טינקסטוק
האדם מוצא משמעות: מסע פילוסופי-אישי במצוות כיבוד אב ואם
social
facebook whatsup email tweeter
ד"ר שמעון אזולאי //
13.5.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"להיות מוסרי פירושו להתנגד לטבעי. אין דבר יותר טבעי מלהאכיל את הילדים שלנו, ואין דבר פחות טבעי מלהאכיל את ההורים שלנו. צחוק ה"כבד!" של הילדות נהייה לעניין ממשי, ויש רבים שצועקים בינם ובין עצמם "בלי כיבודים""
"וכמה מתהלכים ביננו נטולי מקום? כמה אבות ואימהות שומעים, בלי מילים, בכל בוקר ובכל ערב – "אתה מיותר!"? כמה אנשים הולכים מאיתנו, גוף ונפש, ואיש אינו שם לב? בכל יום נוסף מישהו לקבר הקשיש האלמוני."
ד"ר שמעון אזולאי מאמין שמצוות "כבד את אביך ואת אמך" יכולה לעזור להתגבר על המשבר הכי גדול בזמננו - היעדר המשמעות. הגיע זמן תיקון

אנו נמצאים בעידן של משבר משמעות. הוא מסתתר עמוק מתחת לפני השטח כבר הרבה מאוד שנים, אבל תוצאותיו מהדהדות בכל תרופה נגד דיכאון ובכל רגע של ניכור.

 

סיבות רבות למשבר. כמו תמיד, הוא מתחיל מכוונות טובות. אחת מהן היא המחשבה שהפרט ומה שקורה לו כאן ועכשיו הם מרכז העולם. לפיכך, עלינו לתת לו את כל מה שאפשר, כאן ועכשיו. ניתן לו כוח, עונג, אושר, זכויות וחירות מוחלטת - וחייו יהיו נפלאים. אבל עמוק בתוכו הפרט אינו רוצה בזה. הוא מבקש משהו אחר; הוא מבקש משמעות.

 

אחת התוצאות של ההתמקדות ב"אושר כאן ועכשיו" היא כרסום במוסר וביחס האנושי. החזרה למשמעות היא גם חזרה לעולם אנושי שלם יותר. מסע קצר במצוות כיבוד אב ואם מגלה את משבר המשמעות, אך גם את ההחלמה ממנו. במצוות אב ואם מגולם המסע האנושי כולו.  

 

א. כבד

 

בהיותי ילד, הציווי "כבד את..." קיבל מובן ילדותי שעורר צחוק. אצל הילדים העניים בשכונה, הציווי "כבד!" התקשר לנתינה. כשאחד הילדים קיבל במקרה חפיסת שוקולד, הוא הכריז "בלי כיבודים!". דהיינו, איני נותן לאיש. אלא שמיד נשמעו קריאות ומחאות מכל עבר – "כבד!". לפעמים זה היה מצליח. וכך, בכל פעם שראינו "כבד את...", חשבנו, לפעמים בחיוך, שמדובר באותו משחק של נתינה; המצווה לא נראתה לנו מסובכת כל כך. וגם כשקצת גדלנו והבנו שמעגל הנתינה רחב קצת יותר, עדיין נראתה המצווה פשוטה וטבעית, אם כי לא תמיד הצלחנו לעמוד בה.

 

אלא ששום דבר לא הכין אותנו לכישלון הגדול. מצוות "כבד את..." איננה מצווה שנועדה לילדים או לנערים; היא מצווה שקיבלה את עוצמתה האמיתית רק כאשר נהיינו להורים בעצמנו. זהו רגע הנטישה הגדול של דור ההורים. כוחו הנורא של הטבעי קורא לנו להביט אל הילדים שלנו ולהשקיע בהם את מלוא המאמצים, וזה הרגע שבו הורינו ננטשים, בגוף ובנפש. את מצוות "כבד את...." צריך להתחיל ללמוד ולשנן בגיל 40.  

 

ייתכן שבמצווה הזאת מצוי אולי הביטוי העמוק ביותר של האנושי והמוסרי שכל עניינו חריגה מהכוח הסמוי של הטבעי. להיות מוסרי פירושו להתנגד לטבעי. אין דבר טבעי יותר מלהאכיל את הילדים שלנו, ואין דבר פחות טבעי מלהאכיל את ההורים שלנו. צחוק ה"כבד!" של הילדות נהפך לעניין ממשי, וישנם רבים הצועקים בינם ובין עצמם "בלי כיבודים". 

 

שמעון אזולאי תמונה
ד"ר שמעון אזולאי

 

 

ב. את אביך ואת אמך

 

גדלתי בלי אבא. הוא נפטר כשהייתי בן שלוש. מבחינתי "אבא" הוא מושג ריק שככל הנראה לא יתמלא לעולם, ומול ההיעדר המוחלט של אבא, ישנה הנוכחות המוחלטת של אימא, שלקח לי זמן רב מדי לראות. עד היום אני מתבייש ביני לביני ברגעים של עיוורון.

 

ומה שאני מתבייש בהם יותר מכול הם הרגעים שבהם התביישתי. התביישתי בה: התביישתי באישה עטופה במטפחת שאיננה יודעת קרוא וכתוב ודוברת שפה רצוצה שאין לה כתב; התביישתי ברגעים שבהם רציתי שתיעלם ותיאלם מול ההדר של ארון הספרים ומול זוהר המילים הכתובות; התביישתי כשהיא באה לבית הספר או כשמלמלה בבית הכנסת. רציתי שתהיה נטולת משקל. לא ידעתי שמה שבעיני הנער שלי היה "פדיחה", היה בעיני אחרים אידיאולוגיה.

 

היום, כל מילה שאני כותב וכל רעיון שאני הוגה וכל הרצאה שאני מרצה וכל לימוד שאני מלמד הם ניסיון מגושם לתת מילים לאילמות האוריינית שלה. הם ניסיון לתת ניסוח סופי ומוגבל לחוכמה האינסופית שיש בה.

 

כי מה שיש בציווי "כבד!" הוא מה שנמצא מעבר לכל כיבוד אפשרי. לכבד הוא מלשון כובד. לכבד פירושו לתת למישהו משקל; להכיר בזה שיש לו מקום ושהוא אינו מיותר. כמה מתהלכים ביננו נטולי מקום? כמה אבות ואימהות שומעים, בלי מילים, בכל בוקר ובכל ערב – "אתה מיותר!"? כמה אנשים הולכים מאיתנו, גוף ונפש, ואיש אינו שם לב? בכל יום נוסף מישהו לקבר הקשיש האלמוני.

 

דור שלם של אימהות נשכח. דור שלם של אימהות עטופות במטפחת הוא נטול משקל, כאילו לא היו כאן מעולם. המאזניים שלנו היו קצת מקולקלים, ועכשיו מגיע זמן התיקון. מגיע זמן ההצדעה לדור שהמשקל העצום שלו היו ילדים שגדלו להיות מבוגרים שקצת שכחו. הבנת הזעם של היום פירושה הבנת הבושה שבשִכחת המשקל. כמו שכל אות בפילוסופיה שלי היא ניסיון נואש לצקת מילים למשקל הנסתר של אימא שלי, כך רבים אחרים מנסים לצקת את משקל הוריהם והורי הוריהם לסיפור, לשיר, לסרט, להמצאה - ובעיקר - למוזיקה של העתיד.

 

ג. למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך

 

מה שמגולם בהבטחה הסמויה "למען יארכון ימיך" זו המוזיקה של העתיד ומקומך בתוכה. יש מי שמפרש זאת כאילו יש כאן שכר ועונש. יש בזה לכאורה ניחוח תועלתני ואינטרסנטי. כדאי להשקיע בהורים כי זה ישתלם. ויש מי שאפילו הולך עם זה לכיוון מילולי יותר – אקבל משהו מן הירושה הצפויה. אך אין כאן תנאי מן הסוג הזה, אלא תנאי קיומי. אין כאן כוונה למנת ימים ארוכה יותר על פני האדמה הזאת, אלא למשהו חשוב בהרבה - לא אריכות ימים, כי אם משמעות. אתה יכול לגעת בנצח.

 

משמעות חייו של האדם איננה נמצאת בתוכו, אלא חורגת ממנו. משמעות חייו של האדם הן העקבות שלו על פני האדמה. לא בשמים, ולא בעולם הבא, אלא על פני האדמה הזאת ובתוך ההיסטוריה האנושית. מי שהיטיב להבין את זה הוא אברהם, שמכל מה שאפשר היה להציע לו הסתפק ברעיון הפשוט של הארכת ימיו על פני האדמה. לא ימי חייו, אלא ימי משמעות חייו. זרעו אשר מהדהד מאז ועד היום, ואנחנו חלק ממנו.

 

 

וכדי שיהדהדו העקבות, אנו זקוקים לקהילה ולרצף שלה. אנו נדרשים להבנה שהאדם לבדו הוא כלום. הוא תו בודד נטול הרמוניה, שזקוק לרצף שישמור, יחזיק ויהדהד את עקבותיו. וכך, מצוות "כבד את אביך ואת אמך" פירושה ההבנה שאתה יצור שיש לו הקשר בזמן; ההבנה ששקיעה בתוך ההווה ובתוך המחשבה שאתה מתחיל את העולם מחדש תיעשה לשִכחה שלך - גם מחר מישהו עשוי לחשוב שהוא מתחיל מחדש.

 

"כבד את אביך ואת אמך" פירושו יצירת משקל לעקבות של קודמיך, שרק בכוח משקלן יהדהדו גם העקבות שלך. "כבד את אביך ואת אמך" היא קריאה להשתחרר מההווה המפתה, שהוא כמו תו בודד ומשעמם שנמוג מהר מאוד. רק כאשר הוא חלק מהרמוניה, חלק מיצירה מגוונת, הוא יכול להדהד לנצח ולהאריך את ימיו על פני האדמה.

 

הצטרפו לדף הבית של בית אבי חי

 

 ד"ר שמעון אזולאי  ישוחח על "משחק החיים: על אושר ומשמעות ומה שביניהם" בתיקון שבועות

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus