לא שומרות נגיעה

לא שומרות נגיעה

עליזה לביא, נויה שגיב //
11.7.12
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אחד האירועים היותר מעניינים שמזמן פרויקט "נקודות מגע" במוזיאון ישראל הוא מפגש עם כתבי יד יהודיים עתיקים ועם חמש נשים מיוחדות, שידברו עליהם. לקראת האירוע מחר, הנה הצצה למה שיקרה שם

במסגרת עונת התרבות בירושלים, ביום חמישי, 12 ביולי, יתקיים במוזיאון ישראל האירוע "נקודות מגע" - לילה של מפגשים בין המוצגים והחללים של המוזיאון ובין עשרות אמנים, יוצרים ואנשי תרבות, המשתמשים בסביבה המוזיאלית כמקור השראה ונקודת מוצא למסע יצירתי ואינטלקטואלי. אחת ההתרחשויות היותר מיוחדות במסגרת הפרויקט נקראת "חמש מי יודעת": בתוך גלריית כתבי היד באגף לאמנות ולתרבות יהודית יחכו חמש נשים מומחיות, שיעבירו חמישה שיעורים פרטיים בני חמש דקות על כתבי היד המצויים בחדר. משתתפות: נויה שגיב, ד"ר שושנה צימרמן, הרבה מירה רז, ד"ר עליזה לביא ושרה בק. כמתאבן, אנחנו נותנים לכם לטעום כאן קצת ממה שיספרו שתיים מהן באירוע.  

 

נשים מאוירות: עליזה לביא

הנה, סתם כך ביום של חול, הזדמנות לגעת בספרים העתיקים הנמצאים לרוב מאחורי סורג ובריח, וחלקם הגדול באוספים פרטיים, הרחק מעיני הציבור. אבל מה לספרים אלו ולנשים דווקא? בספרים הנדירים שמור אוצר וידע שלא תמיד הורגלנו להתבונן בו - איורים, ציורים ופרשנויות ויזואליות של דמויות. יש בידע זה כדי להרחיב על הדמויות שלא זכו שסיפורן יסופר בהרחבה, לספר לנו סיפור שלרוב לא נשמע, והוא כה חסר.lavi2-5מבט לספרים נדירים . ד"ר עליזה לביא

 

כך למשל במכלול רוטשילד-מונטו, כתב יד מצפון איטליה מהשנים 1480-1460 בקירוב. הוא נכתב בדיו חומה - טמפרה -  על קלף משובח, מעוטר עלי זהב וכסף. המכלול הוא אוסף ייחודי המכיל 37 חיבורים נפרדים: ספרי קודש ותפילה, פירושים ומדרשים, ספרי הלכה, מוסר ופילוסופיה יהודית, חיבורים באסטרונומיה, אגדות היסטוריות ואפילו ספרות קלה. יחד נמנים בו 946 עמודים, וכמעט כל אחד מהם מעוטר. יש בו יותר מ-200 איורי שוליים מפורטים, עשרות לוחות עיטור מצופים זהב, המדגישים את מילות הפתיחה, ומגוון עיטורים של בעלי חיים ושל פרחים. המכלול נוצר באחד מבתי המלאכה הנודעים באיטליה בתקופת הרנסנס, והוא מהמפוארים שבכתבי היד העבריים המאוירים. בעבר היה שייך לספריית משפחת רוטשילד, ומכאן שמו. עקבותיו אבדו במלחמת העולם השנייה, ומקץ שנים, הוא שב ונתגלה כשהוצע למכירה בניו יורק.

 

בתצוגה במוזיאון ישראל כתב היד פתוח על שני עמודים שבהם כתובים הפיוטים "אז רוב נסים הפלתה" ו"אומץ גבורותיך", ללילה ראשון ושני של פסח. בדף 164ב בכתב היד, הפאנל העליון מתאר את הניצחון של דבורה וברק על סיסרא, לפי ספר שופטים. הפרשנים לאורך הדורות היו אמביוולנטיים מאוד ביחס לדבורה - אישה? שופטת? מצביאה? דמותה בילבלה אותם. לפי המקור המקראי, דבורה היא שעמדה מאחורי הניצחון על הכנענים, שבימיה היו שבטי ישראל משועבדים להם וכפופים למרותם. בעקבות ציווי אלוהי שקיבלה ברוח הנבואה, פקדה דבורה על ברק בן אבינועם להנהיג את העם ולצאת למלחמה: היא מינתה את ברק למפקד המבצע, הגדירה לו את מטרת המבצע וציידה אותו בידע מפורט על מקום הלחימה (הר תבור) ועל סדרי הכוחות (עשרת אלפים לוחמים). האם דמותה של דבורה חזרה אחר כך כמודל לחיקוי לבנות ישראל? ואיך זה קשור לכתב היד האיטלקי? בלימוד המשותף ננסה להבין מה יש למכלול רוטשילד לספר לנו.

 

אם עוד לא השתכנעתם, אז בואו נפתח יחד את מוסא נאמה (ספר משה), שנוצר בשנת תמ"ו (1686) בעיר טבריז שבפרס. "מוסא נאמה" הוא אוסף שירה בפרסית-יהודית המבוסס על הספרים שמות, ויקרא, במדבר ודברים, שנתחבר במקור בשנת 1327 בידי מולאנא שאהין שיראזי, המשורר היהודי הבולט ביותר בפרס בימי הביניים. בטקסט שלובות אגדות יהודיות, מוסלמיות ופרסיות, ומתוארים בו האירועים העיקריים בחייו של משה. אחדים מ-19 האיורים המופיעים בעותק הנדיר שמוצג במוזיאון משקפים את השפעת הפרשנות והמסורות החזותיות של האסלאם.

  • " בספרים הנדירים ציורים ופרשנויות ויזואליות של דמויות. יש בידע זה כדי להרחיב על הדמויות שלא זכו שסיפורן יסופר בהרחבה, לספר לנו סיפור שלרוב לא נשמע, והוא כה חסר "

 

בעמוד הפותח בתצוגה נראה איור המבוסס על פרשנות מוסלמית לקטע מהקוראן - במרכזו רואים את יוכבד, אמו של משה, משליכה את משה התינוק לכבשן אש כדי להצילו מידי מצרים. בצד שמאל למטה נראית מרים, אחות משה, מתאבלת על השלכתו לאש. לפי הסיפור, התינוק שורד, והאש שבקרבתו קופאת (בדומה למדרש היהודי המספר על אברהם אבינו שניצל מכבשן האש). בתורה מוזכרת מרים הנביאה על פי רוב בהקשר למים: היאור, ים סוף, שירת הים, הבאר, מי שתייה. והנה, הפרשנות המוסלמית משתמשת באש כשהיא מתארת אותה. על מה מלמד המתח בין המים לאש? גם על זה ננסה לחשוב ביחד.

 

khvmsh מתוך התצוגה הבריחה מגן עדן: נויה שגיב

סיפור הבריאה וסיפור גן עדן עומדים זה לצד זה - שניהם מתארים  את בריאת העולם, ובעיקר, את אופן בריאת היצור ששמו "אדם". סיפור הבריאה מציג עולם שנבנה בצורה מסודרת, מתוכננת, שיש בו הרמוניה וסדר. העולם נברא נדבך אחרי נדבך, האדם - הזכר והנקבה - שנברא בו, נברא בצלם האל, ותפקידו בעולם הוא תפקיד בעל עוצמה רבה. תפקידו לרדות בטבע ולשוט בו ולהיות חלק מהטבע באמצעות פרייה ורבייה. אין תקלות ואי הבנות בסיפור הזה. בסיפור גן עדן, לעומת זאת, נברא אדם שתפקידו קטן - לעבוד בדן עדן ולשמור עליו. הוא נברא מעפר, יחידי, וסיפורו – רצף של טעויות וכפירה. הרב יוסף דב סולובייצ'יק תיאר כך את ההבדל ביניהם: "האדם הראשון, היוצר ובעל ההדר, והאדם השני, הנכנע והעניו" (סולובייצ'יק, איש האמונה הבודד).

 

אבל האם האדם הראשון הוא אכן כה תמים, נכנע ועניו? בבראשית ב, ח, כתוב: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". אחר כך יש רצף של תיאורי נוף בלתי נגמרים, שבדרך כלל אנחנו מדלגים עליהם, והנה בפסוק טו נאמר: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אבל מדוע צריך היה לקחת את האדם ולהניח אותו בגן עדן אם ה' כבר שם אותו שם בפסוק ח? מה קרה באמצע?

 

רש"י מפרש את פסוק טו כך: "לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס" - ה' מפתה את האדם הראשון להיכנס לגן עדן. אבל הוא הרי הונח שם מלכתחילה! מדוע יש צורך לפתות אותו להיכנס? האם אי פעם יצא? ייתכן, איפוא, שהאדם הראשון אינו כה צנוע ועניו... אלא אולי - ראה וטעם את העולם הנפלא שבחוץ, את תיאורי הנהרות, הבדולח והזהב, וחיפש דרכו להימלט החוצה. ואולי כך מנסה ה' לפתות את האדם להישאר בגן עדן, והאישה המפתה היתה דרכו של האדם לצאת החוצה, אל העולם הגדול? הרהורים נוספים על סיפורי הבריאה וסיפורי המקרא ועל כתבי היד שמתארים אותם - בנקודת המגע.

 

 

ד"ר עליזה לביא ונויה שגיב יחד, הרבה מירה רז, ד"ר שושנה צימרמן ושרה ב"ק יעבירו שיעור פרטי בן חמש דקות על כתבי יד המוצגים באגף לאמנות ותרבות במוזיאון ישראל במסגרת אירוע "נקודת מגע" של עונת התרבות בירושלים שיתקיים ביום חמישי הקרוב במוזיאון ישראל

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו