טרנספרנט, צילום יח"צ

ברוכים הבאים לפרובינציה: מסעות "טרנספרנט" בארץ הקודש

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
2.10.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"היו מקומות שבהן "טרנספרנט" גילתה איפה היא בינארית מאוד. למשל, כשהיא רואה מה שהיא מזהה כ"גבר ישראלי לבן" (מרק איווניר, המגלם מאבטח ישראלי), היא מחמשת אותו באקדח, במבטא חצצי ובטמטום"
"ההצעה המשמעותית ביותר של "טרנספרנט" על כל ארבע עונותיה – בין שהיא כתובה טוב יותר או טוב פחות, ובין שגיבוריה תועים נצחית או נשארים במקום אחד - קשורה להכרעה אחת החלטית ובלתי-משתנה: הרוח והגוף הם אחד"
משפחת פפרמן מגיעה לישראל בעונה החדשה של "טרנספרט", והתחושה היא שמדובר בביקור אצל הסבתא הזנוחה. גתית גינת השלימה עם העובדה שהאימפריה לעולם לא תראה אותנו ממטר

"רכבת לדארג'לינג", סרטו של ווס אנדרסון מ-2007, מתאר את מסעם בהודו של שלושה אחים אמריקאים ונוירוטים. השלושה לא שוחחו ביניהם מאז הלוויית אביהם, שמת שנה קודם לכן. דרך המסע, שמתרחש ברובו ברכבת "דארג'לינג לימיטד", החוצה את הודו, מייחלים האחים לשקם את יחסיהם, להשתחרר מצלו של אביהם המת ולמצוא את עצמם, כלומר, כל אחד את עצמו. המפגש בקרון הרכבת מזמן הרבה בירורי נפש וחשבונות נפש. הדינימיקה נקטעת מפעם לפעם, כשהודו מתערבת בדרכיה המסוימות מאוד. באחד הרגעים היפים האלה, מנסים האחים לחלץ שלושה ילדים שנפלו לנהר. האירוע משחרר מטענים רבים ומזמן סצנה יפה ומכמירה במיוחד. אם קולנוע היה בנוי מרוח ולא מחומר, אפשר היה אולי לקרוא לה רוחנית.

 

באותה מידה אפשר לקרוא לסצנה ההיא גם בשמות אחרים. יותר מכל סצנה אחרת, היא מייצגת את ההודי כזר, זר גם על אדמתו שלו, כי אדמתו היא בכלל חלק מתוכנית למימוש יעדים רוחניים של מישהו אחר, ובתוכנית הזאת ההודי הוא אורח, אורחם של שלושת האחים האמריקאים שבאו למצות את המסע לחיפוש עצמם. וכאן, בנקודה הזאת, נפגשים הודים וישראלים. כי הרגע הזה ב"רכבת לדארג'לינג" מזכיר כל כך את העונה הרביעית של "טרנספרנט".

 

בעונה הרביעית של "טרנספרנט" מגיעה משפחת פפרמן לישראל. כתבו על זה לא מעט, וגם התלוננו לא מעט על האופן שבו שוחזרה ישראל על סטים בלוס אנג'לס: הכותל המערבי נראה כמו תפאורה, שלטי הדרכים הם מופת של טעויות כתיב, במקלובה היו עגבניות עוד לפני שהישראלים-יהודים ניכסו אותה, בים המלח אי-אפשר לשחות חתירה.

 

אין זה משנה מה יהיו הטענות - כולן ממחישות עובדה עצובה אחת: אנחנו נעלבים כיוון שאנחנו נמצאים בשולי שוליה של אימפריה ומסרבים להשלים עם העובדה שלנצח תייצג אותנו האימפריה בעין גסה. אנחנו מתנהגים כמו סבתא שלא ממהרים לבקר אותה בחגים. כשכבר באים לבקר, מגיעים בלי ליבידו, שוכחים את היין או לא מביאים פרחים. מה נשאר לנו לעשות? להבין שהאימפריה המתארחת לעולם לא תשנה את אורחותיה ושמי שצריכה להשתנות היא הסבתא. במקום להזמין לחג את מי שממילא לא רואים אותה ממטר, שתעשה את החג עם ההודים. ושתחגוג מכל הלב.

 

 

מי מעל זה? אף לא אחת. גם אני כועסת! שיבואו לבקר ויביאו יין! למשל, כעסתי על ג'יל סלווי, יוצרת הסדרה, שלא דייקה בסצנת המחסום. בסצנה הזאת, שיש בה משהו מרגש כל כך, נשארת אלי לבדה בתור במחסום קלנדיה בזמן שאת ידידה הפלסטיני מעכבים לחקירה. הסצנה מתארת שניות שבהן נמצאת אלי במצב של בלבול ובדידות ופחד נורא, שניות שמבעדן היא יכולה לשמש מתווכת לאמריקאים ולהראות להם מה אומרת העמידה היומיומית במחסום. אבל לי הפריע המחסום הנקי, המסודר, הלא-צפוף. אין כזה.

 

והיו מקומות שבהן "טרנספרנט" גילתה איפה היא בינארית מאוד. למשל, כשהיא רואה מה שהיא מזהה כ"גבר ישראלי לבן" (מרק איווניר, המגלם מאבטח ישראלי), היא מחמשת אותו באקדח, במבטא חצצי ובטמטום. סולוויי, אם את/אתה/אתם א-בינאריים כל כך, יש אצלך מצב לאפשרות של צברים עם חיתוך דיבור לא-דבילי, צברים משכילים, צברים שמסוגלים לאבחנות אינטלקטואליות חדות ולא נוחות גם כשהם מסתכלים עליך/כם?

 

איך זה עובד עם הא-בינאריות, כש"הגבר הלבן" שבתוכך הוא מרכיב מוכחש כל כך? בכולנו יש מקומות תאווי כח, תאווי חמס, תאווי שליטה. הכחשת המקומות האלה, היציאה נגדם, לא עושה את הבגדים שלך פחות עשויים בסדנאות יזע. להעמיס את כל הכוחות התוקפניים הפנימיים על "גבר ישראלי לבן", זה בדיוק כמו להעמיס את כל הכוחות התוקפניים הפנימיים על "הגבר הפלסטיני". בשני המקרים מתעוורים.

 

בתוך עולם סגור

 

מצד שני, הצפייה ב"טרנספרנט" גילתה כמה רוך ושפיות יש במבטם של הפפרמנים על ארץ הקודש. חוסר שלמותם; חיפושיהם הנצחיים; הצניעות האינהרנטית באנשים שגם אם לא יודו בזה, הם רוצים להישאר ליד אבא-אמא/אימא ואימא ואינם מבקשים להיות נביאים או כובשים; העובדה שעם כל המהפכות בחייהם הם לעולם לא יוותרו על מודל של בורגנות ליברלית - כל אלה מייפים בחוסר השאפתנות שלהם את המדבר ואת הים ואת הכותל ואת החורש. ומה יותר דרוש לכותל מחוסר שאפתנות?

 

ישראל או לא, ההצעה המשמעותית ביותר של "טרנספרנט" על כל ארבע עונותיה – בין שהיא כתובה טוב יותר או טוב פחות, ובין שגיבוריה תועים נצחית או נשארים במקום אחד - קשורה להכרעה אחת החלטית ובלתי-משתנה: הרוח והגוף הם אחד. הגוף הוא כמו טקסט. אפשר להעמיד עליו תלי תלים של פרשנויות. אפשר להתווכח על הפרשנויות הללו. אפשר להאמין באפשרות אחת של גוף, ואז להשתכנע באחרת או ליצור חדשה, ואולי לחזור בך. הטקסט והגוף הם מסע נצחי של לימוד.

 

 

טרנספרנט פ
דרושה חוסר שאפתנות. ביקור בכותל (יח"צ)

 

 

"רוח וגוף הם אחד" הוא היגד שגם חילונים יכולים להזדהות או להבין אותו. הוא מציע לראות את הרוח כגילוי של גוף ולא כמקור טרנצנדנטלי, וזה לא מובן מאליו. כל כמה שתכריז על עצמה "טרנספרנט" שהיא א-בינארית, היא למעשה סדרה דתית ומסורתית. היא מייצגת עולם משפחתי ושבטי סגור. בעולם הסגור הזה אמנם שואלים שאלות על תפקידים מגדריים, אבל זה עולם שאינו יכול לדמיין את עצמו בלי שבת, בלי יום כיפור, בלי בית כנסת. יש עולם כזה, והוא שלם מאוד.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus