"בוליווד הישראלית": הצצה לתעשיית הקולנוע החרדי

שלום אייזנבך ראה תמונות רצות על מסך בפעם הראשונה כשהיה ילד. הבית שגר בו במאה שערים גבל במוזיאון בית תורג'מן, שהוסב למוזיאון אחרי שבמלחמת ששת הימים שימש חדר אוכל צה"לי. "במוזיאון, שהכניסה אליו עלתה שקל, הוקרן סרט הסברה קצר על ששת הימים", נזכר אייזנבך, "ראיתי אותו 300 פעמים, אם לא יותר. לראשונה ראיתי תמונות זזות, ולראשונה גם נחשפתי לעברית".

אייזנבך, בן 34, נולד למשפחה חרדית מוכרת במאה שערים. עד לא זמן הפיק סרטים רבים לתעשיית הקולנוע החרדית, והוא מכיר אותה על בוריה (כיום הוא עוסק בעיקר בהפקת אירועים גדולים בארץ ובעולם). לפני שנחשף לסרט ההסברה ההוא במוזיאון בית תורג'מן, נהג, כילדים חרדים אחרים, לראות הצגות עם מסר חינוכי.

"החוויה הוויזואלית שלנו התפתחה מהצגות, עברה להקרנת שקופיות ומשם לשילוב של הצגות ותמונות על מסך, שילוב שקראנו לו 'מופע אור קולי'", הוא מספר, "מדי פעם ראינו קולנוע; המחנכים היו מראים לנו סרטים של חילונים, כאלה שהיו בעלי משמעות ערכית, כמו 'מבצע אנטבה'. במקרים מסוימים הגיעו אלינו סרטים חתוכים ומצונזרים. במקרים אחרים, בכל פעם שעל המסך נראתה אישה, היה המחנך נעמד מול המסך ומסתיר את דמותה".

כוח נשי

השימוש במושג "תעשייה" לצורך תיאור הקולנוע החרדי עלול לבלבל. רוב הסרטים ממומנים בידי יוצריהם, לרוב יוצרות נשים (הבולטת שבהן היא מרלין וניג, שאף כתבה ספר על הקולנוע הנשי החרדי), שמכסות את העלויות במכירת כרטיסים לסרטיהן, ולעתים עלולות להפסיד עשרות או מאות אלפי שקלים אם הסרטים כשלו.

גם אם אינו זוכה עדיין לתמיכה ממסדית משמעותית, בעשור האחרון מגלות התקשורת והאקדמיה החילוניות עניין גדל והולך בקולנוע החרדי. סרטים שנוצרו בידי חרדים או חרדיות מוצגים בפסטיבלי קולנוע חילוניים, וקרן גשר אף השיקה לפני כשנתיים חממת פיתוח ליוצרות קולנוע חרדיות.

כשכותבים כיום בתקשורת על קולנוע חרדי, הכוונה לקולנוע שנוצר בידי נשים חרדיות לנשים חרדיות. אייזנבך, שהפיק סרטים לגברים וסרטים לנשים, אומר כי תעשיית הקולנוע לגברים חרדים שגשגה לתקופה קצרה, עד שנאסרה בידי הממסד הרבני. "תעשיית הסרטים לגברים הציגה ז'אנרים חילוניים כמו אקשן, ונראו בהם דמויות חילוניות, הכול בתנאי ששמרו על קוד הצניעות ולא הראו נשים. כשהרבנים אסרו להקרינם, הם נמכרו בדיסקים בחנויות במחיר גבוה. הקהל סירב לשלם את המחיר, ותעשיית סרטי הגברים גוועה".

" בין 700 לאלף צופות יושבות באולם אחד, בוכות, צועקות וצוחקות. כשמדליקים את האור, הן מסתירות את פניהן, כדי שלא יראו את הדמעות. השיחה שאנחנו מקיימים עכשיו היא צל חיוור לעומת החוויה הזאת. צריך פשוט לחוות אותה " לדבריו, "את הגברים אפשר להסיט מהקולנוע. אפשר להגיד להם: 'למד תורה בזמנך הפנוי', 'סע למירון'. לנשים אי אפשר לומר דברים כאלה. יש הסכמה שבשתיקה כשמאפשרים להן ליצור ולראות סרטים, לתת להן תעסוקה וביטוי. הרבנים מתקשים להתערב בעולם הנשים, שאינו עולמם".

בחול המועד סוכות ינהרו אלפי נשים לצפות בסרטים החדשים של יוצרות חרדיות. "אלה סרטים שרק נשים משחקות בהם ורק נשים צופות בהם", אומר אייזנבך, "הם מוקרנים בחול המועד, בחגים ובחופשות. אין אליהם גישה דרך מחשב, אי אפשר להוריד אותם או לצרוב אותם, ולכן יהיו נשים רבות שילכו ויראו את אותו סרט גם ארבע פעמים.

"בסוכות הקרוב ייצאו שלושה סרטים חדשים כאלה; יוצרת של סרט כזה עמלה עליו במשך שנה, ויש לה יומיים להקרין אותו. הסרטים יוקרנו בכל מקום בארץ, בעיקר באולמי חתונות, ולעתים גם במתנ"סים. לפעמים, בשל חוסר מקום, יהיו שני מסכים באותו אולם.

"ליוצרת אין מערך שיווק, והיא לא שיחררה טריילרים לפני ההקרנה", הוא מוסיף, "מי שיהיו מערך השיווק שלה הן הצופות. אחרי ההקרנה הראשונה הן יספרו למשפחה ולקהילה אם כדאי ללכת לסרט או לוותר עליו. הדיווחים יתפשטו כמו אש בשדה קוצים, והם יחרצו את גורל הסרט". היו מקרים שהסרטים שנתפסו כחתרניים מדי או שעסקו בנושאים כבדים מדי נכשלו, ויוצריהם הפסידו סכומים גדולים.

לחצו כאן לקריאה נוספת על מגמות אופנתיות בין נשות החברה החרדית 
 

600 נכדים ונינים

בשנים האחרונות ניכרת השתכללות בשפת הקולנוע החרדי. התקציבים שמושקעים בסרטים גדלים, ועל הסט עובדים אנשי תעשייה חילונים, שיקפידו על אכילת קייטרינג קשר ולבוש צנוע. עם זאת, אומר אייזנבך, "יוצרות הסרטים החרדיות אינן סיניפיליות. הן חרדיות שביום יום היו מחנכות וחשוב להן להעביר מסר חינוכי. הן לא בהכרח רואות קולנוע, ומי שעזרו להן לשכלל את השפה אינו פליני, אלא אנשי הצוות הטכני. אם כבר יראו קולנוע, הן יסתכלו על ז'אנרים שרלוונטיים לסרטן, על עבודות של צלמים או על סצנות של שחקניות שהן רוצות ללהק".

כמעט כל השחקניות הראשיות בסרטי יוצרות חרדיות הן שחקניות חילוניות מקצועיות. לדברי אייזנבך, "החרדיות הן בדרך כלל ניצבות, או מי שיהיו אחראיות לארט ולהלבשה". העובדה הזאת אינה משנה לצופות, כל עוד השחקנית החילונית צנועה. "צניעות היא הכול", הוא אומר, "והיא מתבטאת בלבוש, בדיבור ובהליכה. הדמות לא תשתמש במילות סלנג כמו 'וואלה' או 'סבבה', וההליכה תהיה עניינית. ההליכה של האישה החרדית היא הליכה ממוקדת מטרה. תמיד נראה כאילו היא יודעת לאן היא הולכת; אסור לה להיראות כמשוטטת".

 
מתוך "שטיסל". "כשליוויתי את ההפקה, לקחתי את איילת זורר (משמאל) לסיור במאה שערים"

אייזנבך, שחי כבר 11 שנה בתל אביב, מסרב להגדיר את עצמו כחילוני או כחרדי. כדי להמחיש עד כמה ענפה משפחתו, הוא זורק הרבה מספרים לאוויר: "אני בן הזקונים מתוך 13 ילדים. מבחינת גילו, אחי הגדול יכול היה להיות אבי. לאחיי יש בממוצע שמונה ילדים ולאמי יש כמאה נכדים. כשליוותי את ההפקה של סדרת הטלוויזיה 'שטיסל', לקחתי את איילת זורר לסיור במאה שערים. ביקרנו את בן דודי. עשיתי איתו חשבון שלאמי יש כ-200 צאצאים, כולל נכדים ונינים. בן דודי נהם ביידיש: 'מה? רק 200? לאימא שלי יש כבר 600'".

הוא מזמין את הקוראות החילוניות לצפות בסוכות הקרוב בסרט חרדי. "סרטים חרדיים דומים מאוד לסרטים בוליוודיים. שחקניות מקצועיות יקבלו הנחיה להביע רגשות באופן מוגזם, בכל סרט יש שיר אחד לפחות והוא נושא מסר ערכי, וכל סרט אורך יותר משעתיים, כי הצופות זקוקות לזמן כדי להתנתק מהמציאות. בין 700 לאלף צופות יושבות באולם אחד, בוכות, צועקות וצוחקות. כשמדליקים את האור, הן מסתירות את פניהן, כדי שלא יראו את הדמעות. השיחה שאנחנו מקיימים עכשיו היא צל חיוור לעומת החוויה הזאת. צריך פשוט לחוות אותה". 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי