האינטרנט שינה את העולם לרעה: האוטופיה שלא נהפכה למציאות

את האינטרנט פגשתי לראשונה ב-1993. מבין צרצורי המודם וגבעות הפיקסלים שהיו לשיעור בדמיון מודרך, הצטלל לי העתיד בבהירות: אם כולנו נוכל לדבר זה עם זה ולעקוף גבולות לאומיים וכלכליים – עניין של כמה שנים, ויבוא הקץ למלחמות. פשוט נדבר על הכול, אדם מנתניה ואזרח מטהרן, אישה ממוסול מול אחת מטנסי. נצ'וטט, עד שנבין. כולם בני אדם, לא? העלינו אז לצ'אט איזה בחור רנדומלי מדובאי. התרגשנו כל כך מקולו הבוקע מהמחשב, שלא היה אכפת לנו שלא הבנו כלום. אולי זה היה המבטא, אולי התקשורת המקוטעת. אולי הוא לא כל כך היה בעניין – מה שלא השפיע כמובן על ביטחוננו בעתיד האוטופי שיוגש לנו, מלווה בתזמורות של מודמים מצרצרים.

ניחשתם נכון: היינו בני נוער. לקח לנו ולעולם לעבור עוד כמה עשורים של התבגרות כואבת – אנושית וטכנולוגית –  כדי להבין שטבע האדם עובד אחרת לגמרי; שיכולת התקשורת החופשית מנוצלת קודם כול כדי לאחד ולגבש קבוצות של בעלי דעות דומות לטובת מלחמה אפקטיבית וקולנית יותר בשונה; שהיא מגבירה קולות קיצוניים על חשבון הרוב השפוי והדומם; שהיא מסייעת להפצת תכנים מסכסכים, מבעיתים, מקצינים ומסיתים הרבה יותר מאשר תכנים מאחדים ומפייסים; שהיא גוררת אל הקצוות גם את המתונים ומספקת להם עוד עילות לחיכוך ואמצעים לביטוי ואוורור של פחדים, כעסים ושנאות.

בעבר דובר על האנונימיות המקוונת כזרז לביטוי שנאה וגסות רוח: לכאורה, לולא רשת ההסוואה המשוכה מעל פרצוף הטוקבקיסט המצוי, לא היה זה מרשה לעצמו לפזר אותה טינופת מילולית לכל עבר. "תרבות הטוקבקים" קראנו לזה. בא פייסבוק, הרים את דווקא שמיכת ההסוואה מעל הטיעון הזה והוכיח את מה שלטעמי היא אחת המסקנות העגומות ביותר בחיבור בין טכנולוגיה לבני אדם. מתברר שרבים אינם בוחלים בהשמעת דברי השנאה וההסתה המחרידים ביותר דווקא בזהות גלויה. לא זו אף זו: בחודשים האחרונים נפוץ טרנד שבו בני נוער מוסיפים לשמם בפייסבוק את הכיתוב "מוות לערבים". מה זה אומר? שבכל עמוד ברשת החברתית (ומחוצה לה) שבו הם הגיבו בכל נושא שהוא - למעשה, אפילו אם רק לחצו לייק - התנוסס בגאון המסר המרנין שליווה את שמם, גלוי לכל אדם. הדברים הגיעו עד לכך שבימים האחרונים נדרשה הנהלת פייסבוק לעניין ומחקה את התוספות הגזעניות משמות המשתמשים.

"אני מחכה שהימין האמיתי יתפוס את השלטון. פגרי שמאלנים יתנדנדו ברוח מצוואריהם ממנופים ועגורנים. יוכרזו פרסי עתק לכל מי שיסגיר שמאלנים לשלטון, דוגמת השתתפות אקטיבית בתלייתם של הבוגדים". על החתום: פיני להב. שם אמיתי של אדם אמיתי – חפשו אותו בפייסבוק – שמפיץ אהבת חינם כגון זו. והוא רק אחד מני רבים. מחקרים כבר הוכיחו שהאלימות בטוקבקים זהה ברמתה לאלימות בפייסבוק. והנה עוד הוכחה לכך ששם ופנים גלויות אינם ממתנים את האלימות. אולי להפך.

כי מחר חוזרים אותם האנשים לעבודה או לבית הספר, וחבריהם מצביעים עליהם – בוא'נה, איך כתבת אתמול בפייסבוק – ולבם מתרונן בקרבם: הנה נהפכו לסלבריטאים מקומיים. והנה עוד אמונה שבמידה רבה התהפכה על פיה. לפני 20 שנה ציפינו מהרשת לספק לעולם ריבוי קולות דמוקרטי, שיח פלורליסטי משגשג ומגוון, אבל לא חשבנו על התחרות המוטרפת שתתפתח בין כלי התקשורת, שפרובוקציות ונאצות הן הכלים הראשיים בדרך להשגת מטרותיהן, על תשומת לב קוראיהן. בשורה התחתונה, טינופת מילולית שהוצפנה לפני 10-15 שנה בטוקבקים לא מזוהים הולבנה ונהפכה במידה לא מבוטלת לשיח הסטנדרטי בין אדם לחברו, גם מחוץ לרשת.

מתי באחרונה דיברתם עם זר?

השסע ימין-שמאל אינו לבד. גם שאר הקלאסיקות הוותיקות – יהודים-ערבים, אשכנזים-מזרחים, עניים-עשירים, מרכז-פריפריה, גברים-נשים, סטרייטים-להט"בים, חילונים-דתיים, לבנים-שחורים – מנפקות פנינים אינספור. ממחקר שפרסמה "הקרן החדשה לישראל" לפני שנה וחצי עולה ששונאי הערבים הם עדיין הכוכבים של האלימות בטוקבקים. 50 אחוז מכל הסטטוסים, הקומנטים והטוקבקים שנכתבים על ערבים ברשת העברית כוללים ביטויי אלימות. אחריהם בתור עומדים שונאי השמאלנים ושונאי הזרים (פליטים, מסתננים, מהגרי עבודה): 43 אחוז מהתכנים שעוסקים בהם כוללים אלימות. הבאים בסדר הקרבת הקורבנות הם מתנחלים (32 אחוז) וחרדים , ש-19 אחוז מכלל הסטטוסים והטוקבקים שעוסקים בהם כוללים ביטויי אלימות. וראוי להדגיש, שהמתיחות הביטחונית שבה מצויה ישראל הופכת אותה למקרה בוחן ספציפי ומעניין.

לא רק האלימות נגד קבוצות משגשגת ברשת, אלא גם האלימות המילולית נגד יחידים. לעתים זה אחד מול אחד, ולעתים רבים מול אחד. "גברים שחושבים שהם יוכלו לבצע בך כל אקט מיני, למרות אי הסכמתך, למרות ה'לא' שלך ולמרות ניסיון מצדך להדוף. לא יקום ולא יהיה, לא יעבור. הצעד השפוי והנכון לי הוא שכל העולם ידע מה עשית לי". הפוסט הזה, שפורסם בחורף, נתן את האות ללינצ'טרנט רבתי על גולש שהיה מעורב בסוג של קשר כזה או אחר עם הכותבת. בדיקת העובדות המסודרת – שלא נעשתה מעולם – לא הותירה תחושה ברורה של אשמה לצד זה או אחר, אבל רבים לא היו זקוקים לבדיקה כזו כדי לפעור על ראש המואשם את לועו של הגיהינום. המעניין באותו מקרה, אגב, שגם המאשימה זכתה לקיתונות של רותחין על האקט הפומבי שבו בחרה (את הפכפכות הלינצ'טרנט ותזזיתיותו חגג בדייקנות המערכון הזה של ארץ נהדרת, שהדגים כיצד הרשת לא רק מעודדת שיח אלים, אלא נוהגת גם למשטר אותו באמצעות אלימות שכנגד).

את ההשפעה של האינטרנט ושל הרשתות החברתיות בכלל ושל פייסבוק בפרט על תפיסות העולם של משתמשיה ועל קשרים חברתיים עדיין נחקרת לעומק. לא רק טווח הזמן המוגבל מקשה על ההגעה למסקנות, אלא גם העובדה שהרשת היא יצור חי, שתלוי בהתרחשויות בעולם שמחוץ לו ומחליף אופנות חברתיות וטכנולוגיות. על היקף ההשפעה ככלל קשה להתווכח – פייסבוק נהפכה זה מכבר למקור צריכת החדשות המוביל בקרב קהלים עצומים. המשמעות היא – אני נחשף למה שחברים שלי ראו ושיתפו. רבים מצביעים על הסכנה בצמצום האופקים ובהיסגרותן של קבוצות הומוגניות בתוך עצמן ובתוך התכנים שמעניינים אותן. על רקע זה ראוי לציין את העובדה שעיתונאים רבים חזו את מפלתו של בנימין נתניהו ואת ניצחון השמאל בבחירות האחרונות - תחזית שהעידה יותר מכול על המלייה החברתי שמקיף אותם בחיים האמיתיים ובפייסבוק.

לקריאה נוספת: השסע החברתי בחסות "האח הגדול": על גזענות ותאוות הרייטינג

ראוי להיזכר בעוד מחקר – שערורייתי אמנם אבל מעניין – שבו בדקו המדענים של פייסבוק עצמה אם אפשר להשפיע על מצב הרוח של המשתמשים באמצעות שינוי התכנים שאליהם הם נחשפים בשיטוט היומיומי שלהם ברשת. פייסבוק עשתה מניפולציה מכוונת בתכנים שאליהם נחשפו כמעט 700 אלף משתמשים וגילתה שתכנים חיוביים מושכים עוד תכנים חיוביים, ולהפך. המחקר, שנעשה בלי ליידע את הגולשים, מפחיד עד כדי זעזוע כיוון שהוא מבהיר איזה כוח עצום נתון בידיה של פייסבוק בשליטה על מוחותיהם ורגשותיהם של משתמשיה.

פייסבוק, כזכור, עושה מניפולציות כאלה כעניין שבשגרה, במטרה להציף לעיני הגולשים את התכנים הפופולריים ביותר בקרב החברים שלהם. האם הם מעודדים הבנה ופיוס או הפצת אלימות ורעל? פייסבוק, לכאורה, אדישה לשאלה הזאת. אבל אין משמעות הדבר שאנחנו חייבים להיות אדישים. נדמה לי שמרבית המשתמשים יסכימו שפייסבוק הוסיפה ממד של אינטראקציה חברתית חשובה וחיובית עם חברים "רחוקים" ועם קבוצות של דומים – דיירי השכונה, הורים צעירים, חובבי תזונה וספורט ועוד. אבל לכמה גולשים באמת יצא לנהל שיחה עם אדם שונה בתכלית ולהרגיש הבנה או קרבה? האנשים האלה נמצאים שם, במרחק קליק. חרדים, חילונים, ערבים, זרים. טורקים, צרפתים ואיראנים. אל מול שטח ההפקר הקלות שבחבירה המשותפת נגדם, אי אפשר שלא להרהר עד כמה האפשרות לנצל את הרשת כדי להכיר את האחר ולהתקרב אליו נראית כל כך תמוהה ומרוחקת.

הכותב הוא העורך הראשי ומייסד האתר NEXTER  מבית מאקו ומגיש התוכנית "אנשים", המשודרת בשידורי קשת בערוץ 2