מתוך הסרט רבין היום האחרון

כאילו לא היתה מלחמה: כיצד דמותו של יצחק רבין מיוצגת בקולנוע?

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
10.10.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"עדו בהט: זה סרט געגוע. אני מתגעגע למנהיג שיודע לקבל אחריות, שאומר מעט ועושה הרבה. זה לא סרט של סגירת חשבונות. עד כמה אפשר לסגור חשבון? אנחנו הולכים ומתקרבים שוב למקום הנורא ההוא של אחרי הרצח, של סגירת חשבונות אינסופית"
"עמוס גיתאי: אף על פי שוועדת שמגר היתה ועדה ממלכתית, היא הוקמה כדי לחקור רק את הכשלים המבצעיים שאפשרו את הרצח, ולא כדי לחקור את ההסתה שקדמה לו. הסרט נוצר בין היתר כדי לתקן את העוול הזה"
"המהומה שהתחוללה סביב הקרנת "אל סף הפחד" פספסה את העובדה שהוא אינו שונה באופן מהותי מהסרטים שנעשו על רבין. כמוהם, הוא חושף רק צד אחד של הסיפור ואינו מציע פוליפוניה של קולות"
עד היום לא נעשה בישראל סרט עלילתי אחד על רצח רבין. מנגד, הסרטים התיעודיים שכן עוסקים בכך, נוטים שלא לעבד את המחלוקת שהובילה להירצחו. "מדינת ישראל לא יודעת כיצד להתמודד עם הטראומות שלה", אומרת ד"ר יעל מונק

"אני חושב שהחיים בישראל גדולים לפעמים מהקולנוע", אמר יצחק רבין בטקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע בתל אביב, כמה ימים לפני שנרצח. 20 השנים שחלפו הוכיחו שצדק: עד היום לא נעשה עליו סרט עלילתי אחד.

 

חלק מהסרטים התיעודיים שנוצרו על רבין בשנתיים האחרונות מתייחסים למורשתו. "רבין במילותיו שלו", של ארז לאופר, עושה ניסיון מעניין לעקוב אחר הביוגרפיה של רבין במילים של רבין, שהוצאו מריאיונות וממכתבים. "רבין, היום האחרון", של עמוס גיתאי, משחזר את הרצח, את כשלי האבטחה ואת ההסתה. הסרט "אל סף הפחד", של הרץ פרנק ומריה קרבצ'נקו, עוקב אחר בנו הפעוט ואחר אשתו של יגאל עמיר ומשאיר את רבין בשוליים.

 

"סיגריה אחרונה עם רבין", סרטם של עידו בהט ועידו צוקרמן, מתייחס לזיכרונות שנשארו מרבין דרך הסיגריות שעישן. הוא מורכב מקטעי ארכיון ומריאיונות עם אנשים שנזכרים בשיחות העישון המשותפות. "עידו צוקרמן, שותפי לסרט, הפיק את הסרט 'דרך בן צבי 67', על המכון לרפואה משפטית", מספר בהט, "אחד העוזרים למנתח, אלי ליפשין, סיפר ליוצרים על הלילה שבו הגיעה גופתו של רבין למכון".

 

אחרי שהוציאו את הקליעים, מצאו בכיס הבלייזר של רבין קופסת קנט ריקה. "הוא עישן את הסיגריה האחרונה. זה ריגש אותי", אומר ליפשין בסרט, "משם הגיע הרעיון להתחקות אחר קופסאות הסיגריות של רבין", אומר בהט, "ולהגיע אל הרגעים הבלתי פורמליים של רבין: הרגעים של הפסקות הסיגריה שבהם מדברים אחרת מהאופן שבו מדברים על במה או בישיבה".

 

בסרט יש דוברים רבים ושונים, כמו בני קצובר וג'יבריל רג'וב. עם זאת, אין בו תחושה של פוליפוניה או מחלוקת. "זה סרט געגוע", אומר בהט, "אני מתגעגע למנהיג שיודע לקבל אחריות, שאומר מעט ועושה הרבה. זה לא סרט של סגירת חשבונות. עד כמה אפשר לסגור חשבון? אנחנו הולכים ומתקרבים שוב למקום הנורא ההוא של אחרי הרצח, של סגירת חשבונות אינסופית. למעשה, אנחנו רק בהתחלה של 'הגרוע יותר'. רציתי לעשות סרט על מנהיג שאני מתגעגע אליו. יש תחושה שזה כבר לא מובן מאליו".

 

בני קצובר מתוך סיגריה אחרונה עם רבין - צילום ניכל נחום
בני קצובר, מתוך הסרט "רבין היום האחרון" (תצלום: מיכל נחום)

 

בשביל מי יצרת את הסרט? הרי לא כולם מתגעגעים לרבין.

"זה סרט שנועד לגרום גם לאלה שלא מתגעגעים לרבין לחשוב על התרבות ההנהגה שלו. ג'יבריל אומר את זה.  קצובר מספר עד כמה רבין חסר לו. הוא מתגעגע בדרכו שלו. אני מניח שכולם מתגעגעים כאן לערכים, לניהול, לסדרי עדיפויות".

 

קריאה נוספת: שלום ירושלמי מסביר מה הפך את רבין לגיבור ישראלי מובהק

 

הממלכתיות החדשה

 

נראה כי "סיגריה אחרונה עם רבין", ובמידה רבה גם "רבין במילותיו שלו", הם ניסיונות לגונן בכספת מאובטחת על נרטיב שעובר ב-20 השנים האחרונות טלטלה קשה ועזה. לעומתם, "רבין, היום האחרון" של גיתאי הוא לא פחות מניסיון להקים ועדת חקירה קולנועית שתפצה על פשעים שלא נחקרו לפני 20 שנה.

 

"רבין, היום האחרון" מתאר את היום האחרון בחייו של רבין, את חקירת ועדת שמגר שבאה בעקבותיו ואת ההסתה הקשה שקדמה לו. הסרט מורכב משחזורים ומקטעי ארכיון. בסרט מרואיינים שמעון פרס ולאה רבין ומשחקים בו עשרות שחקנים ישראלים שמשחזרים את דיוני ועדת שמגר ואת ההתנקשות, את הנסיעה לבית החולים ואת מעצרו של יגאל עמיר. רוב הסרט מבוים. קטעי הארכיון שנראים בו הם אלה ששחזור לא יכול היה להתעלות עליהם.

 

בתיק העיתונות של הסרט מדגיש גיתאי: "הסרט נשען אך ורק על עובדות; הוא מבוסס על מסמכים קיימים. לכל משפט שנאמר בסרט יש מסמך רלוונטי, שבו מופיעים הדברים כלשונם... התחלנו את התחקיר לפני כשנתיים", הוא מתאר את תהליך העבודה: "סקרנו מסמכים, קטעי וידיאו ותצלומים מהתקופה שקדמה לרצח רבין ובחודשים שאחריו".

 

רבין היום האחרון2
מתוך הסרט "רבין, היום האחרון" של גיתאי

 

"היה קשה להתעלם מהאמירות ומההאשמות הקשות שהוטחו בו מכיוונם של רבנים, פוליטיקאים ודמויות ציבוריות", מוסיף גיתאי ומסביר, "אף על פי שוועדת שמגר היתה ועדה ממלכתית, היא הוקמה כדי לחקור רק את הכשלים המבצעיים שאפשרו את הרצח, ולא כדי לחקור את ההסתה שקדמה לו. הסרט נוצר בין היתר כדי לתקן את העוול הזה: הוא יוצר מעין ועדת חקירה קולנועית שתחקור את ההסתה. במובן מסוים, סרט זה הוא ועדת החקירה שמעולם לא הוקמה. הסרט מתמודד לא רק עם האירוע האכזרי שהתרחש לפני 20 שנה, אלא עם הצל הענק שעדיין נוכח מאוד בישראל העכשווית".

 

אפשר היה להכריז על "רבין, היום האחרון" כיצירה מתבקשת של הממלכתיות, שנוצרה בידי אחוס"ל. האם הוא באמת ממלכתי והאם סוג הישראליות שלו מובנת מאליה? די לראות את ההתנגחות הפסיבית-אגרסיבית בין גיתאי ובין גאולה אבן, שראיינה את הבמאי באולפן ערוץ אחד, כדי להבין שהתשובה מורכבת יותר.

 

"האם הקהל הפוטנציאלי שיבוא לראות את הסרט הזה", שאלה אבן את גיתאי, "הוא לא מלכתחילה הקהל שחשב שאל"ף, עברנו טראומה, ובי"ת, שההסתה היא שהובילה לטראומה הלאומית הזאת? אולי קהלים אחרים, שהתזה שלך... מרגיזה אותם, מלכתחילה לא יבואו?". שאלה טובה. היא היתה יכולה להיות אפילו אופוזיציונית, לולא היתה אבן בת זוגו של נציג ממלכתיות אחרת, פוסט-רבינית ובת 20 שנה.

 

קריאה נוספת: מה פשר פריחתן של תיאוריות הקונספרציה הנוגעות לרצח?

 

25 שנות דיליי

 

"אל סף הפחד", העוקב אחר אשתו של יגאל עמיר ובנו, הוא סרט של מהגרים מבלארוסיה ומצ'צ'ניה, וגיבורתו המרכזית היא מהגרת מברית המועצות לשעבר. הוא נוצר בידי קולנוען מרכזי ומפורסם במדינתו, שהחליט להגר לישראל וחי עד יום מותו בשוליים הישראליים. הקולנוען הזה עוקב אחרי מהגרת אחרת, שהחליטה לפרק את משפחתה הגדולה כדי להקים משפחה חדשה עם מי שישראלים רבים מכנים נציגם של "שוליים קיצוניים סהרוריים", אולי כי הם מפחדים להגיד שאלה כבר אינם שוליים.

 

במובן זה, אפשר כמעט לומר שהסאבטקסט של "אל סף הפחד" מדבר על הגירה ועל שוליות המהגרים לעומת מרכזיותם של ילידי הארץ. המרחק בין המצלמה לגיבוריה אינו עמדה אסתטית בלבד, אלא ריחוקה של נקודת המבט של מי שלא נולדו כאן. גם הנימוקים לעשיית הסרט היגרו לכאן איתם. היוצרים, וגם לריסה טרימבובלר בכמה וכמה הזדמנויות, נימקו את רצונם להתקרב לעולמו של עמיר בגלל הפגיעה בחופש הביטוי – טראומה מרכזית במדינות מוצאם. אבל האם ייתכן שהמניע הפחות מודע – של כל המשתתפים בסרט הזה – הוא למעשה חוסר היכולת לשאת את האי-היות במרכז?

 

בכל מקרה, "אל סף הפחד" הוא הסרט היחיד כמעט שמתייחס לשסע שפער רצח רבין, לא רק כעל שסע בין חילונים לדתיים, אלא גם על שסע אתני והיסטורי. במובן הזה הוא ייחודי. ואולם, המהומה שהתחוללה סביב הקרנתו פספסה את העובדה שבמובן אחר הוא אינו שונה באופן מהותי מהסרטים שנעשו על רבין. כמוהם, הוא חושף רק צד אחד של הסיפור ואינו מציע פוליפוניה של קולות.

 

במאמר "התנתקות: גרסת הקולנוע הישראלי של שנות ה-90", כתבה ד"ר יעל מונק, חוקרת קולנוע ישראלי ופלסטיני מהמחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה: "באופן מפתיע, אין עקבות לרצח רבין בקולנוע [העלילתי] הישראלי[...] וזאת לא משום שבמאי הקולנוע בישראל אינם מרגישים חלק מהמתרחש סביבם, אלא להפך: משום שהקולנוע הישראלי בשנות ה-90 למד לעבד את הטראומה לכדי עלילת קולנוע שבמרכזה מאבקו של הפרט על חלקת אלוהים הקטנה שלו". במאמר, שנכתב לפני כמה שנים, קבעה מונק כי "קולנוע הגבול סגר מעגלים, עד כדי יצירת מרחבים בלתי חדירים שבהם בחרו הישראלים להתבצר באותו עשור, מתוך חשש שהמעט שצברו ייעלם ויאבד להם". 

 

"מדינת ישראל לא יודעת כיצד להתמודד עם הטראומות שלה, והנטייה שלה היא לנרמל אותן", אומרת מונק בשיחה עמה, "כך, למשל, מלחמת לבנון הראשונה צצה בקולנוע רק בשנות ה-2000, 25 שנה אחרי שפרצה, שנים שבהן הושתק השיח עליה. אני מאמינה שבעתיד יצוצו סרטים עלילתיים על הרצח, אבל לא בקרוב. החברה הישראלית עדיין לא בשלה להבין את השלכותיו".

 

גם הקולנוע התיעודי שנוצר על רצח רבין מבטא את הניסיון לנרמל את הטראומה. לדברי מונק, "אף אחד לא באמת נגע במשמעות של הרצח. אפילו לא נגעו בוויזואליזציה חדשה. תמיד חוזרים לסצנת הרצח, לשיר המוכתם בדם שהחזיק איתן הבר, לילדי הנרות. אין שפה ויזואלית ייחודית, פנימית". אולי, למשל, כמו השפה שהמציא ארי פולמן כדי לתאר את מלחמת לבנון שלו.

 

"לסרטים מסוימים יש ערך נוסטלגי או פטישיסטי. הסרטים '119 כדורים ועוד 3' ו'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה' שילבו חומרי ארכיון על ההסתה שקדמה לרצח ואת הרצח עצמו, וכך עושה גיתאי", אומרת מונק, "אבל זאת לא הפואנטה בעיניי".

 

מהי הפואנטה?

"היה רגע, רגע שנמשך בעצלתיים מתחילת שנות ה-90 ועד רצח רבין, שאפשר להאמין שיהיה כאן שלום. בה בעת התנהלה תנועת נגד, של קולות אלימים שמתנגדים להסכם. רצח רבין הוא נקודת המגוז, הצטלבות המסלולים האלה. הרצח מסמן שמשהו כאן לא ייתכן, שהשלום יוצא נגד הפרדיגמה של הארץ הזאת".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus