לוויית אסתי וינשטיין אבי דישי
הזדעזעתם ממותה של אסתי וינשטיין? אל תמהרו לשפוט את חסידות גור
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
3.7.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ד"ר נאווה וסרמן: מה שמעניין הוא שלאורך כל שנותיה של חסידות גור על אדמת פולין, היה ברור שהפרקטיקות הללו חלות רק על האליטה הרוחנית של החסידות. ברגע שחסידות גור מגיעה לארץ, האדמו"ר של גור, ה'בית ישראל', החיל אותן על כלל הציבור"
"חסידות גור מורכבת מהמון סוגים של אנשים. יש שמזדהים לגמרי עם תקנות הפרישות; יש שמזדהים, אך יש להם עמדה ביקורתית שאינה פוגעת במחויבות שלהם; ויש שיש להם עמדה ביקורתית שכן פוגעת במחויבות שלהם, וכן הלאה. כך זה בכל חברה"
הלקח מהתאבדותה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה לאחר שנמנע ממנה לראות את בנותיה, ככל שקיים כזה, אינו מתמצה בזעזוע אוטומטי מצורות חיים אחרות, אלא צריך לכלול גם את ההכרה בזכותם של בני אדם לחיות על פי אמונתם ותרבותם

ב-1978 פרסם חוקר הספרות אדוארד סעיד את ספרו "אוריינטליזם". הספר, שחולל מהפכה בדיסציפלינה האקדמית של לימודי המזרח התיכון והשפיע גם על תחומים כגון חקר הספרות ואנתרופולוגיה, היה שנוי במחלוקת מיד עם פרסומו. התזה הבסיסית של סעיד הראתה כיצד השליטה של המערב במזרח בעידן הקולוניאלי לא היתה שליטה פוליטית וכלכלית בלבד, אלא גם שליטה תרבותית: באמצעותה, כונן המערב את המזרח כמושג תרבותי, שהוא מעין ורסיה המנוגדת לו עצמו; תמונת ראי של כל מה שהמערב לא רוצה להיות – נחשל, לא מתקדם, יצרי ופראי. השיח המערבי על המזרח, לכן, לעולם אינו שיח "ניטרלי". זהו שיח פוליטי, אידיאולוגי, שמעצם התקיימותו יוצר היררכיה בין שתי נקודות מבט תרבותיות שונות.

 

השיח הציבורי בכלל והתקשורתי בפרט סביב התאבדותה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר ששמה קץ לחייה שנים לאחר שהתנתקה מן החסידות וממשפחתה החרדית, מזכיר במשהו את תהליכי השליטה והכינון שתיאר סעיד. הטקסט האוטוביוגרפי המצמרר שהשאירה וינשטיין אחריה מופץ בימים האחרונים ברשתות החברתיות ומספק לישראלי מן השורה היכרות קרובה עם 104 הנורמות המיניות המחמירות של חסידות גור, החל מהאיסור לומר "אישה" (או "בחורה", או "ילדה") ועד תקנות שנתפסו בציבורים אחרים כאבסורדיות, כגון האיסור להשתמש בשמפו מסוג הוואי. במסגרת השיח הזה, ברור מי לוהק לתפקיד הרעים: חסידי גור משעבדי הנשים המנכרים והמתנכרים. לא זו בלבד' אלא שהמציאות היומיומית של החסידות אף גבתה את חייה של וינשטיין והביאה אותה לשלוח יד בנפשה, לאחר שנמנע ממנה לראות שש מתוך שבע בנותיה בעקבות יציאתה בשאלה.

 

ואולם, את הטרגדיה הזאת ניתן להבין גם מפרספקטיבה אחרת לגמרי: מפרספקטיבה של חברה ישראלית מערבית שאיננה מכירה לעומק את ההקשר שבו נוצרו הנורמות החברתיות של חסידות גור, אך אין זה מונע בעדה מלתפוס אותן ככלי לדיכוי ולשעבוד נשים, וזאת מבלי לכבד את התיאולוגיה שעומדת מאחוריהן; חברה שמבקשת – באמצעות הוקעת מה שהיא רואה כהשפלה והחפצה – לכונן את החברה החרדית כאחרת וכזרה, ואילו את החברה הישראלית המערבית כנאורה ומתקדמת לעומתה, אף על פי שתופעות כמו החפצת נשים (שלטי חוצות ועליהם נשים שאינן אלא אובייקט מיני שמטרתו למכור מוצר), הפלייתן (פערי שכר בין גברים ונשים) והפרדה בין אימהות לילדיהן (מהגרות עבודה שלא רואות את משפחתן במשך כמה עשורים בעוד שהן עובדות בבתים ישראליים) – כולן רווחות בחברה הישראלית כדבר שבשגרה. באמצעות הוקעת המקרה הקיצוני, מצליחה החברה המערבית לכונן את עצמה כמוסרית ומתקדמת ולרחוץ בניקיון כפיה.

 

קריאה נוספת: על הרומן שמנסח את האימה החילונית מהחרדיות

 

הפרישות איננה יותר נחלת האליטה

 

הרעיון של פרישות מינית, מסבירה ד"ר נאווה וסרמן, מחברת הספר "מימיי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור", שראה אור בשנה האחרונה, קיים בחסידות מימים ימימה, וביתר שאת אצל רבי מנחם מנדל מקוצק, שחסידות גור הוקמה בידי תלמידו. "הרבי מקוצק סיפר כיצד הוא הזמין אליו בחורים צעירים בשנה הראשונה לנישואיהם כדי לעקור מהם את התאווה המינית", אומרת וסרמן, "חסידות גור, שנוסדה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, אימצה את הרעיון הזה. מה שמעניין הוא שלאורך כל שנותיה של חסידות גור על אדמת פולין, היה ברור שהפרקטיקות הללו חלות רק על האליטה הרוחנית של החסידות. ברגע שחסידות גור מגיעה לארץ, האדמו"ר של גור, ה'בית ישראל', החיל אותן על כלל הציבור. זה יכול להיות תולדה של השואה ושל הקמת מדינת ישראל, רצון להגביה את החומות אל מול החילוניות ולהתבדל ממנה, או להציב את החסידים כשליחים בעולם שחרב. היום, בכל אופן, הנורמות הללו מחייבות את כל החסידים". 

 

לוויית אסתי וינשטיין אבי דישי 2
לוויית אסתי וינשטיין (צילום: אבי דישי)

 

את הנורמות המיניות המחמירות מכנה וסרמן "קרבה מרוחקת", והיא מסבירה אותן כהתגלמות ביטויים של 'קדושה' – שם קוד לפרישות מינית – בחיי היומיום של החסידים, וזאת בארבעה מישורים: בין החסיד ובין עצמו, בין החסיד ובין גברים אחרים, בין החסיד ובין נשים אחרות, ולבסוף – בין החסיד ובין אשתו. "החובה היא לשמור על מרחק גופני ומרחק רגשי", מסבירה וסרמן, "וזאת כדי לא להישאב למקום המיני, כדי לא ללכת שבי אחרי היצר. זה דבר שמייחד את חסידות גור מחסידויות אחרות. בהרבה חסידויות יש ערך של קדושה, אך הן מדברות גם על הכבוד לאישה, על חשיבות הקשר איתה. בגור, לעומת זאת, מדברים לא רק על מרחק גופני מוקפד בעל הרבה סייגים, אלא גם על מרחק נפשי שצריך לשמר".

 

יש בחסידות גם עמדה ביקורתית

 

נדמה שאחד הדברים שנשכחו במסגרת השיח על התאבדותה של וינשטיין היה העובדה שמדובר במקרה קיצוני, יחיד כמעט מסוגו. יהא זה בלתי אפשרי כמעט להיכנס לנבכי נפשו של אדם, להבין מה מביא אותו ליטול את חייו; בהקשר הזה, ההעמדה האוטומטית הרואה בבחירה בהתאבדות המפלט הבלעדי של אדם נורמטיבי מציפורניה של חסידות אימתנית נראית קלושה. לא מעט יוצאים בשאלה, גם מקרב העולם החרדי הקיצוני, מצליחים לבסס חיים חדשים בעולם החילוני, לבנות את עצמם מחדש ולחיות באושר. האם הרעים בסיפור הזה אכן רעים כפי שהם מתוארים?

 

ההעמדה האוטומטית של הטובים מול הרעים משכיחה כמה דברים. ראשית, היא מפספסת את המורכבות של סיפורה של וינשטיין, כפי שהיא עצמה משרטטת אותו ב"עושה כרצונו", הטקסט האוטוביוגרפי שכתבה ומופץ ברשת בשבוע האחרון. מבין עמודיו של הטקסט הזה, הקשים לקריאה, ניכר הקונפליקט של וינשטיין עם תקנות הצניעות כבר כשהיתה חסידת גור מן המניין. כך, למשל, בסצנה שבה וינשטיין פונה לבעלה ושואלת אותו אם היא יכולה לנשק אותו – הפרה בוטה של התקנות – היא מתארת כיצד הוא מתלבט אם להיענות לבקשה, ובינה ובין עצמה אומרת: "אלוקים, תעזור לי! אני הולכת 'לעשות את זה', תדאג בבקשה שהוא לא יכעס, שלא ירוץ לרב להלשין אותי (כך במקור – א"ה), לספר עליי שאני פרוצה, מנסה להפר את ה'תקונעס' [התקנות] של גור". בסוף, אגב, בעלה של וינשטיין נעתר לנשיקתה.

 

מדובר אפוא במקרה מורכב יותר מן המקרה הדיכוטומי של חסידת גור צייתנית וכנועה שיום אחד החליטה שנמאס לה. במובנים רבים, זהו סיפור על אישה שחשה את המתח בין הקודים המחמירים של החברה שבה היא חיה ובין רצונותיה הטבעיים; אישה שמנסה, מתוך החברה הסובבת אותה, למתוח את הגבולות הפנימיים של אותה חברה, לבחון את הגבולות ולעתים גם לחצות אותם, עם בעלה.

 

גור החוצה
כתובת "גור החוצה" בשכונת מאה שערים בגנות החסידות (צילום: אורי לנץ)

 

שנית, ההעמדה האוטומטית של הטובים מול הרעים משכיחה את העובדה שמשפחות רבות בחסידות גור חיות את חייהן באושר, מתוך תודעת שליחות בקיום המצוות בכלל והנורמות המחמירות בפרט. קשה יהיה לטעון שמדובר כאן בסך הכול ב"תודעה כוזבת" של נשים חרדיות – טענה פטרנליסטית בפני עצמה. "חסידות גור מורכבת מהמון סוגים של אנשים", אומרת וסרמן, "יש אנשים שמזדהים לגמרי עם תקנות הפרישות; יש אנשים שמזדהים, אך יש להם עמדה ביקורתית שאינה פוגעת במחויבות שלהם; יש אנשים שיש להם עמדה ביקורתית שכן פוגעת במחויבות שלהם, וכן הלאה. אבל כך זה בכל חברה. לא צריך לפחד מלהגיד את זה – בשום חברה אין איש שמרוצה תמיד מהצורה שבה הוא חי, ובכל חברה יש מפגש בין האידיאולוגיה ובין האדם הפרטי עם האישיות שלו".

 

"החסידות הולכת על חבל דק"

 

וסרמן לא ממהרת לקשור בין המחקר שלה על חסידות גור ובין התאבדותה של אסתי וינשטיין. "המקרה הזה מורכב וסבוך כל כך", היא אומרת, "ואני לא בטוחה שדווקא הסיפור הזה, שהוא יוצא דופן כל כך ויש בו פרטים מוזרים, הוא זה שצריך לייצג את מה שקורה בתוככי החסידות. אני כן חושבת שכל חברה בריאה צריכה להיות רגישה למה שקורה אצלה ולשאול את עצמה כל הזמן איך היא תומכת במי שנפגע. הייתי רוצה לראות את זה בכל החברות בישראל, לא רק בגור. אני יודעת שבגור יש כל השנים מחשבה מה לעשות עם אלה שנושרים, שלא רוצים יותר להיות שייכים לגור – איך להתנהג איתם, איך לעזור להם, איך לבוא לקראתם.

 

"החסידות הולכת על חבל דק מאוד – מצד אחד, יש רצון לא לשבור את המסגרת האידיאולוגית, ומצד שני, יש ניסיון להתאים את עצמה לדור ההולך ומשתנה. אבל אם אנחנו צופים שבגלל ההתאבדות של אסתי וינשטיין, תנטוש חסידות גור את ההנהגות שלה – בעיניי זו ציפייה לא נכונה. מדובר בעקרונות שלהם הם קדושים, מחייבים, ואם יש קשיים, צריך לפתור אותם, ולא לוותר על הכול".

 

ההכרה של מנהיגי החסידות בקושי להתאים בין העקרונות הרוחניים שלה ובין המציאות המשתנה היא הכרה חשובה. טוב לה להנהגה של קהילה שלא לנהוג באטימות וברשעות כלפי הקהילה, ומוטב לה שתאמץ חמלה, הכלה והקשבה, שאפשריות גם במסגרת אורתודוקסית נוקשה. יתר על כן: לא כל אדם מסוגל לחיות בצלה של כל אידיאולוגיה, ובכל חברה ישנם אנשים שהסדר החברתי שבו הם נתונים מקשה עליהם, חונק אותם וסוגר עליהם – ולהם מוטב למצוא את מקומם בחברות אחרות, שגם בהן יש סדר חברתי, גם אם אחר. אך הציפייה שלנו מהחברות הללו להיפטר מן הנורמות שלהן ולאמץ את הנורמות המערביות – שכאמור, גם הן אינן מושלמות – היא ציפייה שאיננה מכבדת את תרבותם של בני אדם, את הרב-גוניות האנושית, את העובדה שישנן דרכים שונות ומגוונות לנהל את החיים, לעבוד את האל ולכונן יחסים משפחתיים.

 

אם ניתן ללמוד לקח כלשהו מהתאבדותה של אסתי וינשטיין ומהצוהר שהיא פתחה לתוך החסידות שאליה היא השתייכה ושאותה עזבה מצולקת, הרי שהלקח יכול להיות לא רק הזעזוע המיידי והאוטומטי מהצורה שבה בני אדם אחרים בוחרים לחיות את חייהם, אלא גם ההכרה בשונותם של בני אדם – חילונים ודתיים כאחד – ובזכותם של בני אדם לחיות את חייהם על פי אמונתם ותרבותם, מבלי שעיניים בולשות ומנוכרות תבקשנה למשטר אותם ולעקור אותם מתרבותם.  

אולי יעניין אותך גם במותה ציוותה: אסתי ויינשטיין חשפה את סיפורה כדי שלא נוכל להישאר אדישים תמר רותם // 07.07.16 התקנות של גור הן המפתח להבנת הגיהינום שעברה אסתי ויינשטיין – חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה – עד שהתאבדה. בחירתה לחשוף את סיפורה למען יראו וייראו הוא רגע חשוב של הרמת מסך

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus