לחצות את ים האש: חורבן הבית באמנות

לחצות את ים האש: חורבן הבית באמנות

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
23.7.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
כיצד אמנים ישראלים ויהודים מייצגים את אחת הטראומות המכוננות בתולדות העם היהודי, וכיצד כל זה מתקשר לימים האחרונים הנוראים? ספיישל מגילת איכה

אין ספק שזוהי שקיעתה של הזריחה. המשפט הזה, משירם של רמי פורטיס וברי סחרוף, התנגן ברדיו יום למחרת הלווייתם של שלושת הנערים החטופים וכמה שעות אחרי שנודע על חטיפתו ושריפתו של הנער מוחמד אבו חדיר, ככל הנראה כנקמה על רציחתם. שנאת החינם התנחשלה והסתחררה בשבועות האחרונים כמו סערה בסרט מדע בדיוני, בדמות מאות אלפי פוסטים ברשתות החברתיות וטוקבקים באתרי החדשות, מתודלקים מדי פעם בדבריו של נציג ציבור שהלהיט את הלהבה באהבה. אם היו מבקשים מאנימטור הוליוודי להמחיש את זה בתלת ממד, אולי הוא היה מצייר אותנו כך: פולטים אש ועשן שחור העשויים מתסכולי היום יום הפרטיים שלנו המבקשים לחבור לאירועים קולקטיביים איומים, והעשן עולה למעלה ומשחיר את השמים.

  shgl
"בדידות", מארק שאגאל. צויר על רקע עליית הנאציזם

לא רק בהוליווד מתארים את החורבן בעזרת להבות ענק ועשן שחור. להבות, עשן, אנשים צועקים ושומרים חמושים על סוסים הם דימוים חוזרים בציורי חורבן בית המקדש. בין המפורסמים שבהם הוא "חורבן בית המקדש ובזיזתו" של ניקולא פוסן הצרפתי מ-1625. אחר כך, לאורך המאה ה-19, היו ציורים בולטים אחרים שתיארוהו: כך, למשל, יצר דיוויד רוברטס את "חורבן ירושלים" ב-1850 ופרנצ'סקו האייץ צייר את "הנביא ירמיהו אומר קינות על חורבן ירושלים" ב-1870.

 

ירמיהו, שתואר כמקונן על חורבן הבית גם בציוריהם של מיכלאנג'לו ורמברנט, הוא זה שמסורתית מיוחסת לו כתיבת "מגילת איכה", הנקראת בליל תשעה באב. "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחייה", נכתב במגילה על ירושלים. אם היו הערים יכולות לבכות, אולי היינו רואים את דמעותיה של ירושלים המערבית והמזרחית.

 

המצאת הבדידות

 

" ירמיהו, שתואר כמקונן על חורבן הבית גם בציוריהם של מיכלאנג'לו ורמברנט, הוא זה שמסורתית מיוחסת לו כתיבת "מגילת איכה", הנקראת בליל תשעה באב. "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחייה", נכתב במגילה על ירושלים. אם היו הערים יכולות לבכות, אולי היינו רואים את דמעותיה של ירושלים המערבית והמזרחית " גם אמנים יהודים וישראלים התייחסו לחורבן בית המקדש ולחורבנם של בתים בכלל. כמה ניצלו את חורבן בית המקדש כדי לתעד את חורבן בתיהם באירופה. כך קרה ב"בדידות", אחת היצירות הידועות של מארק שאגאל מ-1933. בציור, שצויר על רקע עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נראה יהודי עטוף טלית מחזיק בספר תורה, ומאחוריו עיירה אפופה עשן שחור. היהודי הזה הוא גלגולו של ישעיהו, המבכה בו זמנית את חורבנן של עיירות במזרח אירופה ואת חורבנה של ירושלים, שנעשה כבר מטאפורה. שאגאל, יליד העיירה ויטסבק, אינו מנתק את עצמו מתרבותו המקומית-נוצרית, והבתים העולים באש בעיירה הנשרפת הם צריחי כנסייה. כמו בציורים אחרים שלו, הפרה הלבנה היושבת ליד הגבר בטלית היא חולייה מקשרת בין האדם לטבע.

 

שאגאל הסימבוליסט לא ויתר על סמלים מוכרים, כמו חומות עולות באש ועשן שחור בשמים. לעומתו, אמנים מושגיים ייצגו את היעלמו של הבית בדרכים אחרות, מאתגרות יותר. בשנות ה-60 יצר אריה ארוך את "הנציב העליון", המשתמש בדמותו של הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ ישראל; ואת "רחוב אגריפס", לוח עץ ועליו ציור שמן ומעליו השלט "רחוב אגריפס".

 

יוליוס אגריפס, הנציב היהודי האחרון ששלט בירושלים, היה נכדם של הורדוס "העבד האדומי" ומרים החשמונאית ובנם של יוחנן וביריניקה. אגריפס ניסה להשכין שלום בין הפלגים השונים בארץ, כרת ברית עם הפרושים והקפיד על קיום מצוות. עם מותו, חלה הידרדרות מדינית עד למרד הגדול, שהביא לחורבן בית שני.  
 

gryps
"רחוב אגריפס", אריה ארוך
במאמר "ירושלים של אריה ארוך: בין 'רחוב אגריפס' לבין 'הנציב העליון'", הציע האוצר מוטי עומר לקשר בין שני הציורים משום ששניהם עוסקים בשליטתה של סמכות זרה בארץ. אגריפס, טען עומר, הוא תזכורת ל"שקט שלפני הסערה" שתבוא מאוחר יותר עם חורבן הבית. לדברי האוצרת שרית שפירא, "השלט מייצג את הנדודים ומסמן את ירושלים כמקום זיכרון, רגע לפני החורבן ולפני הגלות, רגע לפני שירושלים איבדה את תפקידה כמרכז של טרירטוריה מוגדרת".

 

חורבן הבית מיוצג גם כאין-בית, חלל, שקע. ב-1995 כרה מיכה אולמן בור במרכזה של כיכר בבל בברלין. הוא בנה בו מדפים העומדים ריקים וקרא לו "הספרייה". האנדרטה הוקמה לציון ליל שריפת הספרים שהתרחש בכיכר הסמוכה בעשרה במאי 1933 – אירוע שבו שרפו מרצים וסטודנטים מאוניברסיטת הומבולדט הסמוכה כ-20 אלף ספרים של אנשי רוח ומדע יהודים. סדרה אחרת של אולמן, הקשורה באופן עקיף לחורבן הבית וכמו ברבות מעבודותיו גם בה יש אנטי-חללים, היא סדרת שולחנות עשוים מסגרת ברזל וחול. אולמן יצר בתוך החול מכתשים בצורת כוסות, כפות וקערות. בקטלוג לתערוכתו "שעון חול" מצוטט פסוק מהגמרא: "כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל. עכשיו, שולחנו של אדם מכפר עליו".

 

"הספרייה" אינה הפעם הראשונה הקושרת, לפחות אסוציאטיבית, בין חורבן הבית לשואה. כך, למשל, תמר מסר יצרה בשנות האלפיים חיתוכי לינולאום בשחור-לבן, ובהם חיברה בין דימויים וסמלים מוכרים מהשואה לפסוקים ממגילת איכה. באחד מהדימוים האלה, ליד דמותו המפורסמת של הילד היהודי המרים את ידיו בעת פינוי גטו ורשה, רשמה מסר את הפסוק "בתולותי ובחורי נפלו בחרב. הרגת ביום אפך, טבחת ולא חמלת".  

 

יצירות אמנות ישראליות עכשוויות רבות מתייחסות למלחמה, לחורבן, לקטסטרופה, לאבדון ולהריסות. החורבן מתגלגל ללבוש אחר, נוגע באסונות אחרים, מזהיר מפני סיוטים אקולוגיים ופוליטיים. אורי ניר הציג בתחילת שנות האלפיים את Lost herbs, נוף שרוף עשוי מחומרים תעשייתיים, חלקם רעילים. סיגלית לנדאו הציגה ב-2002 את התערוכה "הארץ", שבה עסקו שלוש דמויות פשוטות עור בהפקת מיץ דמוי דם.

  lkhtsvt
"לחצות את ים האש", עאמר יונס

במקרים אחרים עוסקים אמנים יהודים ישראלים ופלסטינים ישראלים בחורבן ביתם ובתיהם של הפלסטינים שברחו מישראל לגלות במרחק יריקה. בתערוכת הצילום "לחצות את ים האש" מציג עאמר יונס צילומים המתארים את חיי היום יום באזור ואדי ערה. בין היתר, הציגה התערוכה עשרות צילומים שנאספו מהאינטרנט של בני משפחת יונס בארץ ומהפזורה הפלסטינית ברחבי העולם. בצילום אחר מתוארים פועלים פלסטינים מעמיסים שקי פסולת על מכולה ניידת. תנועת הפועלים, המובילה אל המכולה, נעה באלכסון מתון, ופתאום מהדהדת לתבליט המפורסם כל כך על שער טיטוס ברומא, שבו נראים שבויים יהודים נושאים כלים מבית המקדש.

 

יהיו מי שייעלבו מההשוואה הזאת. שנאת החינם של השבועות האחרונים - כמו שנאת המחיר -  מעליבה לעין ערוך יותר.  

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus