הבהלה לספרד

בשבוע שעבר צפה ועלתה ידיעה כי ממשלת ספרד אישרה תיקון בחוק שיאפשר למיליוני ישראלים לקבל אזרחות ספרדית למהדרין. להודעה התלווה מסמך רשמי כביכול ובו שמות המשפחה היהודיים שנושאיהם זכאים לחסד, וכולם מיהרו לחגוג. בצדק, לא? סוף סוף מכירים בנו. תמיד ידענו שיש לנו את זה, שאנחנו אירופיים. אנחנו לא בשטח השיפוט של אסיה – באנו מאירופה' ולשם גם נחזור.

 
הדרכון הספרדי הנכסף - האם הוא אכן נכסף? 

האמת המרה היא שאין הרבה מה לחגוג. לא רק מהסיבות הטכניות שהתגלו: רשימת השמות שהופיעה במסמך מתבססת על מחקרים היסטוריים ואין לה שום קשר רשמי לממשלת ספרד, הצעת החוק נמצאת בשלביה הראשוניים, אם בכלל, והקריטריונים הרשמיים לקבלת אזרחות כלל לא נידונו עדיין (יכול להיות שתצטרכו להוכיח שליטה מרשימה בלאדינו או זיקה ממשית למנהגים ספרדיים); הסיבה האמיתית שבגינה כל האפיזודה התגלתה כמבשרת רעות היא שהתייאשנו. החלטנו פה אחד שעדיף להיות ספרדים, כי פה פחות טוב וכי עוד רגע הכול נגמר.

 

יהיה בסדר
 

הבולמוס התקשורתי סביב הסיפור הספרדי, ששיאו בפרסום הרשימות השמיות הלא מבוססות, הוא בגדר סימפטום מייצג. זאת התחושה האומללה שאין לנו אוויר. חייבים לצאת מכאן, חייבים לפחות לפתוח חלון. לא צריך לבדוק שום דבר; הנה האור בקצה המנהרה, וחייבים לספר עליו לכולם. כשעוצרים רגע לחשוב על זה ברצינות, הכמיהה הגדולה כל כך הזאת היא עצובה. מסתבר שזה הרצון הבסיסי ביותר, הדלק שלנו. אנחנו כאן, אבל חייבים לעזוב. אנחנו כבר ויתרנו ורק מחכים להצלה. נסתער על כל אופציה שיתנו, רק שיתנו.

 
שלמה יידוב, "חולם בספרדית"
 

בסופו של דבר, ספרד היא רק עוד טרנד; לפני זה חגגנו על הדרכונים הגרמניים והפולניים. זאת באמת תחושה טובה לדעת שיש לנו לאן ללכת, שיש אופציה ב'. השאלה האמיתית היא אם אנחנו לא רוצים עוד לנסות את אופציה א'. הנוחות היא תחושה מדאיגה כי היא פשוט קלה מדי. אפשר להניח לעצמנו לוותר. באופן אבסורדי, אנחנו חושבים אירופה, אבל עושים את הדבר הכי ישראלי – אומרים "יהיה בסדר". אנחנו לא בדיוק מרוצים כאן, אבל יהיה בסדר. זה לא מה שהבטיחו לנו, אבל יהיה בסדר. אם זה לא יעבוד, לא נורא, נעבור לספרד. זה יהיה ממש בסדר.

 

צריך להדגיש שהסתכלות החוצה היא פעולה מבורכת. אנחנו לא צריכים להסתגר ולפחד. להפך. צריך לחוות ולגעת בלונדון, בברלין וגם בברצלונה, אבל עדיין להבין שבסופו של דבר, אנחנו כאן בישראל. אנחנו צריכים ללמוד ליצור חוויה ישראלית אותנטית מתוך שילוב של מזרח ומערב, מתוך הכרה שזה המקום שבו אנו נמצאים. אנחנו כאן, ועדיין מפחדים להגיע לכאן. אנחנו עוד באירופה. בראש, חלקנו מעולם לא עזבו.

 

השאלה העדתית

 

זווית רווחת בדיון הטרי הזה היתה ההקשר העדתי, אך מי שבוחר לדחוס לתוכו את העניין כולו חוטא לעיקר. זה אמנם מצע נוח לבדיחות, אבל גם סימפטום לבעיה העקרונית: המרחק שלנו זה מזה. יש כאלה שהגיעו "באמת" מאירופה, ויש כאלה שהם רק בגדר מתחזים. צחוק בצד - זאת פשוט בריחה נוספת. התחמקות נוחה מההתמודדות היומיומית עם מה שכאן. כי אם זאת רק בדיחה, אז זאת רק בדיחה. המציאות הישראלית היומיומית היא של פערים, שנאה חסרת ביסוס והתבדלות. עם זה אנחנו צריכים באמת להתמודד.

 

אז דווקא עכשיו, כשהדלתות נפתחות וכל האזרחויות האלה מונחות לפנינו, זאת הזדמנות טובה להיזכר איפה אנחנו. נעים לחשוב על לטוס ולא לחזור, אבל המשמעות של כך היא הודאה בתבוסה. אנחנו כל יום בוראים מחדש את התרבות הישראלית, את השפה העברית. זה המטען הכי חשוב להמשיך ולסחוב על הגב שלנו. אי אפשר ליצור את זה ממרפסת בספרד. יש טעם וחשיבות להדגיש את המרקם החברתי-תרבותי שלנו. זה מה שבורא מציאות. זה מה שמשנה תודעה. זה המאבק האמיתי שלנו. " צריך להדגיש שהסתכלות החוצה היא פעולה מבורכת. אנחנו לא צריכים להסתגר ולפחד. להפך. צריך לחוות ולגעת בלונדון, בברלין וגם בברצלונה, אבל עדיין להבין שבסופו של דבר, אנחנו כאן בישראל "

 

רוב האנשים כנראה מסתכלים על זה כדיון פטריוטי, אבל דומני שזה לא מדויק. מדובר על אהבת הארץ, ולא על סכנה של בריחת מוחות או על פגיעה בחוסן העם. שכל אחד יעשה מה שטוב לו. השאלה היא מי יישאר כאן ואם כל אחד מאיתנו מוכן להפקיר את מה שבונים כאן בהתמדה סיזיפית לידי מי שיישאר. אז תוציאו דרכון, כי הרי תוציאו דרכון, כי אפשר, כי כדאי, אבל שימו אותו במגירה ותבחרו כל יום להמשיך ולבנות כאן מחדש. אל תתנו למישהו אחר להישאר לכבות את האור.

 

בואו לבקר בדף הפייסבוק שלנו

Model.Data.ShopItem : 0 6