניינת יותר היא זו של הרבי מקלויזנבורג, שטוען טענה דומה לזו של היסטוריונים כמו יעקב כ"ץ; הוא טוען שדווקא ניסיון ההתקרבות של היהודים לגרמנים וההתבוללות בחברה היהודית הביאו לשואה. אין כאן תפיסה של שכר ועונש, אלא שאנחנו, היהודים, הבאנו את השואה על עצמנו, ברמה הארצית. מרוב שרצינו להתקרב לגרמנים, התעוררה האנטישמיות הגזענית".

 

 

אלי ויזל יצחק הררי
בית ילדותו של ויזל (צילום: פלאש90, איזאק הררי)

 

 


כתבי יתמות

 

גם הוגים מזרמים יהודיים ליברליים יותר התמודדו, בדרכם, עם האתגר התיאולוגי שהשואה מציבה. כך, למשל, "התשובה הרווחת באורתודוקסיה המודרנית היא של הסתר פנים", אומר משה שנר, "זו התשובה הקלאסית של הרב סולוביצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק'. הוא כותב שאיננו יודעים להסביר למה אלוהים לא היה נוכח בהיסטוריה, אבל אנחנו לא יכולים לוותר על נוכחותו לאחר מכן. הרב סולוביצ'יק רואה בתקומת מדינת ישראל את העדות לכך שיש אלוהים.

 

"מלבד זאת, יש גם הרבה מאוד כתבי יתמות, כמו אלה של ויזל. מי שלקח את האמירה של 'הלילה' והפך אותה לתיאולוגיה מסודרת היה ריצ'רד רובינשטיין, בספרו 'אחרי אושוויץ', שהתקבל בעוינות בקרב ציבורים שונים. רובינשטיין טען שלאחר השואה, היהדות צריכה להתנהל בלא שמים ובלי אלוהים ולהיות ריבונית לגורלה לאור זה שאין יותר אלוהים. תגובה רדיקלית יותר היא זו של יצחק קצנלסון, המשורר והמחנך היהודי-פולני שנרצח בשואה. הוא כתב על הייאוש האולטימטיבי שלו מכך שהשמים ריקים, וכל הסיפור היהודי על השגחה ועל נצח אלוהים התברר לו ככזב היסטורי אחד גדול. אלה כתבים אותנטיים ואמיצים: קצנלסון עומד לנוכח השואה ואומר שהשואה היא שואה; היא לא דבר שאפשר לעכל ולהבין אותו, בוודאי לא לצמוח מתוכו ולהתחזק מתוכו ולהפיק ממנו לקחים פוליטיים. זה מין ייאוש טוטלי".

 

קריאה נוספת: ההמאסה היא הכחשת השואה החדשה | יותם יזרעאלי

 

בין התגובות השונות הללו ניצבת עמדתו של אלי ויזל כעמדת ביניים, הדומה, במידה רבה, לעמדתו של הרב יהודה עמיטל, שהיה חבר ותיק של ויזל. ויזל מצוי במצוקה תיאולוגית, מוותר על הניסיון להעניק פשר לשואה, אך נותר דבק במסורת היהודית. "ויזל התמודד כל חייו עם שאלת האמונה הדתית", אומר רפל, "יש כאן מישהו שמנסה להישען על משהו כשהוא מרגיש שהכול אבד. כל החיים שלו בעשור שאחרי השואה מתאפיינים בבריחה גדולה. הוא הסתובב בעולם כעיתונאי, מבקש שיטילו עליו שליחויות עיתונאיות, רוצה להשתמש בכישרון שלו, מתוך רצון להדחיק את תחושת החורבן".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי   

 

 

חברה אמונה פצועה | אחר לכתו של אלי ויזל ראשון,
23.4.17 / 20:00
אירוע מיוחד לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו