לגזינקה ריקוד קווקזי
לרקוד עם צחוק בעיניים
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
2.6.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הכוריאוגרף הקווקזי יוסף מטייב: הריקוד ליווה את עמנו מיום היוולדו ועד מותו… אני רוצה להגיד שוב ושוב לאנשים צעירים לתמוך בתרבות של יהודי קווקז. אם נאבד את תרבותנו, נאבד את הפנים שלנו
הגיוון בלהקה לא ניכר רק בתפקידים המגדריים, אלא גם במגוון הגילים הרחב. מגוון זה קשור, כמובן, גם לקשרים המשפחתיים הענפים בתוך הלהקה. נראה כי כל דור מבקש להעניק את מסורת הריקוד לזה שאחריו
נוסוייב: אני מכבדת ואוהבת את המסורת של הקווקז, אבל כשאנחנו פונים לנוער, אנחנו רוצים לשפר את המסורת ולהוסיף לה משהו חדשני משלנו, שמייצג את הסגנון ואת העתיד שלנו. בהחלט ניכר לאורך הזמן שינוי בריקוד
"הלזגינקה הוא ריקוד שמזמן חוויה הדומה לזו שחשים כאשר מכניסים לפה בזהירות סוכריות קופצות", כותבת הסוציולוגית מיכל קרומר-נבו על הריקוד הקווקזי המסורתי, ששרד היטב את המעבר מארצות המוצא לישראל ומשגשג כאן לא מעט בזכות החיים הקהילתיים שהוא מבנה סביבו

מה קורה למסורת כאשר אלה שנושאים אותה מוצאים את עצמם במקום חדש לגמרי? מה קורה לה כשהיא מעומתת עם סביבה תרבותית שונה בתכלית? זו שאלה בסיסית המלווה את חיינו כאן. אם לשפוט לפי המקרה של הריקוד הקווקזי – לזגינקה – נראה שהמסורת פורחת, מקבלת צורות חדשות ומביאה שמחה וגאווה לעוסקים בה, גם כשהיא נודדת הרחק ממקום התגבשותה, למשל לישראל, היכן שאוכלוסייתה - יהודי קווקז, המכונים ג׳והור (מילה שפירושה "יהודי") - מונה קרוב ל-120 אלף איש.  

 

הלזגינקה הוא ריקוד המשותף לכל עמי הקווקז, ובכללם לקהילות היהודיות ממוצא זה. הוא עשוי להירקד גם בסביבה הביתית, אבל הוא בעיקר מוצג באירועים ובשמחות. הריקוד כולל תפקידים מוגדרים לנשים ולגברים (גם אלו כבר משתנים, כפי שנראה עוד מעט) ומבוצע בטקסיות ובחגיגיות רבה, בתלבושות מיוחדות ועם אביזרים כמו כובעים וחרבות.

 

קריאה נוספת: כיצד שפת הג'והורי כמעט נכחדה וכיצד קמה לתחייה דווקא כאן ועכשיו  

 

"לצופה שאוהב אותו הריקוד מזמן חוויה הדומה לזו שחשים כאשר מכניסים לפה בזהירות סוכריות קופצות – הוא מצחיק, מהנה, מפתיע, מלא באנרגיה, הופך אותך מעורב״, כך כותבת במאמרה על הריקוד פרופ׳ מיכל קרומר-נבו מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון (המאמר התפרסם בכתב העת ״סוציולוגיה ישראלית״). עוד במאמרה היא מצטטת מדבריו של הכוריאוגרף הקווקזי יוסף מטייב: ״הריקוד ליווה את עמנו מיום היוולדו ועד מותו… אני רוצה להגיד שוב ושוב לאנשים צעירים לתמוך בתרבות של יהודי קווקז. אם נאבד את תרבותנו, נאבד את הפנים שלנו״.

 

 

אילנה ירמיהו, רקדנית וכוריאוגרפית, נמנית עם הקבוצה המשמרת את הריקוד בארץ. היא רוקדת עוד מילדותה בקווקז, ובימים אלה מלמדת את הריקוד באשקלון: ״מגיל חמש רקדתי בלהקה מקצועית, וכבר בגיל 13, התחלתי ללמד ילדים. הגעתי לארץ בשנת 93׳ וניסיתי במשך כמה שנים להעביר כאן חוג לקהילה הקווקזית. בהתחלה לא הצלחנו, אבל פרויקט של החברה למתנ״סים ומשרד הקליטה שהתקיים בשנת 2000 הביא אלינו קבוצות גדולות של בני נוער. כך קמה הלהקה שלי - אלברוס. השם לקוח משמו של ההר הגבוה ביותר בקווקז, ובחרנו אותו בשביל להציב לילדים מטרה, משהו לשאוף אליו תמיד״.

 

״זהן ריקוד שבא מבפנים, מהנשמה", מעידה ירמיהו, "אתה נולד איתו וגדל איתו״. והריקוד גם חוזר אל הנשמה ועוזר לילדים הרוקדים אותו להתמודד, להתבגר ולהתפתח: ״חוץ מהריקוד עצמו, החזרות שלנו הן גם סוג של שיעור בפסיכולוגיה, שמלמד אותנו להיות גאים בעדה שלנו ולשמר את המסורת ואת התרבות שלנו. הריקוד הוא כמו טיפול שמלמד את הילד לעבוד עם אחרים ולהיות ממושמע ובעל ביטחון עצמי. במקצועי אני עובדת בעיריית אשקלון עם נוער בסיכון, ואני משתמשת בריקוד כדי להעביר בדיוק את אותו המסר״.

 

 

קפיצות וחרבות

 

באחרונה זכתה להקת ברכת מנתניה, הפועלת זה כעשור, למעמד של בלט לאומי של יהודי קווקז בישראל, וכך העניקה חותמת נוספת לשימורו של הריקוד גם בקרב מי שהיגרו לישראל, ואף לילדיהם, ילידי הארץ. הלהקה תופיע בבית אבי חי במסגרת סדרת האירועים ״סיפור.עם - קווקז״.

 

אולג אלחזוב, מייסד ומנכ״ל הלהקה, יו״ר קהילת יוצאי קווקז בנתניה ועמותה למען יוצאי קווקז, מספר: "המילה 'ברכת׳ משמעותה בכל השפות של עמי קווקז ׳ברכה׳. בחרנו בשם הזה בגלל סיבה ייחודית לקהילה היהודית; לעומת העמים האחרים בקווקז, היהודים הקווקזיים מייחסים למילה שתי משמעויות. ׳ברכת׳ היא ברכה, אבל היא גם משמשת לתיאור ׳לחם׳ כסמל לשפע. כמו באמירה שלנו, ׳שיהיה בבית שלך תמיד לחם׳״.

 

ואכן, הלהקה מבקשת להעניק מקום ייחודי ליהדות בתוך הריקוד הכלל-קווקזי: ״אנחנו מזדהים כבלט הלאומי של יהודי קווקז מאחר שהריקוד בנוי על מסורת ועל אלמנטים ספציפיים של יהודים. הריקודים הם מקוריים לחלוטין. השימוש בידיים וברגליים לקוח מהריקוד הקווקזי בכללותו, אבל התנועות עצמן והריקודים הם מקוריים ונוצרים בידי הכוריאוגרפית שלנו.

 

"מבחינת האלמנטים היהודיים, ללהקה יש שלושה ריקודים המבוצעים בליווי שירים ומילים בשפה שלנו, שפת יהודי קווקז שנקראת ג׳והורי. שיר אחד מדבר על העדינות הנשית; השיר השני מלווה בריקוד ספציפי של חתונות ומדמה סצנת חתונה; והשיר השלישי הוא ממש כרטיס הביקור של הבלט שלנו, והוא נקרא ׳ג׳והורו קווקזי׳, שפירושו יהודי קווקז״.

 

מדלן אמירוב, המנהלת האמנותית של הלהקה, מוסיפה: ״אצל כל יוצאי קווקז הריקוד מאוד יפה וכולל תפקיד לאישה ותפקיד לגבר. ההבדל הוא שאצל יהודי קווקז, הריקוד עצמו הרבה יותר שמח וחי ובה בעת הרבה יותר עדין. כמו כן, הלבוש הנשי בו צנוע יותר״. בתה של אמירוב, זיוה נוסוייב, הכוריאוגרפית של הלהקה, מספרת: ״אנחנו משלבים בין הריקודים של כל עמי הקווקז, ולכל ריקוד יש האופי שלו והסגנון שלו. ריקוד שמדבר על אהבה, ריקוד איטי, ריקוד אינטליגנטי לעומת ריקוד פזיז ומלא אנרגיה, עם קפיצות ועם חרבות״.

 

בעבודתה נוסוייב מנסה לשמור על ההיבטים המשמעותיים של הריקוד המסורתי יותר, ועם זאת, לחדש וליצור ריקוד מקורי ועכשווי. מובן כי נקודת המבט הזאת מובילה גם לשינויים בתפקידים המסורתיים המיועדים בריקוד לגברים ולנשים: ״אני מכבדת ואוהבת את המסורת של הקווקז ומאוד מחוברת אליה, אבל כשאנחנו פונים לנוער, אנחנו רוצים לשפר את המסורת ולהוסיף לה משהו חדשני משלנו, שמייצג את הסגנון ואת העתיד שלנו. בהחלט ניכר לאורך הזמן שינוי בריקוד, שנובע מהיצירתיות שלנו. הרי עם הזמן המוחות שלנו כבר משתנים וחושבים בצורה אחרת, כמו בכל מקצוע.

 

לגזינקה 1
"הריקוד הוא אמצעי עבור הילדים לדמיין את החיים של הוריהם בקווקז". אנסמבל ברכת

 

"והשינוי נמצא גם בתפקידים של הבנים והבנות בלהקה. יש לנו בנות בלהקה, ואני בהן, שרוקדות תפקידים של בנים, ממש בתור בנים, ובסוף הריקוד אנחנו מורידות את הכובע ומפזרות את השיער שלנו. פעם נשים היו ביישניות יותר ולא היו מעזות לעשות זאת; היתה פעם ממש חלוקה של גברים ונשים. היום זה חופשי יותר – בחורה יכולה לרקוד סולו בתור בחור, עם חרב ביד״.

 

בכל דור ודור

 

הגיוון בלהקה לא ניכר רק בתפקידים המגדריים, אלא גם במגוון הגילים הרחב. מגוון זה קשור, כמובן, גם לקשרים המשפחתיים הענפים בתוך הלהקה. נראה כי כל דור מבקש להעניק את מסורת הריקוד לזה שאחריו וכי גם מצד הדורות הצעירים ישנה התעניינות ורצון להכיר את המסורות שקדמו להם.

 

״אנשים בכל גיל מוצאים מקום בלהקה, זה מחמם לנו את הלב. אנחנו כל הזמן חושבים על הדור הבא ורוצים להביא עוד ועוד ממנו״, מספרת נוסוייב, ואלחזוב מוסיף, ״הלהקה מורכבת משלוש קבוצות: קבוצת הילדים שלנו, שהם בני 5 עד 13; קבוצה שכוללת בעיקר נשים שלומדות בשביל עצמן, ולאו דווקא כדי להופיע; והבלט הלאומי, שכולל נשים עד גיל 45. ככה שהמגוון הוא עצום, והוא כולל גם אימהות וילדות שרוקדות ביחד, דודות ואחייניות. קבוצת הילדים שלנו מורכבת כמעט כולה מילידי הארץ שפשוט מתעניינים בריקוד, שממש מחבר בין הדורות״.

 

 

לגזניקה 3
אנסמבל ברכת

 

אחת הרקדניות בלהקה היא מאיה אורבנוביץ׳-אברמוב, בת 44 מנתניה, שהגיעה לארץ מדאגסטן. דרך סיפורה האישי ניתן להבין את האווירה הייחודית שיוצרת הלהקה מבחינת הרקדניות שלה ומבחינת הקהילה הקווקזית בכלל: "הגעתי לחוג לפני כשלוש שנים. לפני כן לא רקדתי באופן מקצועי, אבל נהניתי מאוד לרקוד באירועים עוד מגיל קטן. הגעתי לשיעור ניסיון, ומאוד התחברתי. איתי בלהקה רוקדות שתי אחיותיי ואחיין שלי.

 

"המגוון הגילי עוזר לנו לחבר בין הדורות. כולנו נשים עובדות, בכל מיני מקצועות. אני עובדת בבית חולים – וכולנו בלי יוצא מן הכלל מפנות זמן ושמות הכול בצד כדי לא לפספס את הריקוד. אנחנו מחכות לזה כל השבוע. בשבילנו זה יותר משיעור או מלהקה – אנחנו משפחה. אנחנו מבלות יחד גם מחוץ למסגרת הלהקה, וזה מה שהופך את החוויה למיוחדת כל כך״.

 

אמירוב, המנהלת האמנותית, מנסה להסביר מדוע אותן נשים ונערות עסוקות, שאינן בהכרח רקדניות מקצועיות, מגיעות לרקוד: ״הן מגיעות כי זה המקום שמאפשר להן לפתוח את הלב, כמו משפחה שנייה לכל אחת מאיתנו. אנחנו מעבירות המון זמן יחד בשיחות ובימי הולדת – וזה נשים ותלמידות וסבתות וחיילת וסטודנטיות״.

 

עבודת שורשים 

 

הקרבה המתקיימת בין הרקדניות המשמרות את המסורת הוותיקה הזאת מתרגמת גם לתרומה לקהילה שהן חלק ממנה ולגאווה העדתית שלה: "חשוב לנו שהילדים שלנו ידעו מה הם״, אומרת אמירוב, ״כולנו בני ישראל, אבל לכל אחד יש את השורש שלו, שאותו אסור לשכוח. חשוב לעדה הקווקזית, כמו לכל עדה אחרת, שהשורש שלה יישמר. אנחנו מקווים שיכירו אותנו כמה שיותר ילדים קווקזים, שייקחו את המסורת הלאה, אל הדור הבא, שלא תלך לאיבוד״.

 

בגלל אופיו והחזותיות שלו, נדמה גם שהריקוד עובר בקלות רבה יותר אל הדור הבא, זאת בהשוואה לאלמנטים תרבותיים ולמנהגים אחרים: ״את השפה שלנו, שפת הג׳והורי, לא אוכל להעביר לילדים שלי כי אני כבר לא דוברת אותה״, מספרת נוסוייב, ״אבל אני כן יכולה להעביר לילדים שלי את המאכלים ואת הריקוד שלנו. זה מה שנשאר. אחרת, מדור לדור התרבות שלנו תיעלם ותימחק – וחבל״.

 

הריקוד, טוענת גם פרופ׳ קרומר-נבו, הוא אמצעי חשוב לילדים הצברים שנולדו לעולי קווקז, ״לדמיין את הוריהם ואת חייהם שם [בקווקז]... להכיר את הוריהם ולהרגיש קרבה אליהם״. יותר מכך, היא טוענת, הריקוד הקווקזי מאפשר מרחב של גאווה, שורשיות וקשר למקורות, מבלי לחוש את הבושה או המבוכה שנלווית פעמים רבות לעזיבה ולהגירה, בפרט בישראל, שבה סטריאוטיפים עדתיים עודם, למרבה הצער, רבים ונפוצים.

 

לא רק קהילת יהודי קווקז נהנית מהריקוד הקווקזי, אלא גם קהילות אחרות בישראל: ״אנחנו הולכים לצפות בהופעות של עדות אחרות ושל להקות אחרות, וזה מלמד אותנו לכבד ולאהוב האחד את האחר״, מספרת אמירוב, ״בהופעה האחרונה שלנו התרגשתי מאוד לראות גם בני עדות אחרות שהגיעו לצפות בריקוד ולהכיר אותו – מרוקאים, טריפוליטאים ותימנים״. ״אנחנו יהודים״, מספרת נוסוייב, ״אבל הריקוד מייצג בעינינו עוד תרבות שאנחנו שייכים אליה ויכולים להביא אותה לתוך הישראליות, והיא התרבות הקווקזית, שרוב הישראלים לא ראו קודם״.

 

אורבנוביץ׳-אברמוב מוסיפה: ״ההתלהבות שאני רואה בעיניים של הקהל נותנת לי גאווה גדולה, הרגשה בלב שאי אפשר להסביר. זו גאווה שקשורה לקווקזיות שלנו ולכך שהקהל והעדה שלנו יודעים שאנחנו שומרים על מסורת, שאנחנו לא שוכחים מהיכן הגענו ונולדנו״. המילים הללו של אורבנוביץ׳-אברמוב מהדהדות בעוצמה את אלו של יוסף מטייב, שהובאו כאן בפתיחה. אלו מילים של מי שמבקשים, אל מול כל השינויים, לשמור על תרבותם, על הפנים שלהם.

אולי יעניין אותך גם סיפור. עם | קווקז בבית אבי חי 13.04.16 רביעי - חמישי | טז - יז בסיוון | 22.6 - 23.6

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus