הסמוי: ישראלי לשעבר בן 32 יצר את אחד הסרטים המעניינים בפסטיבל ירושלים

עדו מזרחי גדל בישראל, סיים תיכון בתלמה ילין, נסע לניו יורק, למד באוניברסיטה נחשבת, חילטר באוף-ברודווי ונהפך לבמאי קולנוע מוערך. השבוע הגיע לפסטיבל ירושלים עם סרטו השני: תיעודי על שוטר ניו יורקי משנות ה-70 שסרח. ראיון

הסרט התיעודי Patrolman P (בעברית "השוטר פ'"), שהוקרן ביום ראשון בבכורה ארצית בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, מתעד את פרשת חייו של ביל פיליפס, שוטר ניו יורקי לשעבר שנתפס במעשי שחיתות בשנות ה-70 -עשור שבו רמת השחיתות של כחולי המדים הובילה למהומות ולמחאות עירוניות ולפתיחת ועדת חקירה מיוחדת, שחיפשה דרך לפרוץ את קשר השתיקה של כחולי המדים.

 
מתוך Patrolman P. מעלה שאלות על המנגנון הפסיכולוגי מאחורי האמון 

כדי לעשות זאת, ועדת החקירה חיפשה פיתיון, ופיליפס, שניסה להציל את עורו ולהימנע ממאסר בגין עבירות שוחד, נכנע ללחציה ונהפך לסוכן סמוי מטעמה. הוא הלשין על כל חבריו וסיפק לוועדת החקירה ראיות משפטיות מוצקות שזעזעו את העיר. ואולם, מיד לאחר מכן הוא הואשם והורשע ברצח, וכל מלאכת החקירה, שנשענה על מהימנותו של העד המרכזי, ירדה לטמיון: כל המלצות התביעה של הוועדה, בלא יוצא מן הכלל, בוטלו. פיליפס טוען שהופלל על ידי המערכת כולה בנקמה על כך שהלשין על חבריו, אבל זה לא מנע ממנו לרצות מאסר של 32 שנה בגין רצח. הסרט מתעד את ימיו האחרונים בכלא ואת ניסיונותיו לטהר את שמו.

  

מעבר לכך שהסרט המרתק חושף בפנינו עולם שלם של כוחות הפועלים מאחורי הקלעים של משטרת ניו יורק המפורסמת; מעבר לכך שמדובר בסיפור ביוגרפי מדהים; ומעבר לכך שהסרט מפעיל את המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו בבואנו לשפוט את האנשים שעומדים בפנינו ומבקשים שנאמין להם; מעבר לכל אלו, מה שעוד מעניין הוא שעדו מזרחי, מי שביים אותו, הוא ישראלי בן 32. גם סרטו הראשון של מזרחי, "דברים שתלוים מעצים" (Things That Hang From Trees, 2006), זכה לביקורות חמות בעולם והציג בפסטיבל ירושלים לקולנוע ב-2006.

 

מחנות השחמט לסט

 

מזרחי, נצר למשפחת שלוש האלג'יראית ולמשפחת ויצמן הבריטית, נולד אמנם בדרום קרולינה, אבל הוא גדל והתחנך בארץ. הוא למד בבית הספר לאמנויות בתל אביב ולאחר מכן סיים מגמת תיאטרון בתלמה ילין (מחזור 99'). לאורך כל השנים האלה שיחק בתיאטרון, דיבב סרטים (למשל את הילד השמן בסרט "פיטר פן") וגילם תפקיד מרכזי בסדרה "שבתות וחגים", לצדה של רומי אבולעפיה. עם סיום הבגרויות, עבר לניו יורק, שהיתה לו לבית ולמעיין יצירתי. הבכורה הארצית של "השוטר פ'" היא הזדמנות טובה לפגוש בו מחדש גם אצלנו בארץ.  

 
מזרחי (משמאל) במהלך ההקרנה בפסטיבל ירושלים

איך הגעת למצב שזהו כבר הסרט השני שאתה מביים כבמאי עצמאי בניו יורק?

"אני לא זוכר כרגע איך הכול התחיל, אבל נכנסתי לעולם המשחק בשלב די מוקדם בחיים. בכיתה ה' שיחקתי בהצגה "חגיגת חורף" של יוסף בר-יוסף, שביים מיקי גורביץ' בהבימה, ומאז המשכתי לעשות עוד הרבה תיאטרון וגם טלוויזיה. תמיד ידעתי שאני רוצה להגיע לניו יורק, לפחות מאז שהייתי בן 15. התוכנית בהתחלה היתה לביים תיאטרון, ותפקדתי כעוזר במאי שבעיקר התרוצץ להביא לבמאי אוף-ברודויי (סצנת השוליים של התיאטרון הניו יורקי; י"ע) ארוחות צהריים. בשלב מסוים התחלתי לביים הפקות קטנות. באותה התקופה כבר היה לי ברור שאני הולך להישאר בניו יורק, ולאט לאט התחלתי לפזול יותר לכיוון הקולנוע. עניין אותי לצייר ציורים ולספר סיפורים בעזרת דימויים, יותר מאשר עם מילים".

 

ואיך הפכת את הרצון הזה למציאות?

"ארון לואיס, שהיה הבוס שלי בחנות השחמט של הוילאג' – שבה עבדתי במשמרות כי התפקידים שלי כעוזר במאי באוף ברודווי לא ממש הניבו כסף – בדיוק עבד על רומן ביכורים, והוא הציע לי שנכתוב ביחד אדפטציה לתסריט קולנוע. זה היה סיפור גותי-דרומי שמבוסס על עיירת ילדותו בפלורידה. אחרי שלוש שנים של פגישות בוקר מוקדמות לפני פתיחת החנות היה לנו תסריט. ואיכשהו, זה גם התגלגל לידי סרט פיצ'ר שלם".

 

ומאיפה ההכשרה? ממגמת התיאטרון בתלמה ילין?

  • " תוך כדי עבודה למדתי שלהיות במאי קולנוע זה משהו שמשתנה ומתפתח כל הזמן. הבמאי שאני היום לא יהיה הבמאי שאהיה מחר. הסרט הראשון שלי, "Things that hang from trees", היה מאוד נאיבי, כי הוא שיקף את כל הסגנונות שהשפיעו עליי אז " "למדתי תיאטרון כל החיים, כבר מבית הספר היסודי, וגם בתיכון, וכשעברתי לניו יורק נרשמתי ללימודים באוניברסיטת ניו-סקול בניו יורק (New-School University), לתואר במדעי הרוח והאמנויות. מעולם לא עניין אותי ללמוד קולנוע, אבל כשצפיתי בסרטים ודיברתי עליהם בחלק מהקורסים שהיו לי, התחיל להתעורר בי תיאבון למקצוע הזה. אחד המורים שלי, דיוויד מאייר, היה מי שהפגיש אותי עם עולם היצירות המדהים של במאי קולנוע כגון טרקובסקי, גודאר, ונדרס, מונטי הלמן ואחרים. ואז התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי איזה מין במאי קולנוע הייתי יכול להיות".

 

ובאמת איזה מין במאי גילית שאתה?

"תוך כדי עבודה, למדתי שלהיות במאי קולנוע זה משהו שמשתנה ומתפתח כל הזמן. הבמאי שאני היום לא יהיה הבמאי שאהיה מחר. הסרט הראשון שלי, "Things that hang from trees", היה מאוד נאיבי, כי הוא שיקף את כל הסגנונות שהשפיעו עליי אז. את הכול הכנסתי לתוכו. היום אני חושב שמה שמניע אותי לביים זו החקירה הפרטית שלי את העולם והסגנונות הוויזואליים שמשקפים את החקירה הזו, גם כשהנושא זר לי".

 

בחירת הנושאים שלך באמת מסקרנת. אלה נושאים מאוד אמריקאיים, מאוד "זרים" למה שהיינו מצפים מבמאי קולנוע ישראלי.

"הנושאים שנגעתי בהם עד עכשיו, בין שזהו סגנון גותי-דרומי או ניו יורק של שנות ה-70, קשורים לעולמות עסיסיים ומעניינים שמזמנים סיטואציות יומיומיות גם לאנשים עירוניים בני דורנו. לפחות על עצמי אני יכול להעיד שהנושאים האלה נוגעים בי".

 

אבל אתה לא מרגיש שזה קצת אסקפיזם? להיות יוצר יהודי ישראלי בניו יורק ולהתעמק בעיירה בפלורידה בשנות ה-60 ובמשטרת ניו יורק של שנות ה-70? או שאולי עצם הציפייה ליצירה ישראלית היא לכשעצמה בעייתית?

"כל הסיפור הזה של זהות יהודית בניו יורק הוא קצת מצחיק, אם מביאים בחשבון את הרקע היהודי שלי. גדלתי בארץ בבית מאוד חילוני. הסבא והסבתא שלי ייסדו את ארגון הלל, שמספק כלים בסיסיים לחוזרים בשאלה. נהניתי מהנוחיות של לדחות את היהדות שלי בזמן שאני חי במדינה יהודית שכאילו נשאה את הזיכרון של הזהות הזו בשבילי. כעבור שנים, כשגרתי כבר בניו יורק, אז ביום כיפור למשל מצאתי את עצמי מתלבש יפה והולך לבית הכנסת. גרתי אז בלואר-איסט-סייד, ודווקא היה מבחר גדול של מניינים לבחור מתוכו. אבל לא נשארתי להרבה זמן, אולי כי לא ממש ידעתי מה אני אמור לעשות שם, ובכל אופן, זה עשה בשבילי את החיבור הנדרש שהרגיש לי חסר. אבל אני לא מרגיש שזהו העולם שמתוכו אני יוצר, מן היהדות או הישראליות. בגדול, מה שמנחה אותי זה אם סיפור הוא טוב או לא. גם הסרט הבא שאני עובד עליו הוא כזה - על לוחם שוורים ספרדי שחלק מהפרים סוגרים איתו חשבון".

 

אמת או חובה

 

ספר קצת על האופן שבו נרקם הסרט "השוטר פ". איך בכלל הגעת לאיש הזה?

"חבר שלי ג'ף גריי הוא עיתונאי חוקר, שבמקור היה עיתונאי פלילים, והוא הגיע פעם לסיפור הזה של ביל פיליפס. ליוויתי אותו בתקופה שבה הוא כתב לפיליפס מכתבים לכלא, עד שביל הסכים בסופו של דבר לפגוש אותו. הסרט לא התחיל עם יומרות להיות סרט תיעודי. חשבנו בהתחלה לצלם רק את הראיון שהוא עשה איתו, אבל זה התפתח במהירות ועטה צורה של סרט נורא מודרני שעירב עוד חוקרים מהמשטרה, ככל שפתחנו ולחצנו על הצלקת של ה-NYPD, צלקת שהמשטרה עדיין מנסה להתאושש ממנה גם כעבור 40 שנה".

 

Patrolman P, הטריילר

מהסרט עולה שזו היתה שערורייה שהסעירה את כל העיר, ואולי אפילו אל כל המדינה בשנות ה-70. מה תפס אותך כבמאי קולנוע שאמרת לעצמך 'זה סרט שמעניין אותי לעשות אותו'?

"זו היתה ממש תיבת פנדורה שפתחתנו, והיא שאבה אותנו פנימה. וברגע שהבנו את הרגישות של הכפתור שנלחץ, הבנו שזה חייב להפוך לסרט. הדבר שבמיוחד הצית לי את הסקרנות היה מידת השכנוע של השוטרים הצעירים שעדיין לא נולדו בזמן שפיליפס הלשין על כל החברים שלו במשטרה, שהיו משוכנעים שהוא אשם ברצח שהוא הורשע בו, למרות שהראיות הן ממש חלשות, כלומר, שזה יותר הלך רוח מאשר אמת קשיחה. ולאורך כל התהליך, עניינה אותי החמקמקות שלנו, ואולי בכלל של בני אדם, כשהם מנסים לקרוא אדם אחר, להבין אם הוא ראוי לכך שנסמוך עליו, שנאמין לו. כל הדברים האלה גרמו לי לרצות להמשיך לחקור ולהתעמק בנושא, והסרט גם משקף את התהליכים האלה שעברו עלינו כצוות. איך אפשר באמת לדעת אם מישהו משקר לך או לא? זו שאלה שאם מתעכבים עליה לרגע, היא מפחידה".

 

זה הסרט השני שאתה מביים שמגיע לפסטיבל ירושלים בשנים האחרונות. זה סידור די נוח לביקורי מולדת, לא?

"אני ממש שמח שהזמינו אותי לחזור לפסטיבל ירושלים לקולנוע. ואתה צודק - מבחינתי זו באמת דרך מצוינת להראות לחברים ולמשפחה את הדברים שאני עובד עליהם. אני מודה שזו הרגשה קצת מוזרה להיות בקטגוריה של "סרטים זרים", למרות שברור שזה סרט זר, ושוב, זה מעלה את השאלה הבסיסית והפשוטה – איפה הבית".

 
כל הפרטים על Patrolman P באתר הפסטיבל 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי