המדריך לטרמפיסט בגלובוס: כיצד לטייל מבלי לנצל?

המדריך לטרמפיסט בגלובוס: כיצד לטייל מבלי לנצל?

social
facebook whatsup email tweeter
אפרת נוי //
25.1.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שאנו מותירים, לשים לב לאן הכסף שלנו מגיע ואיך הוא משפיע על המקומות שאנו מבקרים בהם, לנסות ליצור מערכות יחסים אישיות ומשמעותיות עם מקומיים, מתוך רגישות וכבוד לתרבותם"
אפרת נוי ובן זוגה מטיילים כבר 11 שנה מסביב לעולם, ועושים זאת בצורה אקולוגית, חסכונית ומכבדת. בזמן הזה הם גם הפקידו את מפתחות ביתם בידי יותר מ-20 זרים מכל רחבי העולם, חינם אין כסף. אז מדוע כמעט בכל מקום שאליו הם מגיעים הם נתקלים בעוינות ובחשדנות?

״תגידי, את נורמלית?״ שאלתי את עצמי כשוויבקה ויוהאן נעלמו בין העצים עם בתי בת חמשת החודשים, ״את מכירה אותם בדיוק יומיים!״. אבל אז חייכתי וציינתי לעצמי שהכול בסדר - הם הרי נחמדים ואמינים - אבל מבחינתי, לסמוך על הזוג הנחמד הזה מגרמניה היה גם מעשה אידיאולוגי הנובע מבחירה בסולידריות ולא בניכור הגובר והולך שנתקלתי בו במסעותיי בעולם – תוצאה של הבדלי תרבויות ומעמדות, של כלכלה גלובלית לא שוויונית ומפלה ושל תעשיית תיירות דורסנית.

 

במהלך השנתיים שלאחר הולדת בתי, כ-20 גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מארצות שונות, כספרד, אורגוואי, בלגיה, רוסיה ופולין, ביקרו, ישנו, אכלו והתקלחו בביתנו. לא הכרנו קודם לפגישה, ורוב הסיכויים שלא ניפגש עוד, אבל למשך פרק זמן הנע בין לילה אחד לשבוע, אני ואסף בן זוגי הפקדנו את מפתח ביתנו בידיהם של אותם זרים, חינם אין כסף. כל זה התאפשר בזכות האתר couchsurfing, או בעברית גלישת ספה, המחבר בין מטיילים uבין מקומיים המציעים להם אירוח על בסיס של אמון, אחוות עמים ואמפתיה.

 

לא התאכזבנו, ולו פעם אחת. איש מבין המבקרים לא הפר את אמוננו. להפך, זכינו למפגשים מרתקים, מרחיבי לב ואופקים עם אנשים יקרים וזכינו לסיפוק שבמתן מיטה חמה ומקרר פתוח לנודדים הרחק מהנוחות של בית וסביבה מוכרת – חוויה שאנו מכירים היטב.

 

המודעות כמנוע לשינוי
 

אסף ואני חובבי מסעות. עוד לפני שהכרנו, הספקנו לחרוש את הגלובוס לחוד, ובמשך 11 השנים האחרונות אנחנו ממשיכים לחקור יחד את נפלאות הנדודים בעולם. אך ככל שהמשכנו לנדוד, כך התפתחה בנו מודעות ליחסי הכוח הגלובליים שבתוכם אנחנו פועלים. אני מדברת על יחסי הכוח שמאפשרים לנו את הפריבילגיה של לארוז תרמיל ולהפקיר את עצמנו לחסדי המקריות ואיתני הטבע, אלו שבזכותם אנחנו יכולים לחיות חודשים רבים מסכומים שאנו מרוויחים בחודש אחד; אלו שבגללם יעדים אהובים של טבע פראי ותרבויות מקומיות וייחודיות זוכים ל"פיתוח", שמשנה אותם לבלי היכר; אלו שבגינם מקומיים רבים מפגינים כלפינו, כתיירים, עוינות וחשדנות.

 

המודעות הזאת הלכה ושינתה את האופן שבו אנו מטיילים. החלטנו לקחת אחריות על ההשלכות של מסעותינו. הרגשנו שאנחנו רוצים למצוא דרך לטייל עם כמה שפחות אשמה. והמשמעות: להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שאנו מותירים, לשים לב לאן הכסף שלנו מגיע ואיך הוא משפיע על המקומות שאנו מבקרים בהם, לנסות ליצור מערכות יחסים אישיות ומשמעותיות עם מקומיים (ולא עם נציגים מטעם), מתוך רגישות וכבוד לתרבותם, ואם אפשר ונחוץ, גם לסייע להם. במילים אחרות – תיירות בלי ניצול. אז איך עושים את זה?

 

במדינה שהיא מעין אי, כמו ישראל, שהדרכים היבשתיות החוצות ממנה חסומות בפנינו – אין ברירה אלא לטוס; אך במקומות אחרים, פירושו של דבר למשל העדפה של תחבורה ציבורית על פני טיסות, או נסיעה במכונית פרטית. דוגמה נוספת להפחתת הנזק האקולוגי והחברתי הוא העדפת עסקים קטנים ושווקים מקומיים על פני רשתות גדולות ובינלאומיות.

 

ומה לגבי לינה? האם יש אלטרנטיבה למלונות ולמלכודות התיירים? לפני שלוש שנים קנינו , זוג ובת שלוש, כרטיס בכיוון אחד לפורטוגל. נשארנו שם שנה וחצי. במהלך השהות שלנו חווינו את צדה האחר של "גלישת הספה", כמתארחים, אך בעיקר נעזרנו באתרים "הלפ אקסצ׳יינג׳" (Help Exchange) ו-WWOOF, שסייעו לנו למצוא חוות אקולוגיות שבהן נוכל להתנדב כמה שעות ביום תמורת לינה ומזון. כך הכרנו חברים חדשים, למדנו על אורח החיים המקומי ותרמנו ממרצנו לשימור הטבע הפורטוגלי ולבריאות התושבים.

 

הנס הקטן שלנו

 

אך החוויה המשמעותית והמכוננת ביותר מבחינתנו היתה ירח הדבש שלנו ב-2006, שהתפרש על פני כמעט שנה. טסנו אז לאפריקה, שסקרנה אותנו מאוד. לאחר מסיבת חתונה שמחה ונהדרת בחצר ביתנו, הרגשנו מבורכים והרגשנו שאנחנו רוצים לחלוק את הברכה הזאת. קיווינו למצוא דרך להתנדב במשך הטיול התנדבות משמעותית.

 

בתחילה כל שראינו, באינטרנט ובפועל, היה פרויקטים מערביים של סיוע, שמהרבה בחינות נראו לנו כסוג של קולוניאליזם פילנתרופי שיוצא מנקודת הנחה שיש "להושיע את הילידים" בפטרונות, באמצעות חינוכם מחדש. ראינו ושמענו על פרויקטים רבים כאלו שנכשלו, משום שבינם ובין התרבות המקומית לא היה דבר.

 

couchsurfing(1)
כל העולם על הספה של אפרת נוי

 

אך באורח נס (נסים הם תופעה שכיחה למדי אצל המטיילים בלי תוכנית מוגדרת) מצאנו את שביקשנו. במדינת לסוטו הקטנה וההררית, מוכת האיידס והעוני, נתקלנו בפרויקט קהילתי-מקומי שעשה עלינו רושם עז. שמה של האישה מעוררת ההשראה שעומדת בראש הפרויקט הוא ממלו מחלוקואה, בת לשבט הבסותו שסובלת מצליעה. ממלו הקימה במו ידיה קהילה כפרית-חקלאית לעזרה עצמית של בעלי מוגבלויות, שכוללת גם מחסה לילדים בעלי מוגבלויות שונות, בית ספר ליתומים וקבוצות תמיכה לנשאיות נגיף האיידס.

 

הפרויקט, פדיסנונג שמו (עובדים ביחד בשפת ססותו) הוא בלי מטרת רווח ומנוהל  בידי ועד מקומי של בעלי מוגבלויות. מצאנו את עצמנו חיים בכפר, מסייעים בפרויקט, ובעיקר עוזרים לממלו ולבעלה בן לממן ולהקים אכסניה קטנה וייחודית בסגנון מקומי מסורתי, שהכסף שתכניס יוקדש כולו להמשך פעילות הפרויקט.

 

מצאנו שהידע הטריוויאלי שלנו, כתיירים "מערביים" – למשל, שנייר טואלט בשירותים הוא חיוני, ואין להחליפו בנייר עיתון גזור – הוא בעל ערך אמיתי. כשעזבנו את הכפר חמישה חודשים מאוחר יותר, שתי בקתות הבוץ העגולות של האכסניה עמדו על תילן וחיכו לאורחים הראשונים, ואנחנו המשכנו בדרכנו, מצטערים לעזוב, וכתמיד נרגשים להמשיך.

 

כל הפרטים על הערב "התרמילאים - תחנה שלישית: היבואנים" שייערך השבוע בבית אבי חי 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus