להילחם בחומות גבוהות: על הדרך הנכונה לנהל את המאבק המזרחי

עטיפת הספר  בתוך השיח הציבורי - פייסבוקי או אחר - שגאה וסער בשנה החולפת סביב הזהות המזרחית והאפליה הממסדית, מתבלטת עוד יותר חשיבותם של טקסטים נהירים, מעמיקים ורחבים הממפים באופן שיטתי תחומים מרכזיים הנוגעים לשיח הזה. ספרו החדש של סמי שלום שטרית ״יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך (חיבור על חינוך, לאומיות, אתניות ודמוקרטיה)״, בהוצאת בימת קדם, הוא טקסט בדיוק כזה.

ראשית, משום שהוא מודפס. דווקא בעידן של מידע אינסופי, כשהגרפומניה פושה בכול, ספר כזה הוא בבחינת נקודת עצירה וחשיבה מחודשת על השיח; מקום להכיר בו את מה שדובר ואת מה שטרם דובר. להאיר אותו מחדש.

שנית, משום שעצם היותו מיפוי שיטתי, כפי שציינתי קודם, אינו סותר כלל ועיקר את היותו בו זמנית פוליטי בכל רמ״ח איבריו ואישי בכל אותם האיברים ממש. דרך סיפורו שלו במערכת החינוך באשדוד ודרך הדברים שלמד (והאופן שבו למד אותם), אנו נחשפים לכמה מעקרונות היסוד העומדים בבסיס המערכת שמבקר שטרית.

שלישית, מאחר שהספר מצליח להתחמק משתי טעויות חוזרות ונשנות – הן של תיאורטיקנים, הן של אקטיביסטים והן של המעטים שמצליחים לשלב בין שני הכובעים. האחת היא ההתעלמות המוחלטת, בכל הנוגע לשיח המזרחי, מהקשר שלו לאוכלוסייה הערבית בישראל; השנייה היא ההשטחה של השיח המזרחי לכלל שמאל מזרחי וסולידריות עם פלסטינים. הספר מצליח לקשר בצורה מעניינת ועקבית את יחסה של מערכת החינוך לתלמידיה המזרחים אל יחסה לתלמידיה הערבים, אבל גם להצביע על הדקויות וההבדלים בין שניהם - הן מבחינת היחס המערכתי והן מבחינת החוויה האינדיבידואלית של התלמיד והתלמידה במערכת החינוך.

ורביעית, מכיוון ששטרית אינו מגביל את עצמו לניסוח כתב אשמה חד וחריף על עוולות החינוך הציוני לדורותיו. שלא תטעו - הוא עושה גם זאת, ועושה זאת היטב, חמוש בנתונים סטטיסטיים, ציטוטים, רקע אקדמי נרחב וניסיון מעשי משמעותי כמנהל בית הספר קדמה, הוא מצליח לנתח את מערכת החינוך הציונית כמי שמסלילה את תלמידיה למעמדות חברתיים, מקצועות ואופני השכלה ידועים מראש ואכזריים מאין כמוהם. ולא זו אף זו, אלא שגם את התלמידים המזרחים שהצליחה לשמור בתוכה, ולא פלטה, היא מנתקת מכל שורשים תרבותיים והיסטוריה קהילתית, ומבנָה מחדש כישראלים סוג ב׳. מצד אחד - ציונים פטריוטיים, מצד שני - פועלים.

הרוח של קדמה

אך יותר מאשר כתב האשמה הזה, שטרית מציע אלטרנטיבה - מה שעושים רק מעטים. הוא מציע אלטרנטיבה כזאת באקטיביזם אינדיבידואלי, אך גם במרד מבפנים: ״תעשו במקום שבו אתם נמצאים. פעילות לשינוי אינה רק פעילות פוליטית מאורגנת שגם בה עלינו להשתתף, אלא לפני הכול, אנו חייבים, כל אחד ואחת מאיתנו, לעשות במקום שבו אנו חיים ופועלים - בית ספר, מרכז קהילתי, תנועה פוליטית, קורס באוניברסיטה, חוג חברים, מפגש הורים, המשפחה, בית הכנסת, המסגד ועוד - כל אחד ואחת מאיתנו ברגע שהתוודע למציאות הגלויה והחליט לפעול לשינוי, צריך לדבר, להציג, לאתגר ולשכנע. אך יותר מכולם, מוטלת החובה על המורות והמורים שבינינו למרוד נגד המערכת, בתוכה ומחוצה לה״.

• " כותב סמי שלום שטרית: תעשו במקום שבו אתם נמצאים. פעילות לשינוי אינה רק פעילות פוליטית מאורגנת שגם בה עלינו להשתתף, אלא לפני הכול, אנו חייבים, כל אחד ואחת מאיתנו, לעשות במקום שבו אנו חיים ופועלים " שלא כמו אידיאולוגים אחרים, שסיסמאות כאלו יישמעו מפיהם ריקות ונאיביות, שטרית הוא איש מעשה, שמודע היטב – ובכאב – לסכנות בפעולה כזו. הוא כותב, ״נכון, זהו מאבק נגד חומות גבוהות ועתיקות ונדרשת הקרבה וסיכון אישיים, אבל כל אלו הם כאין וכאפס לעומת המשך החיים בתוך שקר עצמי נורא, התופח בלב בכל בוקר בו אנחנו נכנסים לכיתה״.

זהו אותו הלב שמפעיל פרויקטים חינוכיים שאפתניים ומהפכניים כמו בית הספר קדמה, שסגירתו וההתנכלות הממסדית השיטתית כלפיו יירשמו לדיראון עולם כחטא שקיבע את מיעוט האפשרויות העומד בפני תלמידי דרום תל אביב והפריפריה. את סיפורה של אותה התנכלות מספר שטרית בנספח החותם את הספר, אך גם כאן – לא רק האשמה, אלא הצעה של ממש. מלבד השתלשלות העניינים העגומה והמבישה הזו, מספר שטרית גם על העקרונות שעמדו בבסיס הרעיון של בית הספר - הפדגוגיה הדיאלוגית של החינוך, תורתו של המחנך והתיאורטיקן הברזילאי פאולו פריירה, שמבצעת פעולה של שחרור הן ב״מורים״ והן ב״תלמידים״ ומערערת על החלוקה הדיכוטומית והדכאנית בין אלו לאלו.

אל מול הסיפור של שטרית על טקס יום השואה המעמיק והשונה כל כך בקדמה, אין אלא להתחרט על כך שמקום כזה נעלם מן הנוף החינוכי המקומי ולקוות כי חיבורו של שטרית ועבודתם היומיומית של רבים אחרים יישאו פרי.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי