בלי סנטימנטים: אפרים שמיר אינו חושש למתוח ביקורת

בלי סנטימנטים: אפרים שמיר אינו חושש למתוח ביקורת

social
facebook whatsup email tweeter
נדב מנוחין //
26.11.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אפרים שמיר לא הצליח לתרגם את הכישרון הענק לקריירת סולו עקבית. בשנים האחרונות הוא מזוהה יותר עם אמירות שלוחות רסן כלפי כל מה שמרגיז אותו

אחד השירים המזוהים ביותר עם אפרים שמיר הוא "חבר בחברת עצמי", שבו הוא פורש תגובות שקיבל מאנשים לחייו כמוזיקאי: "אמרו לי, אפרים אל תתפלא אם תיגמר מסכן וחולה, אתה הולך ויורד מהפסים לגמרי". והוא עונה: "אני חבר בחברת עצמי, תאמינו לי שטוב לי בחברת עצמי". האם אפשר לתאר זאת טוב יותר? שמיר הוא האיש ההולך תמיד בדרך שלו, הלפעמים מרגיזה, לפעמים תמוהה, לפעמים אינה מוצאת אוזן קשבת, גם כשהיא דווקא מחפשת.


 

כשהפה של שמיר נפתח, זאת בדרך כלל חוויה מדהימה: לרוב בגלל קולו העוצמתי, כמו זה שהרהיב בסיבוב האיחוד של כוורת והפתיע רבים, שזכרו רק את דני סנדרסון וגידי גוב מהפרונט של הלהקה; ולפעמים, כמו שקורה יותר באחרונה, זה בעקבות השתלחויותיו שלוחות הרסן התכופות של האיש שהתבייש לתת שק של סנטימנטים למוזיקה המזרחית, לשלמה ארצי, לרבנות ולפוליטיקאים, ובעצם, למי לא. בראיונות מקפיד שמיר, יליד ברית המועצות שעלה בצעירותו מפולין, לחזור על המנטרה ש"הוא לא עזב משטר חשוך אחד בשביל שיסתמו לו את הפה במשטר חשוך אחר". ואמנם, אין לו כוונה לשתוק, גם אם הוא מעורר עליו את זעמם של רבים. לעומת זאת, כשהוא היה עסוק בלשיר, זאת כבר ממש היתה אופרה אחרת.
 

לשמיר יש מגוון מכובד של להיטים ורפרטואר ששלובים בו הישגים מפוארים, ובכל זאת, כסולן, נדמה שהוא לא הגשים את מלוא הפוטנציאל שלו. במבט לאחור, קשה להבין כיצד שמיר לא נהפך לבסוף לאמן בסדר הגודל של חבריו, יוצאי דור הזהב של להקת הנח"ל (זו שכללה גם את גוב, סנדרסון, אולארצ'יק, אשתו לימים אסתר שמיר, מירי אלוני, ענת גוב, יהודה עדר וחברות שוקולד מנטה מסטיק - ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין) או שותפיו לכוורת. לחיים יש תוכניות אחרות.
" לשמיר יש מגוון מכובד של להיטים ורפרטואר ששלובים בו הישגים מפוארים, ובכל זאת, כסולן, נדמה שהוא לא הגשים את מלוא הפוטנציאל שלו. במבט לאחור, קשה להבין כיצד שמיר לא נהפך לבסוף לאמן בסדר הגודל של חבריו, יוצאי דור הזהב של להקת הנח"ל או שותפיו לכוורת "
 

שמיר, פימה שמוקלר בשבילכם, עלה ארצה בגיל 17, וכעבור זמן לא רב עֶברת את שמו והגיע ללהקת הנח"ל, בהרכבה המפואר והמצליח בכל הזמנים. חיש מהר הוא צד את עינו של יאיר רוזנבלום הגדול, המנהל המוזיקלי של הלהקה, ומצא את עצמו שר ומנגן את להיטיה, ובהם "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", "בלדה ליצחק שדה" והחידוש לשיר "הרעות". בד בבד הוא נלקח על ידי רוזנבלום לעבודות צדדיות מחוץ להרכב הצבאי ומצא את עצמו שר שירים כמו "מיקה" (שנכתב למיקה מרידור, שרוזנבלום היה מאוהב בה עד כלות) ומאוחר יותר גם את "ליל חניה" עם ירדנה ארזי וחנן יובל, במה שמוכר כאחד השירים הישראלים הגדולים בכל הזמנים. החריגות של שמיר - הלא-צבר הממושקף בעל הקול הגבוה - בלטה לעין לעומת חבריו, אבל בעזרת האהבה לרוקנרול שהביא איתו מהגולה, הוא מצא שפה משותפת עם הנגנים של הלהקה סנדרסון ואולארצ'יק (שאף הוא עולה מפולין), ואלה הרכיבו יחד את הלהקה הצבאית הראשונה שקרצה לרוק באופן מובהק.
 

ידען מוזיקלי ורוקר חסר מעצורים


מכאן היתה קצרה הדרך לכוורת ול"סיפורי פוגי". כוורת היתה להקה שבה כולם ניגנו וכולם שרו, אבל רבים זוכרים את גוב ואת סנדרסון כפנים של הלהקה. דווקא שמיר, שגם ניגן בגיטרה חשמלית יחד עם סנדרסון וקלפטר, היה זה ששר ברבים משיריה את הסולואים המרכזיים בקולות הגבוהים, ולא פעם את המופרעים שבהם: קשה להיזכר מבלי לפרוץ בצחוק בסולו הווקאלי המפעים של "סוכר בתה", או בשמיר מפזם את "הבלדה על ארי ודרצ'י". בסופו של דבר, זכור לו יותר מכול דווקא השיר שבו גילם את המאוהב הביישן "היא כל כך יפה", וכמובן, "שיעור מולדת", שהלחין עוד בפולין וכאן נכתבו לו מילים עבריות מאת עלי מוהר. קבוצת הכוכבים של כוורת היתה להקה חלוצית, מהחוליות המקשרות המשמעותיות ביותר בין שירי ארץ ישראל, הלהקות הצבאיות והרכבי הבידור של שנות ה-60 לרוק הישראלי המוקדם. רוב האנשים שהובילו את המהפכה הזאת היו עולים חדשים - ג'וזי כץ מהחלונות הגבוהים, זוהר לוי מאחרית הימים, צביקה פיק, סנדרסון - והחיבור שלהם לתרבויות אחרות, לא ישראליות, שינה לעד את המוזיקה הישראלית. לשמיר יש מקום מכובד בגלריה של הדמויות האלה. אבל כוורת התפרקה, והוא החל לגשש את דרכו במסגרות אחרות.


 

הראשונה היתה עם שותפתו ליצירה ולחיים אסתר שמיר. האלבום המשותף של השניים, שיצא ב-1977, היה ונשאר יצירת המופת של שניהם. זהו אלבום ארוך שנע על כל הקשת המוזיקלית שהשניים הכירו. רוקנרול דחוס, לעתים אפילו מתקדם (כמו בשבע הדקות הארוכות של "השכנה הקטנה"), ובצדו שירי אמצע הדרך. הצמד חלק את הכתיבה, ההלחנה והביצוע, ובסופו של דבר, הוליד את הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה של השניים; אצלה: "עברתי רק כדי לראות" (שהלחין שמיר), ואצלו: "נכון את יפה", שיר הנקמה שכתב לירדנה ארזי, ו"ערב של יום בהיר" - השיר השלם ביותר בקריירה שלו, הרצוף מחוות לביטלס (עם קריצה ל-"Here Comes the Sun" וכמובן ל"לילה של יום מפרך") וללהקת ווינגס של פול מקרטני (עם הומאז' ל-"Band on the Run"). השילוב בין שני אלה מזקק את הכישרונות של שמיר כמוזיקאי רוק - מצד אחד ידען מוזיקלי, מלחין נהדר וזמר טוב, ומצד שני, רוקר אינטואיטיבי, חסר פילטרים ומעצורים.


 

זה היה שיאו של שמיר כמוזיקאי מוביל. ניסיון שלו עם המפיק לואי להב להקים להקת רוק מחוספס שנקראה חמסין - שפּאנק, פאנק, רוקנרול קלאסי ודיסקו שימשו בה בערבוביה - נכשל. גם חמסין, שניסתה להיות מעין Cream ישראלית, היתה ניסיון ראשוני להביא לישראל תרבות רוק לונדונית (ובעיקר גל הפאנק של סוף שנות ה-70) שלא היתה בה קודם. להכיל מוזיקאי שמפלרטט עם רוק כבד ושירי ארץ ישראל גם יחד, ביישן ופרוע  כאחד - זה כבר היה יותר מדי לקהל המקומי.

" באחרונה כתב שמיר מילים חריפות במיוחד על הציבור המזרחי, ונענה בהאשמות בגזענות. הוא לא התרגש. מבחינתו, הכתיבה הטוקבקיסטית היא חלק מהיותו אמן שאינו דופק חשבון לאיש "

זה היה, למרבה הצער, גם מקומו כסולן בודד. שמיר הקליט בסך הכול ארבעה אלבומי סולו מקוריים (שאר חברי כוורת, להוציא המתופף מאיר פניגשטיין, הוציאו יותר אלבומים), כולל האחד המשותף עם אסתר שמיר. את כולם הוציא במרווחי זמן גדולים זה מזה: 1977, 1983, 1992 ו-2003. נוסף על אלה, יש לו עוד שני אלבומי הופעה (אחד משותף עם אולארצ'יק וקלפטר) ואלבום שבו חידש משיריו. לאורך השנים הצליחו כמה שירים שהיה מעורב בהם, ובעיקר "רוקד לקול הבנות", אבל שמיר לא נעלם במשך כל הזמן הזה. הוא המשיך להיות מעורב בפרויקטים מוזיקליים שונים. הוא הפיק שני אלבומים מצליחים במיוחד בשנות ה-90 - אלבום הפריצה של טיפקס "החיים שלך בלאפה" ואלבומם היחיד של להקת נמרוד והבודדים, שממנו זכור להיט הענק "בורח". כל הזמן הופיע עם שיריו  ושיתף פעולה עם מגוון רחב של אמנים, מיאיר דלאל ועד שם טוב לוי.


 

הפרק האחרון במסלול של שמיר, בינתיים, נכתב בפייסבוק. שם הוא שופך את חמתו על המצב במדינה ואינו חס על איש. באחרונה כתב מילים חריפות במיוחד על הציבור המזרחי, ונענה בהאשמות בגזענות. הוא לא התרגש. מבחינתו, הכתיבה הטוקבקיסטית היא חלק מהיותו אמן שאינו דופק חשבון לאיש. אפשר גם לראות את זה אחרת: אכזבתו המתמשכת של המהגר מהפער בין המציאות שבה נתקל ובין מה שהובטח לו ותואר ב"ים הבטון", כשם אלבומו האחרון, שהוא היום גוש דן, ובין הארץ של הכורמים והיוגבים, כפי שהצטייר - בטעות, כנראה - המקום הזה בילדותו, שהיתה יפה.

כל הפרטים על המופע "יוצא מהמסלול"  שכולל עיבודים קאמריים חדשים לשיריו של אפרים שמיר

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus