עמיה ליבליך, מרים אלסטר

מה יש להם לישראלים שעושה אותם כה להוטים לבית?

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
31.5.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הישראליות היא הגשמה של חלום על הבית: הבית נהיה לממשי, ואז לנדל"ן, ופתאום מתרחש בו כל מה שמתרחש בטווח הנורמליות, כמו גבר שרוצח את אשתו. גם המשיחיות הישראלית, או החרדה הקיומית הקשה, הן חלק ממופעיה של הנורמליות וקיימות בכל חברה אנושית"
"תנועת ההתיישבות ביו"ש היתה הרבה יותר מתונה ומתבקשת בתחילת הדרך. הצעירים האלה, שיהיו לימים למייסדי גוש אמונים, היו בסך הכול חלוצים. עם השנים התנועה הזאת השתנתה, התחרדה והקצינה"
"נשים לא נהו אל השיבה לכפר עציון. בתקופת 'הגלות' מכפר עציון הן למדו מקצועות חדשים והתמקמו בערים, וכך ביטאו צד אפייני יותר לנשים, צד פרקטי, שאינו נוטה ללכת אחרי קבוצות גדולות ורעיונות גדולים"
ילדי כפר עציון, שפונו ב-49' ליפו ומיעוט מהם שב לשם אחרי 67', מגלמים בעיני פרופ' עמיה ליבליך את המתח האופייני לישראלים בין בית פנטסטי לקונקרטי. היא עצמה אמנם חוקרת את החברה הישראלית שתי וערב זה יובל, אבל בסיפור הזה בחרה גם בשל זווית אישית. ריאיון

ב-1949 התיישבו ילדי קיבוץ כפר עציון ואמותיהם בבתיה הנטושים של ג'בליה היפואית. ההתיישבות שם נראתה כמו שלב נוסף במשחק כיסאות הרפאים של המלחמה: בתחילת 1948, כשהמצור סביב קיבוצם התהדק, פונו הילדים והאימהות מכפר עציון; כמה חודשים אחר כך, אבותיהם נהרגו בקרב על המקום או נרצחו בטבח שאירע מיד אחריו, והמקום ננטש; כמה חודשים נוספים אחר כך, עברו הילדים, כעת יתומים, לבתי ג'בליה שתושביהם לא יחזרו אליהם עוד.

 

חיי הקיבוץ הועתקו אפוא אל הבתים הנטושים של ג'בליה – מעתה גבעת עליה. 33 האלמנות ועשר המשפחות שבני זוגן נשארו בחיים התכנסו לאספות ואכלו בחדר אוכל. 46 היתומים התחנכו בבית ילדים. מדי פעם בפעם היו יוצאים עם המטפלת לטיול אל סמטה קטנה סמוכה. בסופה, חיכתה להם חומה נמוכה – חצי עיגול עשוי בטון – שסימנה את הגבול בין העיר ובין הצוק וחופהּ של יפו.

 

החומה הנמוכה עומדת שם גם היום, מוצפת באור ובכחול הים. היא נשקפת מחלון ביתה של פרופ' עמיה ליבליך, הניצב במרחק כמה מטרים משם. ליבליך, שתשוחח על ספרה "ילדי כפר עציון" בערב שבועות - שבית אבי חי מקדיש למושג בית - קנתה את הבית בסמטה מבלי לדעת שחייה בהווה וטיולי העבר של גיבורי ספרה מצטלבים באותו מקום.  

 

גוש עציון(1)
מתנחלים בונים בית בגוש עציון (תצלום: קובי גדעון)

 

קריאה נוספת: מלחמת יום הכיפורים סימנה מפנה בחייה של עמיה ליבליך

 

אובדן וגאולה במסורת היהודית

 

ליבליך, ילידת 1939, חוקרת זה יובל את החברה הישראלית. ספריה, שזכו לתפוצה גדולה, מתעדים את סיפוריהם של פרטים בתוך קבוצות רבות ומגוונות בישראל, ובהם חברי קיבוץ ("קיבוץ מקום"), שבויי מלחמה ("חוץ מציפורים") ואימהות חד-הוריות ("סדר נשים"). לאירוע ליל שבועות בחרה ליבליך לדבר על "ילדי כפר עציון" משום שהוא שיש בו סיפור של חורבן בית וגעגועים לבית שנחרב ומדבר על המתח בין פנטזיה על בית ובין בית שמתגשם במציאות.

 

"הישראליות היא הגשמה של חלום על הבית", אומרת ליבליך, "הבית נהיה לממשי, ואז לנדל"ן, ופתאום מתרחש בו כל מה שמתרחש בטווח הנורמליות, כמו גבר שרוצח את אשתו. גם המשיחיות הישראלית, או החרדה הקיומית הקשה, הן חלק ממופעיה של הנורמליות, והן קיימות בכל חברה אנושית".

 

ואולי הייחודיות של הישראלים נעוצה בהכחשת הנורמליות שלהם? חלימה על הבית טבועה בתרבות הישראלית באופן חזק כל כך, עד שהישראלים אינם מכירים בכך שהם חיים בתוך הנורמליות.

"זאת אפשרות שעדיין לא חשבתי עליה. אני רק יודעת לומר שהגענו לטווח המלא של התופעות הנורמליות ושבתוך הנורמליות יש שונות עצומה בין בני אדם. בתיקון שבועות אדבר על אובדן וגאולה במסורת היהודית ועל בית שעד 70 השנים האחרונות היה יותר חלום ממציאות. קל מאוד לאהוב בית בפנטזיה. קשה יותר עם בית שמחויב להתמודד עם המציאות".

 

לשמוע כלניות

 

הסמטה, שההווה של ליבליך חולק עם עברם של ילדי כפר עציון, נבנתה בתקופה המנדטורית בשביל קצינים בריטים חברי המנהלה הקבועה. "הם בנו לעצמם שני רחובות קטנים ובהם בתים צמודי קרקע וגינה קטנה", אומרת ליבליך, "תהפוכותיה של עג'מי הסמוכה כמעט לא נגעו בהם, אבל בסופו של דבר, כמעט לא הספיקו לגור בבתים שבנו. הבריטים עזבו את הארץ, ואל הבתים נכנסו בעלי פריבילגיות של ההנהגה הציונית". בבית הסמוך לזה של ליבליך, למשל, התגורר יצחק שדה.

 

bac006
פרופ' עמיה ליבליך. חולקת הווה עם עברם של ילדי כפר עציון (צילום: מרים אלסטר)

 

גם ליבליך נדדה. "הסיפור שלי הוא סיפור 'בין שתי ערים'", היא אומרת, "נולדתי בתל אביב וחייתי בה כבת יחידה עד גיל שלוש. אחר כך, כמשפחה, נדדנו בין תל אביב לירושלים, בעקבות תפקידיו של אבי". אביה היה הרב ד"ר אריה משה קורץ, איש הפועל המזרחי ומנכ"ל משרד הסעד בשנות ה-60 וה-70. "הוא הוסמך לרבנות ולדוקטורט בהיסטוריה ומחשבת ישראל בעת ובעונה אחת, באוניברסיטת וינה", מספרת ליבליך, "הוצע לו להיות רב קהילת גדנסק, אך מאחר שהיה מאוהב באמי ומאחר שאמי רצתה לעלות לישראל, אבי ויתר על ההצעה, ובלי דעת, הציל את חייו".

 

זיכרונותיה מבית ילדותה בירושלים ערב מלחמת העצמאות הם זיכרונות של ילדה. "אני זוכרת את עצמי משחקת בחצר ושומעת לפתע את קולם של 'הכלניות', החיילים הבריטים, מכריזים על עוצר ברמקול. רצתי הביתה ונפלתי ופצעתי את שתי הברכיים". היא זוכרת גם טיול אל הכותל, עם אביה, באחד מימי כיפור. "קבצנים רבים ישבו משני צדי הסמטה, ואבי חילק להם נדבות".

אובדן הגישה לכותל לא נחווה בבית כטראומה – זאת להבדיל מנפילת כפר עציון. "אני זוכרת את אבי ממרר בבכי. הוא היה שייך לסיעה 'הקיבוצניקית' בתוך הפועל המזרחי, וכאיש הסוכנות היהודית, דאג לציונות הדתית ההתיישבותית. האובדן שחווה היה גם פרטי: הוא הכיר רבים מחברי כפר עציון שנהרגו באותו יום".

 

"במובן מסוים", אמרה ליבליך בריאיון לאילת נגב ב"ידיעות אחרונות", עם צאת הספר ב-2007, "סיפור כפר-עציון הוא תמצית הסיפור הציוני: בנייה, חורבן, געגועים ושיבה מחדש. אלא שבסיפור הציוני מדובר על אלפיים שנות גלות, וכאן הניתוק מהמקום נמשך 19 שנה, מהחורבן בשנת 1948 ועד 1967, כשישראל החזירה את השטח לעצמה והיישוב הוקם מחדש".

 

"אנשים אינם משקרים לי"

 

כשבגרו, רק עשרה מתוך כ-60 ילידי כפר עציון חזרו אל המקום כדי ליישבו מחדש אחרי ששת הימים. הבולט שבהם היה חנן פורת, שבספרה של ליבליך משתמש במטאפורה של שיבה וגאולה. אלה שלא חזרו, אומרת ליבליך, היו כגולי בבל: טיפחו תרבות של עריגה אל הבית, בשירים ובטקסים.

 

מה היו ההבדלים האישיותיים בין אלה שחזרו ליישב את כפר עציון ובין "גולי בבל"?

"קודם כול, הם היו יותר גברים מנשים, תלמידים נלהבים של הרב קוק. שנית, ייתכן שהיחס לאב והחשיבות שייחסו לשימור זכרו של האב היו מרכיבים דומיננטיים באישיותם, ואילו האחרים הזדהו עם אמותיהם האלמנות, שחוו את כפר עציון כאדמה מקוללת. נשים, אגב, לא נהו אל השיבה. בתקופת 'הגלות' מכפר עציון הן למדו מקצועות חדשים והתמקמו בערים, וכך ביטאו צד אופייני יותר לנשים, צד פרקטי, שאינו נוטה ללכת אחרי קבוצות גדולות ורעיונות גדולים".

 

 

חנן פורת
חנן פורת (תצלום: פלאש90)

 

עד כמה הצד המשיחי התקיים במבנה האישיותי של אלה שחזרו?

"תנועת ההתיישבות ביו"ש היתה הרבה יותר מתונה ומתבקשת בתחילת הדרך. הצעירים האלה, שיהיו לימים למייסדי גוש אמונים, היו בסך הכול חלוצים. עם השנים התנועה הזאת השתנתה, התחרדה והקצינה".

 

"חשבתי שאין לי מה לחפש בקרב מתנחלים ובני מתנחלים היושבים בשטחים הכבושים והם בבחינת מכשול לשלום", אמרה ליבליך באותו ריאיון לאילת נגב, כשסיפרה איך החלה לעבוד על הספר ולפני שנשבתה בסיפוריהם של גיבוריו.

 

איך את מיישבת בין דעותיך השמאליות ובין מתן קול למתנחלים? ולמה שאקרא את הספר שלך, אם אני לא רוצה להקשיב לחנן פורת?

"בגילי המופלג נעשיתי אדם פתוח. נולדתי בבית דתי וליברלי. שמרו בו כשרות, אבל היו בו ספרים ביוונית. אני עדיין שומרת כשרות ונשארו בי יסודות דתיים ואמוניים. עם זאת, אני פעילה בארגון השמאל חמישים סטופ, שנאבק בכיבוש, וילדיי הלכו הרבה יותר רחוק ממני עם הפרקטיקות החילוניות.

 

"על אף התנגדותי לכיבוש, יש לי אמפתיה רבה לישראלים שחיים בהתנחלויות. כשמדברים עם בני אדם, המפות הפוליטיות מיטשטשות. אני יודעת איך לדבר עם אנשים. אנשים אינם משקרים לי, ואני יכולה לומר בוודאות שכמעט איש אינו רוצה להרע ולפגוע. הדרך המחקרית שבחרתי בה מסרבת להסתכל על תופעות גורפות ומבקשת לחלץ את הפרטי והייחודי. עם זאת, יש דבר גורף אחד שאני יכולה לזהות אצל כל מי שהתראיינו אצלי לאורך הקריירה: איש אינו מעוניין במלחמה, איש אינו מעוניין לטלטל את ביתו".

 

"פתאום זה נראה נורמלי"

 

ספרה האחרון של ליבליך עוסק ביישוב היהודי-ערבי נוה שלום ("למרות הכול: סיפורו של יישוב דו-לאומי"). "הוא עוסק בפרקטיקות של שני הלאומים שחיים פה", היא אומרת, "ומבקש לעשות זאת בלי הכללות גורפות". כ-50 אחוז מהסטודנטים במכללה האקדמית לחברה ולאמנויות בנתניה, שליבליך היא נשיאתה, הם ישראלים פלסטינים. "כשאת מגיעה לקפיטריה של המכללה, את רואה את השילוב הנורמלי, כזה שתראי בלונדון: סביב שולחן אחד יושבות כסויות ראש ערביות ויהודיות", אומרת ליבליך, "פתאום זה נראה נורמלי לגמרי שתתקיים הטרוגניות בחיים הישראליים שלנו".

 

נוה שלום הוא יישוב ייחודי. גם שיעור הסטודנטים הישראלים-פלסטינים במכללה שלך הוא תופעה ייחודית.

"אני מאמינה שיום אחד, עוד כמה עשורים, נהיה בשלים להטרוגניות הזאת. ואולם, פעילות של יחידים אינה מספיקה. הפתרון אינו טמון רק בי או באנשים אחרים שיודעים לשוטט בין העולמות. המשקפיים שלי הן בינאישיות; אפשר לראות דרכן את האמת הנרטיבית, אולם הרוח הגבית צריכה לבוא מהשלטון, שאחראי על האמת ההיסטורית וצריך להתעסק בה".

 

כשאני שואלת אותה שוב על הנטייה, ההיסטרית לפעמים, להמשיך לחלום על בית גם כשהבית כבר קיים, נזכרת לפתע ליבליך בספרה "רקמות, שיחותיי עם דבורה בארון". "בארון 'מספרת' לי על אחד מימי ילדותה, יום חורף מושלג ומקפיא. כל תושבי העיירה יושבים בבית ליד התנור. אמה מכינה צלחת פירות ואומרת: 'היום נאכל פירות כי אנו חוגגים את ט"ו בשבט. בארץ ישראל הציפורים שרות ופורחות השקדיות'. 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי ליל שבועות בבית אבי חי שבת,
23:00 / 11.6.16
בית

 

"בארון מסתכלת בו זמנית בחלון ורואה את העצים הערומים, הקפואים, ובצלחת פירות ארץ ישראל. תמונת המציאות של הבית ותמונת החלום על הבית מתערבבות זאת בזאת". כלומר, הן מתערבבות בצורה עדינה, אפשרית, בלא פסיכוזה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus