המשפט

בתחילת הקיץ חגג פרנץ קפקא את יום הולדתו ה-130. הסופר היהודי מפראג לא האריך ימים. הוא נפטר משחפת כשהיה בן 41, 15 שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בישראל הוא מעולם לא ביקר, אף שלפי עדותה של חברתו, דורה דיאמנט, השניים התבדחו על האפשרות לפתוח מסעדה בארץ הקודש. מעניין היה לראות אם וכיצד היה שורד את החום ואת החספוס הישראליים ואם היה מוצא את מקומו בין יתר חבריו ל"חוג הפרגאי" בירושלים. אולי אף היה מתמנה לספרן בספרייה הלאומית, כפי שעשו כמה מבני דורו ועירו.

 
מה בין עיזבונו של קפקא ובין תושבת תל אביבית ששמה חוה הופה?

אלא שקפקא חי גם היום, 130 שנה אחרי הולדתו, במדינת ישראל, שבה מעולם לא ביקר. בימים אלה מתנהל הליך גישור במשפט הארוך והמפותל סביב עיזבונו של חברו הטוב ביותר של קפקא, מקס ברוד. המשפט, שנפתח בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן לפני כחמש שנים, עלה למחוזי בתל אביב, דילג לרגעים גם לעליון וכעת מתנהל באווירה נינוחה יותר, לקראת אפשרות שתימצא פשרה שתניח את דעתם של כל הצדדים.

 

לפני כמה חודשים פסקה השופטת טליה ק' (עוד נקודה קפקאית בסיפור הזה) כי עיזבונו של ברוד – שכולל את שאריות העיזבון של קפקא – יועבר לספרייה הלאומית בירושלים. אלא שחוה הופה, שירשה מאמה את כתבי היד האלה, מתנגדת, מטבע הדברים, להוצאתם של כתבי היד מביתה ומכספות הבנק שלה. את מה שלא הצליח לעשות בית המשפט, אולי יצליח לעשות הליך הגישור. אי אז, "אחרי החגים", ייתכן שהפרשה הספרותית-היסטורית הזאת תגיע לסיומה בפשרה.

 

תהא התוצאה אשר תהא, לציבור החוקרים והמעריצים של קפקא מגיע להציץ גם בשאריות כתבי היד של שני היוצרים היהודים החשובים האלה. מה עוד נותר מקפקא שטרם קראנו? עדיין לא ברור לגמרי. מה שידוע בוודאות הוא שבעיזבון – שבינתיים נשמר סגור, הרחק מעיני הציבור – נמצאים גם יומניו האישיים של מקס ברוד. אלה, מטבע הדברים, עשויים להכיל עוד פיסות מידע מעניינות על חברו הקרוב. ומה עוד? ציורים של קפקא, שהיה גם צייר חובב מוכשר ולא רק סופר גאון, מכתבים, שרבוטים, ובעיקר הרבה מאוד מלל. " מה שידוע בוודאות הוא שבעיזבון נמצאים ציורים של קפקא, שהיה גם צייר חובב מוכשר ולא רק סופר גאון, מכתבים, שרבוטים, ובעיקר הרבה מאוד מלל "

 

איך בכלל התגלגלו כתבי היד של קפקא לחוה הופה, תושבת תל אביב שמתגוררת ברחוב שפינוזה בעיר? אמה, אסתר, היתה המזכירה המיתולוגית – ויש אומרים גם החברה – של מקס ברוד. ברוד פגש אותה באולפן ללימוד עברית לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1939. הוא נמלט בעור שיניו מהנאצים, עם כיבושה של פראג. לפי האגדה, הוא לקח עמו מזוודה אחת ובה כתביו של חברו הטוב קפקא, שכבר לא היה בחיים. ברוד השתלב בישראל בעשייה תרבותית, בין היתר בתיאטרון "הבימה". פרויקט חייו היה הוצאתם לאור של כתבי היד של קפקא, ועליו הוא שקד במרץ, בסיועה של הופה, שהיתה יד ימינו ובת בריתו. כשברוד מת, ב-1968, עבר עיזבונו – וזה של קפקא – לידיה של הופה.

 

בנקודה הזאת חלוקים הצדדים. ברוד הורה בצוואתו להעביר את כתבי היד האלה לארכיון ציבורי ונקב בכמה אפשרויות, ובראשן בית הספרים הלאומי בירושלים (לימים הספרייה הלאומית). אלא שהמגעים שניהלה הופה עם הספריה העלו חרס. את כתבי היד – ובכללם אלה של קפקא – היא מכרה במכירות פומביות. חלקם עשו את דרכם לארכיון הספרות הגרמנית בעיירה הקסומה מרבאך שעל נהר הנקר. שם הם שוכנים בבטחה עד היום. על חלק מהמסמכים מוטבעת חותמת "תל אביב", עדות שקטה למקורם של כתבי היד האלה. אחרים נעלמו כלא היו. והיתר? היתר נשמרו במשך עשרות שנים בכספות בנק בתל אביב ובציריך.

 

האם נזכה לראות מה מסתתר בכספות של קפקא? ייתכן שבקרוב. כך, 130 שנה אחרי שנולד, יזכה הסופר הנערץ, מגדולי הסופרים של המאה ה-20, לעדנה מחודשת בישראל – מדינת היהודים, שבה מעולם לא דרכה כף רגלו.

הסדרה על קפקא - האיש, היצירה והחידה Model.Data.ShopItem : 0 6