התרסקות

עונת הטיסות לאומן, שמתחילות את המסע הרוחני של אלפי חסידים, הופכת לימים הנוראים של דיילי האוויר


צילום: פלאש 90
מסעות צליינות אינם זרים לנו, צוותי האוויר. צליינים רבים מגיעים כל הזמן לבקר בארץ הקודש, ואת תחילת המסע הרוחני שלהם הם עוברים איתנו, הדיילים, בטיסה. לרוב, הצליינים הם נוסעים נעימים מאוד. הדרך, התהליך והמתח הרוחני שמלווה מסע צליינות ניכר עליהם ומשרה לא פעם גם עלינו אווירת הוד. אבל חוויית הטיסה של מסע הצליינות הגדול ביותר בעולם היהודי, המסע לאוּמן, שונה בתכלית. 


לתפוס מקום

הדיסוננס איום. הפער בין מסע רוחני הנוגע בעמקי הנפש ובין התנהגות גסה הוא מסתורי בעיניי. חשוב לציין כי רוב החסידים ה"אסלים" הם נשמות טובות המשתייכות לקבוצה מודרת ומוחרמת בחברת הרוב החרדית, לחסידות משונה המכונה "חסידות ללא רבי". הרב אברהם שפירא ז"ל (ראש ישיבת מרכז הרב, שבה למדתי בנעוריי), לדוגמה, סיפר לי שבילדותו הם לא היו מצרפים חסידי ברסלב למניין.

 

 

אך רוב הנוסעים לאומן אינם חסידים אותנטיים, אלא טרנדיסטים חדשים, והנסיעה במחיצתם קשה. החוויה מתחילה כבר בעלייה למטוס. מטוס אינו אוטובוס. לכל אדם יש מושב מוגדר. אם כן, מדוע שועט ההמון למטוס באמוק, כאילו חייבים לתפוס מקום? זו תופעה משונה שלא ראיתי כמותה בשנותיי בתחום התעופה.
 

 

 

וזה לא נגמר בכך: בטיסה בשנה שעברה עישן נוסע בשירותי המטוס, תוך הפרה בוטה של החוק ותוך סיכונם של כל הנוסעים. נוסע אחר זרק את מגש האוכל שלו על אחד הדיילים וקילל אותו. גם הרבנים, מנהיגים מכובדים שישבו ברוב הדר בקדמת המטוס, שמעו על כך לאחר שמנהל השירות בטיסה ביקש ברמקול התנהגות הולמת יותר בהמשך הטיסה, אך הרבנים שתקו ולא מיחו בידם. כשהנוסעים יורדים מהמטוס, הוא מתרוקן כמעט מכל תכולתו: כריות, שמיכות וכן הלאה. הדיילים מחביאים את מזוודותיהם לבל תיעלמנה. ההתנהגות הגסה בטיסות הללו ידועה לשמצה בקרב צוותי האוויר - מי שלא מוצב לטיסה כזאת שמח מאוד בחלקו.
 

וההתנהגות הזאת ממשיכה גם בשדה התעופה של קייב: אמנם יש משהו שובה לב באדם שעיניו מכוסות והוא עומד ומרקד כשילד קטן מוליך אותו, אך אני חושב על פקידת ההגירה המסכנה, שהמוני "חסידים" שרים ומקפצים לפניה, בעוד מבטם מופנה ממנה והלאה.

הבדלה באומן. צילום שמעון לב
הבדלה באומן. צילום: שמעון לב


היכל ה'?

זאת הבדיחה שמהלכת בקרב הדיילים: דייל מבקש מנוסע באחת מהטיסות לאומן לשבת במקומו לקראת ההמראה. הנוסע מסרב לשבת ואומר: "אני כבר ישבתי מספיק" (הכוונה לישיבה בכלא, כמובן). יש כנראה אמת עצובה בבדיחה הזאת.
 

כשהתאוננתי לפני אחותי, חסידת ברסלב בעצמה, היא הסבירה לי שאכן כך הדבר: "לאומן לא מגיעים רק צדיקים גדולים, אלא בעיקר אלה שנמצאים במקום קשה ומבקשים מזור לנפשם". נוסע באחת הטיסות הסביר לי את הדברים כך: ישנם שלושה ספרים מרכזיים בעולם החסידות - "ספרם של צדיקים", זהו ה"נועם אלימלך", "ספר של בינוניים", הוא כמובן ה"תניא", ורבי נחמן, ספרם של רשעים. אכן, דומני כי באומן מתקיים בהידור אותו משפט הפותח את תפילת "כל נדרי": "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".
 

החוויה המרטיטה והמצמררת של המוני עמך בית ישראל הצועקים יחד ל"אבא" ממעמקי הנפש זכורה לי מביקוריי באומן בעבר, אלא שבניגוד למסורת, הדורשת תהליך של תשובה, פיוס ותיקון עצמי, חוויית ההמונים באומן נעשתה קמע בלבד, שאינו מחייב את בעליו בדבר. הדבר מזכיר מאוד את ראשי המאפיה בסרטים, המבקרים בכנסייה, "נותנים לקיסר את אשר לקיסר", וידיהם מגואלות.

 


קבר רבי נחמן באומן. צילום: שמעון לב
המסורת אומרת כי רבי נחמן הבטיח כי מי שיבוא לאומן, יקרא כמה פרקי תהלים ("תיקון הכללי") וייתן פרוטה לצדקה, יאחז אותו הרבי בציציות ראשו ויוציאו גם מעומק תחתיות. אולי לכן נהפך המסע הזה ממסע רוחני עמוק לחוויה שחוקה של רוחניות בגרוש - מעין עינוג וריצוי עצמי במסגרת טרנד שרק הולך ומתגבר. האם לא על כגון אלה קבלו נביאי ישראל בהצביעם על כך שלא אחת נהיה "היכל ה'" ל"מאורת פריצים"?

 

 

מסורת הנדודים היהודית מלמדת אותנו כי הדרך חשובה לא פעם יותר מהמטרה עצמה. בהתאם לכך, חברת אל על הפיקה בשנה שעברה, לרגל עונת טיסות אומן, סרט מיוחד. בסרט מדבר רב החברה על החובה להפוך את החוויה ממשהו רגעי למסע כולל, שבו גם הדרך תהיה חדורה בממד של תשובה ומשמעות. בינתיים, זה לא נראה כך...
 

 

 

ועדיין לא דיברנו על תופעת "נפגעי הנח"ל" - צעירים שקונים כרטיס טיסה חד-כיווני כי "נחמן יעזור כבר לחזור"; על הזנות שאופפת את העיירה לקראת הימים הנוראים; ועל ההשפעה של מסע זה על תדמיתה של מדינת ישראל באוקראינה, "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל ל"ו).
 

דוד שפרבר הוא אוצר, חוקר ומבקר אמנות ודייל אוויר בחברת אל על. 
 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי