דיוקן הבמאי כסטודנט צעיר:  מסלול החניכה שעובר מבית הספר לקולנוע ועד לסרט באורך מלא
דיוקן הבמאי כסטודנט צעיר: מסלול החניכה שעובר מבית הספר לקולנוע ועד לסרט באורך מלא
social
facebook whatsup email tweeter
עמיחי חסון //
16.11.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
קולנוען צעיר יוצא מבית הספר וצועד על פני הר במסלול ביורוקרטי-הפקתי מפותל, שבסופו ניצב הפיצ'ר הנכסף. רק מיטיבי לכת יצליחו לזכות בו. הסדרה "הגל הישראלי החדש" מציגה את הבמאים שעמדו במשימה

 לימודי קולנוע הם מתכון בטוח להרמת גבות באירועים משפחתיים; תשובה גרועה לדודה הסקרנית ששואלת לשלומך ליד עמדת המוקפצים בבופה לפני החופה. מבול השאלות שיומטרו עליך בתגובה יעסקו בעיקר בחשבון הבנק המרוקן; איזה מין מקצוע זה קולנוען? איך בכלל מרווחיים ממנו כסף? מה בעצם עושה בפועל הבמאי? ולמה ללמוד אם לכל ילד יש היום מצלמה בסמארטפון?


השאלות הללו עולות כמובן גם בראש שלך. אלא ששם הן מתערבבות עם שאלות מסדר אחר לחלוטין; שאלות מהותיות שעוסקות בקולנוע שאתה מבקש לעשות: איזה סיפור אני רוצה לספר על המסך ואיך בכלל מספרים אותו מבחינה קולנועית? מה בעצם רוצה הגיבור שלי? ולמה דווקא אני צריך לספר את הסיפור הזה?

svp_vlm
צולם בלילה אחד, נערך בשנתיים. "סופעולם", בימוי: רוני קידר


לוכדי החלומות שמונחים במסדרונות בבית הספר לקולנוע שואבים מהסטודנטים את הפנטזיות שלהם ומתרגמים אותן לסרטים קצרים שנעשים במהלך הלימודים. בחוץ, בעולם המכונה "התעשייה", יש רוח פרצים. קולנוען צעיר יוצא מבית הספר וצועד על פני הר במסלול ביורוקרטי-הפקתי מפותל, שבסופו עומד הפיצ'ר (סרט באורך מלא) הנכסף. רק מיטיבי לכת יצליחו לזכות בו, ויחד עם הזכייה, יצופו כל שאלות הבסיס.


בעבר, ברירת המחדל של הקולנוענים הישראלים היתה יצירת דרמות שעוסקות בסכסוך הישראלי-ערבי או סרטי בורקס. רק מעטים העזו לספר סיפורים אחרים בכלים קולנועיים משוכללים יותר. הנושאים המוגבלים ואיכות ההפקה הנמוכה גרמו למשבר עמוק ביחס בין הקהל לסרטים המקומיים לאורך שנות ה80 וה-90. קולנוע דובר עברית נתפס כקולנוע פרובינציאלי ועייף שאינו מצליח לחדש דבר, והקרנות באולמות ריקים וחוסר עניין ציבורי נהפכו לעניין שבשגרה.


מאז תחילת שנות ה-2000 מתרחש בקולנוע הישראלי "גל חדש" של במאים צעירים שהשתחררו מהתבניות של קודמיהם ופרצו למחוזות חדשים. בין עשרות הסרטים הישראלים שעולים בשנים האחרונות אפשר לחזות, לראשונה, בסרטי ז'אנר (כמו סרטי מתח ואימה), בצד סרטים אישיים וניסיוניים ששואפים לאתגר את הצופה. אל הפריחה הצטרפו גם יוצרים שהודרו בעבר מהמסך הגדול; מבמאיות קולנוע (השנה האחרונה היתה שנת שיא לקולנוע הנשי בארץ), דרך במאים מהמגזר הדתי והערבי ועד מבול הסרטים שמתרחשים מחוץ לתל אביב, בפריפריה ובירושלים. 

  • " קשה שלא להבחין שהאלכוהול שהיה על הסט לא היה מזויף; השחקנים באמת הזדקקו לו. קידר מצליחה להעביר ב"סופעולם" תחושות קשות של בדידות וניכור שאין מהן מוצא. החברים המתכנסים מעלים חרטות על דברים שהיו ועל חלומות שלעולם לא יתגשמו. הסיטואציה מאלצת אותם להתמודד עם השאלות הגדולות של החיים בפעם האחרונה, רגע לפני ששעון החול אוזל והעולם יורד לטמיון "


"הגל החדש" נתמך אמנם בכסף שמגיע מקו-פרודוקציות אירופיות ומ"חוק הקולנוע" שנחקק בכנסת, אבל נשען במידה רבה על הקהל שחזר לתת בו אמון, בארץ כמו בחו"ל. אין היום פסטיבל בינלאומי גדול בלי נציגות ישראלית מכובדת, ולעתים מכונים הבמאים החדשים בכינוי "דור השטיח האדום". בסוף החודש תיפתח בבית אבי חי סדרת אירועים ששמה "הגל הישראלי החדש", שתציג את הבמאים הצעירים שהיטיבו לטפס במעלה ההר.


סרטי הפתיחה, "סופעולם" של הבמאית רוני קידר (27.11) ו"הגננת" של הבמאי נדב לפיד (25.12) הם אמנם סרטים שונים מאוד, אבל משותפת להם תשוקת היצירה שבוערת בהם. לא מדובר בבלוקבסטרים גדולים שיקרעו את קופות סינמה סיטי, אלא בסרטים אישיים, פיוטיים, שמנסים להגיד דברים חשובים על זהות בעולם משתנה, מקומי ואוניברסלי גם יחד.

 

מסיבת סוף המאה
 

רוני קידר, הבמאית של "סופעולם", סיימה את לימודי הקולנוע שלה במכללת בית ברל לפני יותר מחמש שנים, אבל היא ממשיכה לפעול וליצור סרטים כמו סטודנטית רעבה. בזמן שבמאים אחרים מתייבשים בהגשות וחיפוש אחרי מפיקים, קידר פשוט יוצאת לצלם. את סרטה הארוך הראשון  "ג'ו + בל" (2011) היא יצרה בדרך עצמאית לגמרי, בלי שום תמיכה של קרנות או גופי שידור. מלבד הבימוי וכתיבת התסריט של הסרט, היא גם הפיקה אותו ואף כיכבה בו (בצד סיון לוי ורומי אבולעפיה). התוצאה היתה בהתאם: קומדיית פשע שחורה, מחוספסת ורומנטית, שאמנם לא הצליחה לחרוג מגזרת הסינמטקים, אבל זכתה להצלחה ולפרסים.
 

הסיפור מאחורי "סופעולם" רדיקלי הרבה יותר: הסרט צולם כולו בלילה אחד, מעלות הערב ועד הזריחה, 14 שעות רצופות, עם שתי מצלמות וטייק אחד לכל סצנה. קולנוע גרילה בתקציב מינימלי של כמה אלפי שקלים. מצד שני, שלב הפוסט-פרודקשן והעריכה של אותו ליל צילומים יחיד ארך כמעט שנתיים.


קידר ביקשה לספר בסרט על הערב האחרון עלי אדמות. היא התמקדה בשמונה חברים צעירים שמחליטים לבלות אותו יחד, רחוק מחיק המשפחה המתבקש, במסיבה שקטה ורווית אלכוהול בבית קטן. מההורים והאחים הם ייפרדו רק טלפונית, לא פיזית, והחברים הם שמתגלים כמשפחה הקרובה באמת.


לתפקידי השחקנים ליהקה קידר חברים טובים מחייה, שעם חלקם כבר עבדה בעבר: סיון לוי ("שש פעמים"), גפן גנני (״יונה") ניתאי גבירץ ("כנפיים שבורות"), גאיה שליטא כץ, יותם ישי, שלו גלבר, עדי חלפין ומיטל כרמלי. ההיכרות המוקדמת עם השחקנים רתמה אותם להרפתקה המשונה הזאת, וגם עזרה לקידר להתעלל בהם: בהיעדר תסריט מוגמר, היא חילקה לפני הצילומים לכל שחקן דף עם הדמות שהוא ישחק בסרט, וכל דמות הורכבה על בסיס הפחדים הגדולים והאישיים בחייו הפרטים של השחקן. הוראת הבימוי הראשית היתה: "תתנהגו כאילו זה הלילה האחרון בחייכם".


והם אכן התנהגו כך. קשה שלא להבחין שהאלכוהול שהיה על הסט לא היה מזויף; השחקנים באמת הזדקקו לו. קידר מצליחה להעביר ב"סופעולם" תחושות קשות של בדידות וניכור שאין מהן מוצא. החברים המתכנסים מעלים חרטות על דברים שהיו ועל חלומות שלעולם לא יתגשמו. הסיטואציה מאלצת אותם להתמודד עם השאלות הגדולות של החיים בפעם האחרונה, רגע לפני ששעון החול אוזל והעולם יורד לטמיון.


קידר מספרת שלקח לשחקנים זמן להתאושש מערב הצילומים, שטשטש את הגבולות בין המציאות לדמיון. כעבור כמה ימים, היא הזמינה אותם לביתה, לדבר על מה שקרה מול המצלמה. קטעים מתוך המבט הרטרוספקטיבי הזה משתלבים גם הם בסרט ומוסיפים נדבך נוסף, מבלבל ומפתיע, לתרגיל הקולנועי של קידר.

 

הילד חולם


בניגוד ל"סופעולם", "הגננת", סרטו החדש של נדב לפיד, הופק וצולם בצורה המקובלת. אלא שאת התסריט פיתח לפיד במסגרת "החממה הבינלאומית לקולנוע בירושלים". עצם הרעיון של חממת תסריטים הוא חידוש בעולם הקולנוע, ומלבד החממה בירושלים, פועלים בעולם רק מספר מועט של מוסדות דומים (והמפורסמת שבהם היא החממה של מכון "סאנדנס" האמריקאי). החממה מבקשת לשבור את הבדידות של מלאכת הכתיבה בעזרת הכוונה של עורכי תסריט וסיעור מוחות משותף של ממשתפי הפרויקט. לפיד, בוגר המחזור הראשון, התחיל את החממה עם תסריט ראשוני. נקודת המוצא פותחה והתעבתה בעזרת התהליך האינטנסיבי של הפרויקט, עד שהפכה לתסריט הצילומים הסופי. כשמביטים בסרט המוגמר, רואים את תשומת הלב לכל פרט קטן בתסריט. צריך להיזהר במילים כאלה, אבל כנראה אין דרך אחרת לכתוב את זה: "הגננת"  הוא יצירת מופת. לא פחות.
 

זהו סרטו השני של לפיד, בוגר בית הספר סם שפיגל בירושלים. קדם לו "השוטר" (2011), סרט עטור פרסים (ובהם פרס ברדלס הכסף של פסטיבל לוקארנו) שניבא בזעיר-אנפין את המחאה החברתית שפרצה זמן קצר אחרי יציאתו לאקרנים. כמו ב"שוטר", כך גם ב"הגננת", לפיד יוצר קולנוע שרחוק ממסורת העשייה המקומית, בעל מבע קולנועי אירופי (ולא בכדי הוא זוכה להצלחה מרשימה בצרפת). 

  • " בעבר, ברירת המחדל של הקולנוענים הישראלים היתה יצירת דרמות שעוסקות בסכסוך הישראלי-ערבי או סרטי בורקס. רק מעטים העזו לנסות ולספר סיפורים אחרים בכלים קולנועיים משוכללים יותר. הנושאים המוגבלים ואיכות ההפקה הנמוכה גרמו למשבר עמוק ביחס בין הקהל לסרטים המקומיים לאורך שנות ה80 וה-90. קולנוע דובר עברית נתפס כקולנוע פרובינציאלי ועייף שאינו מצליח לחדש דבר "


לפיד אינו מפחד מקצב איטי ומהורהר ומשוטים ארוכים בעלי מיזנסצנה מורכבת (הנחת הרכיבים והפרטים הויזואליים וארגונם בתוך הסצנה). הוא לא מרחם או מסתיר מהצופה את המצב: בסרטים שלו רואים הכול; גם את הקושי, גם את הגוף האנושי הערום בעליבותו.


 ברוח זו גם אינו מפחד להעמיד בראשו של סרט קולנוע עיסוק במילים, בשירה. במרכזה של "הגננת" ניצבת גיבורה יוצאת דופן, מין דון קישוט נשית, גננת מסורה ששמה נירה (שרית לארי). בין חיי המשפחה לעבודה בגן, נירה חולמת להיות משוררת גדולה, אבל בינתיים, בסדנת הכתיבה שהיא משתתפת בה, לא נראה שעתידה נמצא בתחום הכתיבה.


יום אחד היא שומעת בגן את יואב (אבי שניידמן), ילד בן חמש, שמדקלם את שיריו: "הגר מספיק יפה /  די לי, די לי /  על ביתה יורד גשם של זהב / שמש אלוהים ממש". המילים של יואב מקסימות ומטלטלות אותה, ובעיקר מזמינות אותה לצאת למסע. היא מבקשת להציל את הילד מהבינוניות, הבנאליות והגסות של העולם שבו אנחנו חיים; עולם קשוח לילד רגיש ולירי שכמוהו. אלא שכלל לא בטוח שמסע ההצלה הזה עומד לטובת המשורר הצעיר.


"הגננת" הוא סרט מלא שירה, שמבקש לתת כבוד למילה: נירה קוראת ליואב שירים מתוך "אני סימון נחמיאס" של המשורר איתן גלס, מנחה הסדנה השרלטן מצטט ממאיר ויזלטיר, והמשוררת הצעירה נועם פרתום מופיעה בו בתפקיד עצמה בערב הקראה עייף שהיא מנערת במילותיה הבועטות. מנגד עומדים בסרט שירי קללות הכדורגל והמלל העלוב של תוכניות הטלוויזיה. שתי ברירות שונות לשפה העברית. נושא לכאורה "כבד" על הקולנוע, ובכל זאת, לפיד עוסק בו בהצלחה רבה.

לכל הפרטים עך הסדרה "הגל הישראלי החדש"

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus