גוף פלאש90
בגוף ראשון: מסע בעקבות הגופים הגבריים של ישראל
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
20.6.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אנגלנדר: ציונים דתיים עשויים להרגיש כאילו יש להם אקסטרה, גם 'תורה' וגם 'עבודה'. רגע האמת מגיע במפגש עם הגוף החילוני. פתאום הם קולטים את המחירים הגדולים שגופם משלם. הם מגלים שאין באמת 'אקסטרה', שהמפגש עם המין השני פחות טבעי ממה שדמיינו"
"אנגלנדר: בניגוד לדור העבר של החרדים, שנחשף לחילונים, החרדים של הדור הזה נולדו לעולם הישיבות. הם חיים בערים חרדיות וכמעט אינם רואים חילונים. הם מדברים בקול אחר. הגברים שואלים: כשאני הולך ברחוב, למה אני לא יכול להיות מוגן כמו שאני מוגן בתוך הישיבה?"
"וייס: כחוקרת, גיליתי עד כמה אנשים בעלי צרכים מיוחדים מורחקים מהמרחב הציבורי, עד כמה נכים מתמודדים עם חוסר סובלנות, כמה בדיקות מבצעות נשים הרות כדי שילדיהן יוולדו מושלמים. באיזה קדושה מתייחסים לגופם של חיילים מתים"
"וייס: הביקורת לא צריכה להימתח על מה שקרה במאה ה-19, אלא על מה שקורה עכשיו, על כך שמעודדים את 'יהדות השרירים' גם היום ובכל סבבי החיים: בהריון, בנטישת ילדים פגומים, במבדקים ומיונים ליחידות עלית "
מה יחסה של הציונות הדתית לגוף? ושל החרדיוּת? באילו אופנים המדינה ממשיכה לקדש את "יהדות השרירים"? וכיצד זה קשור לעובדה שאנחנו מקום ראשון בעולם המערבי בנטישת ילדים עם פגמים? ומדוע הגוף האידיאלי הוא עדיין אשכנזי, הטרוסקסואלי, יהודי (ורצוי של חייל)?

הגוף האנושי מציע אינספור אתרים ומקומות עליהם אפשר להשליך חרדה, תשוקה, געגוע, זיכרון ואלימות.  החורים שלו, נקיקיו, בורותיו וגבעותיו הם תיבות דואר אליהן אנחנו מכתבים את אמונותנו, את האידאולוגיה שלנו.

 

לתפישת הגוף ותפקידיו יש מכנים משותפים עולמיים, ויש להם מכנים משותפים מקומיים. "יהדות השרירים", למשל, היא לכאורה מכנה משותף לגוף הישראלי. אבל איזה ישראלי? האם כולנו לובשים את אותו גוף, או שיהדות השרירים היא הגוף שלובש הישראלי חילוני? ומה עם הישראלית חילונית? ואיך מתמשקים, אם בכלל, הגופים החילוניים, החרדיים והדתיים לאומיים בישראל?

 

לאחרונה יצא בהוצאת "מאגנס" הספר "הגוף הגברי החרדי ליטאי". מחברו, יקיר אנגלנדר, שואל בו "כיצד מתארת הספרות החרדית-ליטאית את הגוף הגברי, מה מסמל עבורה הגוף הגברי ואיזה גוף גברי נחשב כאידאלי". הספר, בלשונו שלו, "מגדיר את 'בעיית הגוף' ואת הדרכים להתמודד עמה, ומציג קולות שונים הרואים בגוף מרחב שדרכו האדם יכול להכיר את עצמו. חלקו השני עוסק בתיאורי הגוף האידאלי וכיצד הרבנים מאמנים את גופם להיות כזה".

 

 

גוף פלאש 90
השוואת גופים. פלאש90

 

אנגלנדר גדל בבית חרדי בבני ברק. "קראנו ספרים כלליים ולמדנו במסגרות יחסית פתוחות", הוא אומר, "אך מגיל צעיר כבר חשתי אהבה גדולה לעולם החסידות ומנגד יחס מורכב לעולם הליטאי. אני אסיר תודה לעולם החסידות. כיום, בתפקידי כראש ארגון 'קידס פור פיס', אני מתפלל עם מוסלמים במסגדים, מבקר במנזרים קתוליים וחי עם בודהיסטית. עם זאת, העבר החרדי שלי, ובעיקר החסידי, העניק לי כלים להתמודד ולהבין כל מקום בו אני נמצא".

 

ב-2013 פרסם אנגלנדר יחד עם פרופ' אבי שגיא את הספר "גוף ומיניות בשיח הציוני דתי החדש". "נוכח עליית שיח הגופניות והמיניות בעולם שבחוץ", נכתב על הספר, "התחדד בתוך הציונות הדתית המתח בין העולם הדתי ה'אידיאלי' לבין החברות בקהילה הליברלית והמודרנית או הפוסט-מודרנית. השיח הציוני-דתי החדש מתאפיין בהצבת מתרסים גוברים והולכים בין העולם הציוני-דתי לבין השיח ש'בחוץ' מתוך ניסיון לבדל בין השניים. הרבנים מתפקדים בשיח החדש כשומרי הסף של האתוס והמיתוס הדתי האידיאלי, המתנגד לרוחות שמביא עמו שיח המיניות והגוף".

 

יקיר, מה הביא אותך לחקור את הגוף הדתי, החרדי והציוני, בצורה כה מקיפה?

"שאלות על מיניות העסיקו אותי מגיל צעיר מאוד, כבר מגיל שלוש. לגוף היו שני צדדים. מצד אחד הוא גורם לך לחטוא, אם למשל תאונן. מצד שני, הרגשתי שגופי הוא המקלט. הוא זה שנשא את הכאב עבור הנפש. כשבגרתי החלטתי שאצא במסע אל הגוף, גם במחקר.

 

"נדרש לי זמן להבין שכשבישיבות הליטאיות אומרים 'גוף' הם לא מתכוונים לגוף בלבד. כשניסיתי להבין למה מתכוונים, גיליתי שהמלה 'גוף' משמשת אותם לתאר את כל החלקים שאין לנו שליטה שכלית עליהם. לצורך העניין, גם חלקים בנפש הם גופניים. הליטאים עושים חלוקה בתוך הדבר שנקרא נפש, בין חלקים נשלטים לבין כאלה שאינם. למשל, כשאחד הרבנים מדבר על עצבות, מה שאנו מכנים דיכאון, הוא מייחס לה גופניות. היא באה מהגוף. התעלות, לעומת זאת, היא חלק מצלם האלוהים שנמצא בתוכנו, והיא נשלטת".

 

 

יקיר אנגלנדר(1)
יקיר אנגלנדר. המהפכה קורית בשוליים

 

נשמע מהתיאור הזה שהגוף הוא כמעט כמו צואה.

"במידה מסוימת זה נכון, אם כי רק לעתים רחוקות שמעתי ליטאי שמתאר גוף בצורה כה קיצונית. בדרך כלל מדמים אותו ל'בהמה' או 'עכברוש'. לאורך עמודים שלמים בספרי אני מתאר תחושות גועל של חרדים מהגוף".

 

נתקלת בביטויי מרד של הגוף, כמו מחלות ופריחות?

"רבנים רבים בגילים צעירים, בסביבות הארבעים פלוס, סיפרו לי שאחרי שנים של השתקת הגוף, גופם חוזר לדבר בצורה של כאבים. חלקם מדברים על צלקות כאות גבורה. אחרים מדברים בכאב על חשבון נפש ממשי. הם שואלים כיצד הרעו לגופם בצורה כזאת".

 

אתה לא חושב שתפישת הגוף החרדית-ליטאית מציבה אלטרנטיבה ל"יהדות השרירים". בעיניך, היא פשוט מתגוננת.  

"היום, אחרי השואה, יש שתי דרכי פעולה. האחת מנסה להשיג שליטה מוחלטת בגוף בכל רגע נתון. הגישה השנייה אומרת שהמאבק הזה אינו מעשי ונועד לכישלון. תומכי הגישה הראשונה אומרים: נתכנן את הישיבה כמקום שיש בו כמה שפחות גירוים גופניים. מסיבה זאת הישיבות הליטאיות כמעט זהות זאת לזאת. זה מרחב פתוח ובלי נשים. בשונה ממקומות לימוד ועבודה אינטנסיביים, בישיבות אין פינות מנוחה, אין פינות קפה, אין מסדרונות וכוכים.

 

"אגב, היו גם שיטות שהציעו אלטרנטיבה ליהדות השרירים, כמו שיטת רבנות סלובודקה שהיתה נהוגה לפני השואה. הרבי מסלובודקה החליט לחקות את האבירות האירופית הנוצרית כתגובה ליהדות השרירים של הציונות. הגישה של סלובודקה היתה כמעט נשית ביחס לגוף ולא הדגישה חוסן גופני. הרב הקפיד מאוד: קנס לחרדי שהסתובב עם מעיל קרוע, עונש למי שהעז לקלף תפוח בלי כפפה. הוא נהג לבדוק את כובעיהם ואת הגילוח לפני שיצאו לרחוב.

 

"מעניין לראות איך המגמה זולגת למרחבים ציבוריים. בניגוד לדור העבר של החרדים, שנחשף לחילונים, החרדים של הדור הזה נולדו לעולם הישיבות. הם חיים בערים חרדיות וכמעט אינם רואים חילונים. הם מדברים בקול אחר. קחו לדוגמה את התלונות בעיר החרדית קריית ספר. הגברים שואלים: כשאני הולך ברחוב, למה אני לא יכול להיות מוגן כמו שאני מוגן בתוך הישיבה? מכאן ההתנגדות לנשים במרחב הציבורי, מכוסות או לא".

 

קריאה נוספת: חבורת הנשים הדתיות שמתכנסת מדי שבוע כדי לעבוד על הגוף

 

עד כמה הגוף שלנו, החילונים, הוא נקודת התייחסות עבור הגוף הציוני-דתי?

"מדברים על מהפיכות ושינויים דרמטיים בעולם הציוני דתי, אבל כרגע הן עדיין קורות בשוליים. בפועל, הרבנים דורשים להתמודד עם פער מטורף בין גירויי החוץ לאיסורים הפנימיים של הקהילה. בסופו של דבר, הצעירים יבואו ויגידו שהם אינם מסוגלים לעמוד במתח העצום שהם נאלצים להתמודד איתו. תוצאות המתח מתחילות להתבטא כבר עכשיו: מצד אחד יש 'התחרדות' והקצנה, מצד שני יש חזרה מסיבית בשאלה.

 

"שאלת יחסי הגומלין לא נשאלה באופן ישיר בספר המשותף שלי ושל אבי שגיא. עם זאת, מעניין לבחון את העמדה המתנשאת, ששורשיה בכתבי קוק ונריה, שרואה את עצמה מעל החילונים, אותם הם תופשים כאנוכיים. ציונים דתיים עשויים להרגיש כאילו יש להם אקסטרה, גם 'תורה' וגם 'עבודה'. רגע האמת מגיע במפגש עם הגוף החילוני. פתאום הם קולטים את המחירים הגדולים שגופם משלם. הם מגלים שאין באמת 'אקסטרה' בגוף שלהם, שגופם הרבה פחות טבעי ממה שדמיינו, שהמפגש עם המין השני פחות טבעי ממה שדמיינו. אגב, קשר גופני טבעי אפשר למצוא אצל נוער הגבעות, צעירים שחלקם יכולים לישון על הקרקע ימים ושבועות. הם אלה שמבטאים את הקשר העמוק של הציונות הדתית בין הגוף לבין הקרקע".

 

מעולם לא שאלו רבים כל כך על אוננות

 

חוסר אנוכיות, מדגיש אנגלנדר, הוא ערך מרכזי בציונות הדתית, ויש לו ביטוי גם במקומות האינטימיים ביותר. "מי מרגיזה את הרבנים יותר? אישה שמתוודה בפניהם שהיא מאוננת או זאת שמתוודה בפניהם שהיא לסבית? המאוננת, כי ללסבית יש 'תירוץ'. יכול להיות שהיא עושה את הדבר הלא נכון כי היא נכוותה, אולי היא פוחדת מגברים. חטאה של המאוננת גדול יותר כי היא אנוכית. לאשה אין מיניות אוטונומית, אלא רק ביחס לבן הזוג".

 

אגב, אוננות. בספרם "גוף ומיניות בשיח הציוני דתי החדש" גילו שגיא ואנגלנדר תופעה חדשה: "מעולם לא היה בהיסטוריה היהודית עומס כזה של שו"ת על אוננות", אומר אנגלנדר. "תוך עשור, כשההלכה והשו"ת עוברים לאינטרנט וההתייעצות עם הרב הופכת לאנונימית, מגיעות עשרות אלפי שאלות על אוננות. ובנוסף יש גם אוננות נשית. אין בהיסטוריה היהודית שום עדות להתדיינות על אוננות נשית ופתאום זה קורה. ספרנו ניסה להבין איך בעקבות זאת משתנה תפישת הגוף והמיניות, ואיך משתנה השיח בין הרב לשואל משיח הלכתי לשיח פסטורי".

 

 

עטיפת הספר(7)
עטיפת הספר

 

מה פירוש "שיח פסטורי"?

"כדי לעמוד בזעזועים העמוקים שעובר העולם הציוני דתי, הרבנים הופכים לפסטורים, כמעט פסיכולוגים. חלקם מודעים לכך ש'צרכניהם' באינטרנט יכולים לנטוש אותם בקלות רבה יותר, וכדי לא להישאר מאחור הם יאמצו שיח ליברלי ויעגלו פינות. בעולם החרדי לא תיתקלי בזה. פשוט לא מדברים. לפעמים, כשלא מדברים, מרווח הפעולה רחב יותר. ההלכה עוסקת במה שאנחנו עושים ורק לעתים נדירות במה שאנו חושבים. הרב החרדי הממוצע יגיד להומו: 'אין לי דעה ביחס למה שאתה מרגיש. אני רק יכול להגיד לך שהומוסקסואליות אסורה באיסור חמור בעיני ההלכה'".

 

איך קשורה ההבנייה של הגוף להבנייה של הארץ? מה הקשר בין הגוף לארץ ישראל שלמה או מחולקת?

"ככל שהמתנחלים קיצוניים יותר, מנותקים מהערים הישראליות בתוך הקו הירוק, רואים עד כמה הדימוי העצמי שלהם מושפע מקשר לקרקע, ועד כמה הם עסוקים בשאלות כמו למי שייכת הקרקע, מי מאוהב בקרקע. יש כאלה שמוכנים למסור את הריבונות לפלסטינים, אבל להישאר על הקרקע. הרחצה במעיין הופכת לטקס חשוב. שם נמצאת האישה האידיאלית, הלא-ממשית, זאת שאין לה תכניות משל עצמה. האדמה היא למעשה מרחב נשי מוגן עבור הציונות הדתית".

 

עבור החרדים, מהו הגוף החילוני?

"אם בשנות החמישים הם היו צריכים להתמודד עם הגוף החילוני שחלק איתם את אותה עיר, היום הם כבר לא נתקלים בו", אומר אנגלנדר. "הם משווים בינם לבין עצמם. עם זאת יש יחס חיובי, ואפילו מקנא, כלפי הגוף החילוני הגברי. הם מדברים על חיילים, מנסים לקשור את עצמם להווייה של התגייסות. דברים כמו, 'נכון שאני לא לוחם בגולני, אבל אני לוחם בצבא השם'".

 

באיזה תחום כבשה ישראל את הבכורה?

 

מיכאל גלוזמן, פרופסור לספרות וראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, סבור כי הצבא הוא דוקא מקום של התנגשות גופים. גלוזמן, שפרסם ב-2007 את הספר "הגוף הציוני – לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה", אומר כי "הוויכוח על גיוס חרדים לצבא הוא ביטוי להתנגשות".

 

תרחיב.

"קחי לדוגמה את שיח הגילוח בצבא. יותר ויותר חיילים מבקשים פטור מגילוח מסיבות הלכתיות והצבא נלחם בכך. הוויכוח על הזקן הוא אתר של ויכוח על הגוף: למי יש סמכות על הגוף? למי יש שליטה עליו? לרבנים? למפקדים? ובכלל, כשהחרדים מתגייסים הם נדרשים לוותר על הבגדים החרדיים וללבוש מדים. אני מבין למה הם מתנגדים לזה".

 

ההערצה לגוף החייל ששמע אנגלנדר מפי חרדים חוזרת ליהדות השרירים. ממה עשויים השרירים האלה? מאירה וייס, פרופסור אמריטוס מהאוניברסיטה העברית, שכיהנה בעבר כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה וכיו"ר לימודי המגדר של האגודה האנתרופולוגית הישראלית, בדקה במחקריה את מעגל החיים של השרירים היהודיים.

 

 

יהדות השרירים
הערצה ליהדות השרירים

 

 

בחיבורה ה"גוף המושלם" (שטרם יצא בעברית), היא בוחנת בין היתר את הפריחה בבדיקות שנעשות לפני הלידה בישראל, ושנועדות להבטיח את התינוק המושלם; ב"אהבה התלויה בדבר" היא סוקרת את דפוסי הדחייה של הורים ישראלים שילדיהם סובלים מנכויות ומומים; ב"על גופתם המתה" היא בוחנת את היחס לגופות של מתים מקבוצות שונות בחברה הישראלית במכון הלאומי לרפואה משפטית.

 

וייס מצאה בין השאר כי ישראל תופסת את המקום הראשון בין המדינות המפותחות במספר היחסי של מרפאות לפריון כמו גם במספר היחסי של שיעור בדיקות טרום לידה. האופנה, או ההרגלים הללו, לא זרים גם לציבור החרדי. "'דור ישרים' היא תכנית 'הגוף הנבחר' של הקהילה החרדית", כותבת וייס בבלוג שלה, ומציינת: "ראוי לשים לב לסמנטיקה של המונח 'דור ישרים'... אלה שנולדו עם פגמים אינם ישרים". וייס מוסיפה כי בערך חמישים אחוז מהילדים שסובלים מפגמים חיצוניים ופנימיים בישראל ננטשו או נדחו, וכי ישראל תופסת את המקום הראשון בעולם המפותח בנטישת ילדים עם פגמים. היא בוחנת את דימויי הגוף של הבוגר הישראלי, ובבלוג שלה היא כותבת כי "הטיפול בגופות משקף ומשעתק את גבולות הקולקטיב הישראלי".

 

מאירה וייס(1)
פרופ' מאירה וייס. הגוף הנבחר הוא פועל יוצא של התסריט הבסיסי של החברה

 

"הגוף הנבחר הוא הפועל היוצא של התסריט הבסיסי של החברה הישראלית", אומרת וייס. "הגוף הזה הוא אשכנזי, הטרוסקסואלי, יהודי, שלם ומושלם (כלומר, לא חולה ולא פגום). 'הגוף הנבחר' מתמצה בגוף החייל. רבין הוא המימוש האולטימטיבי של החייל הזה, גם בחייו וגם במותו.

 

"אנחנו מדברים אמנם על שינויים – תפישתיים, משמעותיים – לטובה, אך עדיין יש הדרה משמעותית של הגוף 'האחר': גופם של הלא-אשכנזי, ההומואי, הפליט והאשה. הגוף השלם והמושלם הוא גוף של גבר. כדאי שיהיה שזוף – השיזוף מתגלה במופעים רבים של התרבות הישראלית – אבל לא מזרחי. האחרים נשארים בחוץ. כאם לבן הומו שמתנדבת ב'תהלה' (עמותה לתמיכה בהורים ללהט"ב; ג.ג), גיליתי שהעמותה עושה גם כיום מאמצים אדירים להתמודד עם ביטויי האלימות הקיצוניים נגד הגוף ההומואי. כחוקרת, גיליתי עד כמה אנשים בעלי צרכים מיוחדים מורחקים מהמרחב הציבורי, עד כמה נכים מתמודדים עם חוסר סובלנות, כמה בדיקות מבצעות נשים הרות כדי שילדיהן יוולדו מושלמים, באיזה קדושה מתייחסים לגופם של חיילים מתים".

 

גלוזמן מסייג. "בעיני, החברה הישראלית הטרוגנית יותר משהיתה בעבר", הוא אומר. "לגופים אנדרוגניים והומואיים יש נוכחות גדולה יותר במרחב. אנחנו נתקלים ברחוב בגוף של חדר הכושר ובגוף ההיפסטרי. זה לא אומר שהישראליות הפסיקה לסמן את הגוף הנכון, אבל יש יותר נוכחויות של גופים אחרים".

 

מאירה, מאיפה נולד חוסר הסובלנות הישראלית לגוף שאינו מושלם?

"גורם אחד הוא הציונות", אומרת פרופ' וייס. "במאה ה-19 החלו לדבר על הגוף היהודי החדש, על יהדות השרירים. חשוב לזכור שהמאה ה-19 היתה ערש לידתן של מדינות לאום רבות וגם הן עסקו באדם חדש, ולכן מי שמותח בימינו ביקורת על יהדות השרירים מפספס את הנקודה, כי הציונות לא היתה שונה מתנועות לאומיות אחרות. הביקורת לא צריכה להימתח על מה שקרה במאה ה-19, אלא על מה שקורה עכשיו, על כך שמעודדים את 'יהדות השרירים' גם היום ובכל סבבי החיים: בהריון, בנטישת ילדים פגומים, במבדקים ומיונים ליחידות עלית שכבר אינן יכולות להכיל את מספר הפונים, בהאדרת גוף החייל החי ובהאדרת גופו המת. את יודעת שלא נוגעים בגופת חייל? לוקחים עור וקרניות מגופות של פלסטינים, של קשישים, אבל לא של חיילים.

 

 

מיכאל גלוזמן(1)
פרופ' מיכאל גלוזמן

 

"הגורם השני לחוסר סובלנות הוא ההלכה. קריאה אנתרופולוגית ביקורתית של המקורות חושפת יחס קשה מאוד לנכים, ל'שוטים', ולהבדיל לנשים. אלה אנשים שאסור להם להתקרב למקדש, לעלות לתורה, להיות חלק ממניין. לכאורה, מדינת ישראל היא אנטיתזה להלכה אבל בפועל יש ביניהן דמיון בתחומים רבים. לא פעם, במסגרת פעילותי בכנסת, ראיתי חבירה של מדענים לרבנים בסוגיות כמו פריון וילודה. הנה פרדוקס: מדענים ורבנים גברים בכנסת מנסים לקבוע את כמות הניסויים המותרת על הרחם הנשי".

 

ההבנייה של הגוף הנשי בתרבות היהודית ישראלית מתחילה באמירה שגוף האישה הוא צלע של גבר.

"הגופים הקובעים הם גופים גבריים", אומרת וייס. "הגוף הנשי הוא זה שמשתמשים בו כדי לייצר גופים מושלמים נוספים. יהדות השרירים לא חוללה מהפכה עבור הגוף הנשי, והסיפור של גוף זה הוא אותו סיפור בסיסי. הוא אמנם לובש צורה ופושט צורה ופעמים רבות נראה לנו שחלים שינויים מהפכניים ביחס אליו, אבל הוא עדיין זה שאמור לייצר גופים אחרים".

 

"למרות שאנחנו שומעים כיום קולות אחרים מהציונות הדתית ביחס לאשה, המרכז ממשיך להיות מוצק", אומר אנגלנדר. "אשה שמקשיבה לרצונותיה, לגופה, תיתקל בהתנגדות. ברוב המקרים, אשה שתתייעץ עם הרב על דחיית הריון לטובת לימודים או שירות לאומי, אשה שרוצה ללדת פחות, תשמע מהרב שיש לה תפקיד, שהיא צריכה ללדת ילדים".

 

דואליות מעניינת

 

בספר "גוף ומיניות בשיח הציוני דתי החדש" מקדישים שגיא ואנגלנדר סקירה נבחרת לדימוי האשה האידיאלית בחברה הציונית דתית. המעבר של השו"ת לאינטרנט מחזק את הדימוי הזה, משום שמעתה הרב אינו נפגש פנים אל פנים עם מי שמבקש להתייעץ איתו, וגופו של המתייעץ הופך להיות וירטואלי. "בחורה כותבת לרב על טיול משותף של צעירים וצעירות בבני עקיבא", מביא אנגלנגדר דוגמה מספרו. "היא כותבת לו שבטיול, חלק מהבנים פשטו את החולצה. 'אתם מלמדים אותנו להיות צנועות', היא כותבת, 'אבל אולי גם לנו יש תשוקות?' הרב מתעלם מהצעירה הספציפית שכותבת לו ונאחז באשה האידיאלית. 'לא סתם כתבת 'אולי', הוא משיב לה, 'שהרי שנינו יודעים שזה לא נכון'".

 

"הגוף הגברי הצבאי הוא אכן הגוף הישראלי הדומיננטי, וכל הגופים האחרים נבנים ביחס אליו", מסכים גלוזמן ומזכיר את מחקרה של אורנה ששון לוי, "זהויות במדים", שמראה כיצד נשים בתפקידים קרביים מאמצות התנהגויות של הגוף הגברי. "עם זאת, לגוף של יהדות השרירים היו גבולות וחולשות עוד לפני קום המדינה. אורי, גיבור 'הוא הלך בשדות', נראה בתחילת הרומן כמו התגלמות מופלאה של הרמוניה גופנית, אך ככל שממשיכים לקרוא ברומן, מתברר שגופו מפורר.

 

 

גוף קובי גדעון
הדומיננטיות של הגוף הצבאי הגברי. (פלאש90: קובי גדעון)

 

 

"משה שמיר הבין את זה בצורה מופלאה כבר ב-1947, כשכתב את הספר. גם עכשיו זה כך. התרבות הישראלית יותר דואלית או אמביוולנטית ממה שנראה על פני השטח, וזה בדיוק מה שהופך אותה למעניינת. סופרים שמאדירים את הגוף הגברי פועלים לצד סופרים שמתעללים בו. דוד גרוסמן עושה את זה. ואתגר קרת, עם 'הבן של ראש המוסד'. ושניהם סופרים קאנוניים. התרבות הישראלת בונה את מודל הגוף הנכון, אבל במקביל היא מפרקת אותו כל הזמן".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus