מאיר בנאי_מתוך ויקיפדיה

מנגינת הנדודים

social
facebook whatsup email tweeter
דניאל גורדיס, "טאבלט מגזין" //
19.1.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"לקראת סוף שנות ה-70, וביתר שאת בשנים שבאו אחר כך, דורות של ישראלים ביקשו להיות חלק מהשיח היהודי, גם אם לא בהכרח לחזור בתשובה. ויותר מבכל מקום אחר, השינוי הזה בלט בזירת המוזיקה הישראלית – ובמשפחת בנאי עצמה"
"החיים של מאיר בנאי, והתוצרת המוזיקלית שלו, במיוחד לאחר שהחל להתחבר מחדש לשורשיו היהודיים, הם תזכורת לכך שמתחת לפני השטח הסוערים של ישראל, קיימת כמיהה שהיא בו זמנית יהודית באופן עמוק ומעודנת עד כאב"
מותו של מאיר בנאי הוא הזדמנות להרהר בתהליך המשמעותי ביותר שעוברת התרבות הישראלית בעשורים האחרונים: השיבה למסורת

העובדה שמאיר בנאי הוציא אלבום בשם "שמע קולי", שמילותיו לקוחות מפיוט הנאמר בערב יום כיפור, לא נראית כיום יוצאת דופן – אבל יש בה כדי להעיד על המהפכה הגדולה שבנאי היה בשר מבשרה. בנאי מת בגיל 55 אחרי מאבק ממושך אך פרטי במחלת הסרטן. בטווח הארוך, לא מן הנמנע שנגלה כי התרומה שלו לתרבות הישראלית היתה פחות בשירים שכתב, ויותר בנושא שסייע להעניק לו לגיטימציה: כמו אחיו אביתר, בן דודו אהוד וגל של מוזיקאים ישראלים נוספים, החיפוש הפנימי של בנאי אחר משמעות הוביל אותו בחזרה למסורת היהודית. זה עשוי להישמע חסר חשיבות או טריוויאלי, אבל דור המייסדים של ישראל שאף למצוא משמעות על ידי זניחת המסורת מאחור.

 

קריאה נוספת: כשאביתר בנאי כתב את "אותיות פורחות באוויר", הוא הכיר היטב את המדרש עליו הוא מבוסס

 

חיים נחמן ביאליק, דוד בן גוריון, שמעון פרס, אליעזר בן יהודה ועשרות ענקים נוספים של הציונות המוקדמת, גודלו בבתים אורתודוכסים – מי יותר, מי פחות – ונטשו את אורח החיים הקפדני שחייבו. הם חיפשו אחר קדושה במולדת של אבותיהם, ולא בבתי הכנסת. הם החליפו את התפילה בעבודה. הם לא ערגו לטוהר שבטקסים הדתיים, אלא ללכלוך של האדמה ולבלגן שבמעשה בניית מדינה. במובנים רבים, הציונות המוקדמת היתה מרד נגד היהדות. ופואמות כמו "עיר ההריגה" של ביאליק כבר היו לא פחות מהכרזת המלחמה.

 

לכן, בשנות ה-50 וה-60 היתה הדמות המאוירת שרוליק – חילוני במכנסיים קצרות, סנדלים וכובע טמבל שנוסע בטרקטור – לקריקטורה המזוהה ביותר של הטיפוס הישראלי המצוי. לטיפוס הזה לא היה עניין בסממני הדת, שהיו שריד של החיים היהודיים באירופה – היכן שאלוהים נכשל בניסיון להציל את היהודים. כעת, אמר לעצמו הדור המייסד של ישראל, היהודים יגאלו את עצמם, ולשם כך עליהם לוותר על הפסיביות והחולשה שהיא הירושה של דת אבותיהם.

 

 

אולם איפשהו לאורך הדרך, ההיקסמות של הישראלים מהחילוניות החלה להיסדק, והכעס שלהם על הדת של אבות אבותיהם החל להתחלף בסקרנות. חלק מזה נבע מהישחקות הלהט המהפכני של השנים המייסדות. חלק היה תולדה של עליית החומרנות הישראלית. חלק נוסף נבע ממשבר האמונה בחילוניות בעקבות מלחמת יום כיפור. על כל פנים, לקראת סוף שנות ה-70, וביתר שאת בשנים שבאו אחר כך, דורות של ישראלים ביקשו להיות חלק מהשיח היהודי, גם אם לא בהכרח לחזור בתשובה. ויותר מבכל מקום אחר, השינוי הזה בלט בזירת המוזיקה הישראלית – ובמשפחת בנאי עצמה.

 

קראת לי אסתר  

 

הדור הראשון של מוזיקאים למשפחת בנאי, יוסי וגברי בנאי, היו חילוניים מושבעים. בדור הבא, בני הדודים מדרגה ראשונה אהוד בנאי ויובל בנאי הובילו להקות (אהוד בנאי והפליטים ומשינה, בהתאמה) שהתיכו בין מזרח למערב – שיקוף של החיפוש הרוחני שהחל להוביל באותה עת ישראלים רבים לחו"ל. מאוחר יותר, בשנת 1990, אהוד ואביתר (גם הם בני דודים מדרגה ראשונה) חזרו בתשובה והתחילו לשבץ מוטיבים יהודיים במוזיקה שלהם. מאוחר יותר, מאיר נסחף גם הוא אחרי העניין בדת (אם כי הוא לא חזר בתשובה במשמעות המסורתית של המושג), והוציא את "שמע קולי" שכלל שירים כמו "לך אלי", שמילותיו נכתבו על ידי רבי אברהם אבן עזרא.  

 

אחרי הבנאים, כוכבי רוק נוספים פנו פנימה והחלו להלחין את העבודות של ענקים דתיים מהמאות קודמות. כך למשל, אתי אנקרי, היום אסתר, שהחלה לחזור בתשובה באופן הדרגתי בשנת 2001, הוציאה ב-2009 אלבום משירי רבי יהודה הלוי. אבל דומה שאין דבר המסמל את השיבה של עולם התרבות הישראלי לשורשים היהודיים יותר מאשר סיפור משפחתו של אריק איינשטיין, סמלהּ של תל אביב ההיפר-חילונית. חברו הקרוב של אריק, הבמאי והקומיקאי אורי זוהר, שבשנות ה-70 החל לפנות לדת, עורר מהומה כשחבש ב-77' כיפה בשעשועון הטלוויזיה שהנחה, "זה הסוד שלי". זמן קצר אחר כך, זוהר עזב את עולם הבידור, הפך לרב והצטרף לקהילה החרדית.

 

 

בינתיים, התגרש איינשטיין מאשתו אלונה, שבדומה לזוהר, מצאה גם היא את דרכה אל הדת והפכה לחרדית. בסופו של דבר, שתי הבנות החרדיות של אריק ואלונה נישאו לשני הבנים הבכורים של אורי זוהר, גם הם חרדים. במובנים רבים, הסיפור היה קוריוז בלבד; אבל הדימוי של אריק איינשטיין, מלך הרוק הישראלי האולטרה-חילוני מוקף בבני משפחתו החרדיים שבאו מן האצולה החילונית, היה סמל רב עוצמה לשינויים שהתרחשו בהוויה הישראלית.

 

כבר לא יתומים מההיסטוריה

 

מותו של מאיר בנאי הוא אפוא אובדן של קול משמעותי וכישרוני בסצנת המוזיקה הישראלית –  ובה בעת, הזדמנות להרהר במארג הגדול שחייו היו חלק ממנו. כמו במוזיקה הישראלית, עיסוק דומה בדת ניתן למצוא גם בספרות, בטלוויזיה, בחינוך ובמקומות רבים נוספים. אולם אין להסיק מכך בהכרח שהישראלים חוזרים בתשובה, אלא שהם יותר ויותר מסתייגים מלהיות מה שפול קווואן כינה "יתומים בהיסטוריה", יהודים שנותקו מהעוגנים המסורתיים שבסופו של דבר העניקו להם משמעות כעם.   

 

קריאה נוספת: ההבדל הבולט בין מאיר בנאי לשאר זמרי גל החוזרים בתשובה 

 

חייו ופועלו של בנאי הם תזכורת לכך שאף פעם לא מאוחר מדי לשאול את עצמנו מה המהות של רעיון המדינה היהודית. ישנן דרכים רבות לענות על השאלה הזו, כמובן, אבל המעבר מן החילוניות של הדורות המייסדים של ישראל לשברון הלב של 1973 ומשם אל החקרנות הדתית בעשורים האחרונים, רומז כי יותר מכל דבר אחר, ישראל היא המקום שאליו הגיעו היהודים כדי לדמיין מחדש מה עשויה להיות המשמעות של להיות עם יהודי, בשעה שהעם הזה משתכן במולדת אבותיו וזוכה לריבונות. 

 

הישראלים אינם תמימי דעים ביחס לשאלה כיצד צריכה היהדות להיראות או מה עליה לייצג. ומכאן הצרימות החדות המאפיינות את החיים בישראל. אבל החיים של מאיר בנאי, והתוצרת המוזיקלית שלו, במיוחד לאחר שהחל להתחבר מחדש לשורשיו היהודיים, הם תזכורת לכך שמתחת לפני השטח הסוערים של ישראל, קיימת כמיהה שהיא בו זמנית יהודית באופן עמוק ומעודנת עד כאב.

 

דניאל גורדיס הוא סגן נשיא בכיר ועמית בכיר על שם קורת במכללת שלם בירושלים. ספרו האחרון, Israel: A Concise History of a Nation Reborn (בתרגום חופשי: "ישראל: היסטוריה תמציתית של אומה שנולדה מחדש"), זכה בפרס הלאומי לספרים יהודיים (NJBA).

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus