"המקום בו אנשים הפכו אמריקאים, אבל המשיכו להתאבל ולבכות כמו יהודים"

בימי ראשון רבים בילדותי הייתי מלווה את אבי להלוויות במקום למשחקי בייסבול. כרב, היה לו תפקיד מרכזי באירועים האלה, בעיקר כאשר היה מדובר בהלוויות שהתרחשו בשכונת ברונקס הניו יורקית. זה היה בשנות ה-70, והברונקס – במיוחד הברונקס היהודי – היה בתהליכי גסיסה. אלו שנשארו בברונקס המערבי ראו את ילדיהם נמלטים אל הפרברים, שם הם עשו את עסקת חייהם והפכו ל"אמריקאים" באמצעות ויתור על הזהות הקולקטיבית שלהם, אותה היו מממשים עד לא מכבר על ידי שמירה על מצוות.

 

לרוב היו אלה אמנים ומוזיקאים עם שיער ארוך, או פסלים ומחזאים עם נשים בלונדיניות לצדם, ואפילו כילד הבנתי שלחבר'ה האלה יש הרבה יותר מעללי שובבות מאשר שהדת מתירה. אולם בעתות של מוות ואבל הם היו חוזרים לברונקס, שם הם היו – אם לא מלאכים יהודיים לבושים בלבן צחור – לכל הפחות נאמנים למסורת. היו אלה הלוויות רב-שכבתיות, הלוויות בתוך הלוויות. הן לא רק היו שירת הברבור של הנפטר והמשפחות האבלות – אלא גם פרידה סופית מהברונקס עצמה.   

 

ג'ונגל של בטון

 

הברונקס עברה מיתולוגיזציה בסיפורים שעליהם אבי היה חוזר אינספור פעמים: כשהוא היה ילד, בזמנים שבהם היא היתה ביתם של רבע מיליון יהודים, של בית הספר התיכון "דה ויט קלינטון", של המכון העברי של אוניברסיטת הייטס שאליו היו באים 1,500 איש בימים הנוראים כדי לשמוע את גיבור מלחמת העולם השנייה והחזן אייב ורובה, של שווקי התרנגולות שוקקי חיים ואינספור קצביות כשרות, וכמובן, של משחקי הסטיקבול [מעין גרסת רחוב של בייסבול; המתרגמת] שהיו ארוכים כמו הקיץ עצמו.

 

בנסיעה הראשונה שלי לשם, כשהייתי בן 8, הברונקס לא דמתה כלל לזיכרונות הנוסטלגיים של אבי. היא היתה ג'ונגל של בטון. השנה היתה 1972, כששריפות היו משתוללות בכל בניין שני, וכשכל דבר בעל ערך נוכס על ידי כנופיות. ההרס היה רב, גם הסמים. רק יצאתי מהרכב ברחוב מקומבס, ומיד מצאתי את עצמי צועד לתוך צואת כלבים טרייה.   

 

העילה לנסיעה היתה שהמכונית האהובה של סבי נגנבה. סבא אייב, צבע שהיגר מקולומיאה, גליציה, התבצר ברחוב מקומבס בחודשים האחרונים לחייו. כאיש זעיר, הוא נהג ללכת לבית הכנסת עם קצה משונן של בקבוק בידו לצורכי "הגנה". השברולט אימפלה הכחולה שלו משנת 1968 – עם מיזוג אוויר, הגה כוח ובלמי כוח! – נלקחה לסיבוב-כיף ונמצאה כמה בלוקים משם, מגולחת מצמיגיה ואלוהים-יודע-ממה עוד.

מאוחר יותר באותה השנה, אהרון היסלר – מזכיר אגודת חברי קולומיאה, ארגון יוצאי ארצו של סבי – מת. הלכתי עם אבי מדירתנו בקווינס לברונקס, בשברולט שלנו משנת 1970, כדי לקבל את "הספרים". היו אלה ספרי האגודה: התקנון, דמי החבר שהוטלו החל משנת 1903, לוח המטלות של החברים, שטרי הקניין על הקברים שרכשה האגודה עבור חבריה, והיתרי הקבורה.

 

אבי נשא את התיקיות והמחברות במורד המדרגות, אל המכונית, בצורה מאומצת, רבנית. עד אותו יום היה היסלר מתעד, מנהל ומתייק בזהירות – הכול בשביל הקבוצה; והוא היה שולח בצייתנות הודעות על תשלום דמי חבר (עדיין 3 דולר בשנה – החוקה של האגודה אסרה על העלאת המחיר). היסלר הוקיר בכל לבו את קולומיאה ואפילו תיעד למען הדורות הבאים את ההיסטוריה של העיירה ושל הריסתה בידי הנאצים.

 

אבי היה אחד הבודדים מבין אחיו למערב הברונקס שהפך לרב, וכאחד "הבנים" של קולומיאה, הוא היה היורש הטבעי של עבודתו של היסלר. בתוקף תפקידו היה נקרא חזרה לברונקס לעתים קרובות, בכל פעם שיוצאי קולומיאה בברונקס נזקקו לשרותיו כרב, בין אם בבית הלוויות של האחים הירש, או לצד הקבר. הלוויות מסוג זה היו מהירות, נטו להתלקח בקלות והצטברו לכדי חשבון שמן במיוחד (אבי היה מספר לי מה עלות הארון בית הלוויות, הקבר וכו'), לרבות שכר הטרחה של אבי, שהיה תמיד על בסיס רצון טוב.  

 

זכורה לי הלוויה אחת – אני חושב שזה היה ב-1974 או 1975. היו שלושה אחים, מצליחים ביותר. אחד היה אמן בעל שם מהחוף המערבי, השני היה עורך דין בוושינגטון; אני לא זוכר מה היה המקצוע של השלישי. הם עמדו בשורה, עם קו שיער נסוג תואם. ההלוויה החלה בצורה מאופקת ומנומסת, אולם לצד הקבר, פרצו שלושת האחים בבכי תמרורים. אחד מהם, הנמוך ביותר והפחות מצליח, נתמך על ידי אחיו בעת שהם צעדו הלוך ושוב אל הקבר, מספר פעמים, עד שלבסוף עזבו.  

 

מי הרג את הברונקס?

 

ממוקם אל מול התפאורה של תרבות היידיש המתפוררת, זה היה המקום שבו יכלו רבים להפוך ליהודים שוב, דרך האבל. כאן הם "חגגו" (גם אם לא במודע, כמובן) סוג מסוים של אבל יהודי, שהיה מאופק ונפיץ בו-בזמן. הסוג הישן הזה של הלוויות יהודיות ערבב יחדיו את שני אורחות החיים שלמדתי בחיק משפחתי האוהבת, גם אם חונקת במקצת: התפרצות של חופש מצד אחד, ושליטה-עצמית ורצינות מצד שני. אולם באירועים האלה, נחשפתי גם למשהו הרבה יותר נפיץ שנחרת בזיכרוני כבן של רב: הנהנתנות הכופרת של אלו שהחליטו לזנוח את האיפוק של היהדות ושל השמירה על מצוות הדת.  

 

 

רחוב מקומבס בברונקס

 

הגברים ענדו שרשראות זהב; הם נראו אמידים במכוניות הביואיק הירוקות שלהם ובמכוניות האולדסמוביל בצבע בורדו שלהם. הנשים לבשו חליפות מכנסיים. לחלקן היו גוונים בשיער והן עישנו סיגריות מסוג סיילם לייטס. הייתי נוהג להקשיב לגברים מקשקשים לפני תחילת הטקס. הם דיברו על הברונקס. הברונקס גססה, מתה. לא נשאר יותר כלום. רובם כבר מתו, מאות בתי הכנסת נמכרו לכנסיות או למרכזי גמילה מסמים. ניתן היה לשמוע את רעש הסירנות במהלך הטקס. מי הרג את הברונקס? הם היו שואלים. אבל היתה עוד שאלה שנדמה כי ריחפה באוויר, מעל לספסלי העץ של היכל הלוויות: מה יישאר מהברונקס אחרי מותנו?

 

סבא שלי, אלמן זקן, התגורר לבד. היינו מבועתים עבורו. אבל הוא סירב לעזוב. כמה עוד יותר גרוע צריך להיות בשביל שיסכים לעזוב? "בוא לגור איתנו, אבא", היה מפציר בו אבי. "אני נשאר כאן", היה משיב סבי ביידיש.

 

אבא שלי לקח נשימה עמוקה. הוא ינסה עוד פעם אחת אחרונה. "אבא", הוא אמר, כשהוא שם את ידיו על כתפיו של אביו. "אולי אתה לא רוצה לעזוב את הברונקס", הוא אמר, עושה הפסקה למען האפקט הרטורי, "אבל הברונקס כבר מזמן עזבה אותך". סבי פרץ בבכי. הוא עזב את ביתו מזה 55 שנים בשבוע שאחרי. כעבור שישה חודשים הוא מת.  

 

הביקורים שלנו בברונקס הלכו והתמעטו. בסופו של דבר, הם הפסיקו לגמרי, אבל אבא שלי לא הפסיק לדבר על הברונקס. היא היתה גדולה מדי בראש שלו ושל רבים אחרים מבני דורו – מקום כמעט מיתי ברקיע של התרבות האמריקאית: מקום של בייסבול ושל קלחת אתנית מחד ואמריקניזציה מאידך, ומאוחר יותר, סמל להזנחה עירונית והרס.

 

הברונקס שבדמיון

 

לפני שנה בערך, נהגתי על הכביש המהיר החוצה את הברונקס וכיבדתי את הדחף הרגעי שלי לצאת ביציאת שדרת ג'רום לדרך מקומבס 1664, ליד רחוב פזרבד. לא הייתי שם מאז גיל 8, בשנת 1972. הבניין, מקום הולדתו של אבי, עדיין עמד על תלו ולהפתעתי, גם היה במצב טוב. למעשה, כל האזור קם לתחייה לאחרונה. כן, בתי הכנסת הישנים הם בתי קולנוע או כנסיות; היהודים – אפילו רוחות הרפאים שלהם – נעלמו מזמן, אבל השכונה שוקקת חיים.

 

הלכתי לאורך רחוב פזרבד בתקווה שרוחות הרפאים של חייו של אבי, אם לא יתגלו לפני – אז לפחות יקרצו לעברי. פעם היתה שם חנות ממתקים בשם אלי'ז שתפקדה כשער של אבא שלי לעולם, מקום שאליו היה הולך בבגדים התחתונים שלו כדי לקנות ממתקים, מגזינים, ספרים וצעצועים. אבא שלי סיפר לי שהבעלים, אלי, היה יהודי חילוני שבאופן תמוהה היה גם מלומד תלמוד גדול, מישיבת סלובודקה המפורסמת בליטא. כמובן שלא היה כל זכר לאלי או לחנות.

 

בעודי הולך חזרה למכוניתי חשבתי על שורה של המשורר הייידי המנוח אברהם סוצקבר: מכל הכוכבים הזוהרים ברקיע, הוא שואל, מה יישאר בסופו של דבר? הכוכב שנופל והופך לדמעה אמיתית. זה מה שיישאר. הברונקס של האתמול, שנעלמה מזמן, ממשיכה לחיות בדמיון, מעין שטייטל אמריקאי בו כולם דיברו יידיש והתנהגו כמו מענטשים. מקום בו אנשים הפכו לאמריקאים, אבל עדיין בכו והתאבלו כמו יהודים.

 

* שמעון ישראל פורמן הוא פסיכותרפיסט המתגורר בניו-ג'רזי ומנהל המרכז החדש ללימודי פסיכותרפיה מתקדמים

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6