בוכריס אופק_פלאש90
יותר מבוכריס: בפרשת הטיעון, הפלג השמרני בציונות הדתית התבלבל
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
6.12.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"כל האמירות שנפוצו בימים האחרונים הן חלק ממגמה רחבה יותר: גורמים שמרניים בציונות הדתית מבקשים להצביע על כך שהצבא חומק מבין האצבעות האמוניות והחרד"ליות של הרבנים והקצינים הדתיים ונהיה לכלי שרת בידי גורמים ליברליים יותר"
"בניגוד לחששות של הגורמים החרד"ליים, דווקא השוואת מעמדן של נשים בצה"ל לזה של הגברים הוא זה שמציב חיץ בפני ניצול יחסי מרות, ואילו חזון אחרית הימים של השמרנים – צבא שבו נשים משמשות רק בתפקידי פקידות - הוא זה שנושא פוטנציאל גבוה יותר של ניצול והתעללות"
"המסורת ההלכתית לאורך כל הדורות נטתה להטיל על האדם את האחריות למעשיו, לתבוע ממנו לשמור על עצמו ועל יצריו, מתוך אמונה שהוא יכול לעשות זאת"
הלך הרוח שפשה באחרונה בפלג החרד"לי – פטירת גברים מאחריות למעשיהם ותלייתה הפעם בנוכחותן של נשים ביחידות לוחמות – אינו מפתיע אך מאכזב. הוא נגוע בהאשמת הקורבן ובמיזוגיניות ושגוי עובדתית. הטרדות מיניות הן מורשת מהתקופה שנשים טרם שירתו בקרבי

שתי סוגיות הקשורות לצבא, לציונות הדתית וליחסים בין גברים לנשים נידונו בימים האחרונים באינטנסיביות בשיח הציבורי: שאלת שילוב נשים כלוחמות בצה"ל ועסקת הטיעון בעניינו של תא"ל אופק בוכריס. שתיהן משקפות הלך רוח שרווח באחרונה בחוגים השמרניים של הציונות הדתית ומושפעות ממנו. עיקרו של הלך הרוח הזה הוא העצמת הפוטנציאל המסוכן של שירות נשים בצה"ל וניסיון לפטור אנשים כמו בוכריס מאחריות מוחלטת למעשיהם ותליית המעשים הללו בתוצאות ההרסניות כביכול של האג'נדה השוויונית שחלחלה לצה"ל.

 

בוכריס, המפקד המוערך, יקיר המגזר, נתפס בעיני מעריציו לא כתוקף, לא כמפקד שסטה מן הדרך, אלא דווקא כקורבן – קורבן של נשים פתייניות, של מזימות פמיניסטיות לשילוב נשים בצה"ל, שבגינן חטא. במובן זה, בוכריס הוא סמל שבאמצעותו מאששים השמרנים את מסקנתם הקבועה מראש: לא לשירות נשים בצה"ל, לא לשוויון ביחידות הלוחמות.

 

את הקשר בין האישומים נגד בוכריס ובין שירותן של נשים בצה"ל עשה למשל הרב חיים ברוך, ראש המכינה הקדם-צבאית עצם, מהמכינות המרכזיות בציבור הדתי-לאומי. בידיעה שפורסמה באתר כיפה לפני כעשרה חודשים, עם היוודע ההאשמות נגד בוכריס, צוטט ברוך:"בשלב ראשון אנחנו צריכים לא להאמין. זה לא יכול להיות. אין סיכוי ולא הגיוני שכזה דבר קרה. לא להאמין שיש אנשים כאלה". ברוך מתאר את בוכריס – שהיה מפקדו בגולני – כאדם ערכי ומוסרי, ואז מתייחס לשירות נשים בצה"ל: "צריך לראות כמה הערבוב ההולך וגדל בין בנים לבנות הוא בעייתי. צריך לדעת כמה זה קשה וממה צריך להיזהר. צריך שאלו שמאוד דוחפים לשילוב הבנות בצה"ל ידעו כמה זה מאתגר ומסוכן".

 

המעשים המיוחסים לבוכריס נתפסים אפוא כהתממשות הגרועה – והידועה מראש, מבחינת ברוך – של השאיפה לשלב נשים בצה"ל וליצור "ערבוב" בין המינים. אין כאן זעזוע מן המעשים, אלא תגובה בנוסח "האשמת הקורבן" – הנשים המשרתות בצה"ל וממלאות את חובתן האזרחית הן הגורם הבעייתי, הן שמסיחות את דעתו של בוכריס וגורמות לו לחטוא.

 

אמירה דומה כתב יהודה יפרח בטורו ב"מקור ראשון" בשבת האחרונה: "אם מישהו מהקברניטים בצה"ל באמת מבקש לקח מפרשת בוכריס", כתב יפרח, "כדאי לו לחשוב שוב על רעיון העוועים של שילוב נשים ביחידות לוחמות אינטימיות". וכאן שילב יפרח ציטוט – לא מספרי מוסר וקבלה, אלא מן הסדרה הפופולרית "תאג"ד" – שבו אומרת אחת הדמויות: "ברגע שאתה לובש מדי זית, אתה נהיה עייף, רעב ובעל תשוקה מוגברת"; ומכאן שיש להגביל את שירותן של נשים בצבא.

 

הדס פרוש
לוחמת קרקל. מוצגות לא כלוחמות אמיצות, אלא כפתייניות (למצולמת אין קשר לנאמר בכתבה. צילום: הדס פרוש)

 

אמירה נוספת, בוטה הרבה יותר בהקשר הזה, היא של יונתן ברנסקי, תא"ל במילואים, תושב ההתנחלות עלי, לשעבר סגן מפקד אוגדת עזה. בהתייחס לסוגיית שירות נשים בצבא, קבע ברנסקי: "כשמגיעות לוחמות מגדוד קרקל להתאמן, נגמרים אמצעי המניעה בשק"ם". הלוחמות מקרקל, הסמל של שילוב הנשים במערך הלוחם של צה"ל, מוצגות באמירה הזאת לא כלוחמות אמיצות ומסורות – כפי שברנסקי היה בוודאי מתאר לוחמים ממין זכר – אלא כפתייניות שמעוררות את יצריהם של החיילים. האמירה הזאת רואה את הנשים כדמון שפוגע בלחימה בשם אידיאולוגיה שוויונית.

 

בוכריס הוא עוד חוליה במסורת ענפה

 

כל האמירות הללו הן חלק ממגמה רחבה יותר: גורמים שמרניים בציונות הדתית מבקשים – בעיקר בשנה האחרונה – להצביע על כך שהצבא, שעד לא מזמן נחשב כמעוז ציוני-דתי מובהק, חומק מבין האצבעות האמוניות והחרד"ליות של הרבנים והקצינים הדתיים ונהיה לכלי שרת בידי גורמים ליברליים יותר.

 

הד לתפיסה זו ניתן למצוא בדבריו של הרב יגאל לוינשטיין בקיץ האחרון, שמלבד הכינוי "סוטים", שהטיח בהומוסקסואלים, מנה שורה של פגמים, לתפיסתו, באג'נדה החדשה והליברלית של צה"ל: שיתוף פעולה עם רפורמים, סובלנות כלפי הקהילה הלהט"בית, וכעת גם שירות נשים בצה"ל. אל מול ההישגים המשמעותיים של נשים בצה"ל, מבקשים הגורמים החרד"ליים הללו להסיג את הצבא לאחור ולהפוך אותו שוב למעוז גברי סגור.

 

ואולם, במאבק הזה הופכות הנשים עצמן לאיום, ונחצים הקווים שבין הצבעה על בעיות אידיאולוגיות בתפיסת העולם הליברלית ובין ערעור על עצם אנושיותן של נשים. גם אם לא כל יחידה בצה"ל מתאימה לגיוס נשים, הרי שהטיעון בדבר הנשים המאיימות הוא כבר טיעון מיזוגיני; הוא מסיר את האחריות לכבד את מקומן ואת גופן של הנשים מעל הגברים. נוסף על זאת, הוא אינו מדויק גם מבחינה עובדתית, שכן המקרה של בוכריס איננו מקרה של קצין שנפל שדוד בפני האיום המפתה של הפקידות במשרדו.

 

ההפך הוא הנכון. במובן מסוים, מעשיו של בוכריס הם חוליה במסורת ארוכה ומפוקפקת של קצינים בכירים שמטילים את מרותם – הפיקודית והגברית – על הנשים שמשרתות תחתיהם. ההטרדות המיניות ומעשי האונס אינם תולדה של שילוב גובר של נשים בצבא; מקרים כאלה רווחו בצבא מאז ומעולם, והם רווחו בעיקר בתקופות שבהן מעמדן של נשים בצה"ל היה נחות – כפקידות וכמזכירות.

 

קריאה נוספת: האם צה"ל מחנך לאי שוויון מגדרי? 

 

אם כן, בניגוד לחששותיהם של הגורמים החרד"ליים, דווקא השוואת מעמדן של נשים בצה"ל לזה של הגברים הוא זה שמציב חיץ בפני ניצול יחסי מרות, ואילו חזון אחרית הימים של השמרנים – צבא בלי נשים, או למצער צבא שבו נשים משמשות רק בתפקידי פקידות - הוא זה שנושא פוטנציאל גבוה יותר של ניצול והתעללות. הגברת מעורבותן של נשים בצבא מבטלת את ההיררכיה בין המעמדות והיא בבחינת תמרור אזהרה למפקדים מנצלים; צמצום מקומן בצבא מנציח את מעמדן השולי והנחות.

 

אולי זה לא מפתיע אבל זה בהחלט מאכזב שדווקא הגורמים השמרניים יותר בציונות הדתית בוחרים ללהתייחס לנשים כאל מי שנושאות פוטנציאל מסוכן כל כך, ואל הגברים כאל מפלצות פראיות שאינן שולטות ביצריהן. הדבר אינו מפתיע משום שהוא מתקשר לחשד העמוק שקיים באורתודוקסיה השמרנית כלפי האדם ויצריו: לא מעט בהשפעת תפיסות נוצריות, בקרב רבנים חרד"לים נתפס האדם כחלש, כמי שמועד ליפול בכל העת, כמי שמתהלך בעולם ומוכרח להסיט את עיניו כל העת מפני הפיתויים המזדמנים.

 

אך הדבר גם מאכזב משום שהמסורת ההלכתית לאורך כל הדורות נטתה להטיל על האדם את האחריות למעשיו, לתבוע ממנו לשמור על עצמו ועל יצריו, מתוך אמונה שהוא יכול לעשות זאת. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מורם הרוחני של הרבנים החרד"ליים, כתב כבר לפני מאה שנים,"האדם הישר צריך להאמין בחייו", ואילו הפלג המתבדל בציונות הדתית מתעלם מאמירות כאלו ומצייר את האדם כשור מועד לפורענות, באשמתה של החברה הליברלית שסביבו.

 

התיקון שנדרש בעקבות פרשת בוכריס איננו רק תיקון שקשור ליחסים בין גברים לנשים בצבא בפרט ובחברה בכלל; הוא תיקון רחב הרבה יותר, שמתחיל בהפנמה עמוקה של שוויון בין בני אדם ומסתיים בלקיחת אחריות ובהתמודדות עם העולם ועם תמורותיו, ולא בבריחה מהם.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus