איחלתי לאינטלקטואל בהצלחה: כיצד אפשר להשפיע על השיח הציבורי בארץ?

הבקשה שאכתוב טור על "איש הרוח והפוליטיקה הישראלית" גרמה לי להיזכר במריבה שהתחוללה ביני ובין חבר אינטלקטואל לפני כחודש וחצי. זה היה זמן בעל חשיבות כי היתה אמורה להתקיים ישיבת ממשלה גורלית בנושא הסכם תמלוגי הגז, העסקה הכלכלית הגדולה ביותר שעשתה ממשלת ישראל מאז קום המדינה, אלא שהתקשורת הישראלית היתה אדישה ברובה לשאלת הגז, ונוכחתי לדעת שגם בפייסבוק הכול כרגיל. הפיד שלי, כמו התקשורת המיינסטרימית והאלטרנטיבית כאחד, התעסק בכפייתיות בשערורייה שעורר מינויה של שרת התרבות והספורט החדשה מירי רגב בקרב אמני ישראל. רק מעטים טרחו לכתוב על הסכם הגז שאמור להשפיע על החברה בישראל באופן בלתי הפיך ולקבוע את גורלנו פה. 

 

למעשה, גם אני לא חשבתי על הצורך לעשות צעד ציבורי בנושא הזה, שנתפס בעיניי כמשעמם ושולי, עד שחבר טוב שפגשתי הציג לי נתונים ששכנעו אותי שיש פה עניין עצום, עניין שבגללו יכולה ללכת ישראל לעזאזל. בכל אופן, אחרי שהחבר הזה הלך הביתה, החלטתי לעשות משהו והתקשרתי ליונתן לוי, הבמאי ויוצר המחזה אנרגיות טובות (עיבוד של פרוטוקול ועדת הכלכלה שדנה ב-2010 בתמלוגי הגז). יחד, קבענו שנעלה את המחזה עוד באותו השבוע כדי לעורר מודעות. זמן קצר אחר כך גם נקבעה הפגנה גדולה שנועדה לאותו השבוע.

 

הלהט הרוחני והפיזי שבו התגייסתי לטובת הנושא גרם לי להיות ערנית מאוד לגבי השאלות מי מהאנשים המופיעים בציבור, אלה שיש להם דריסת רגל ציבורית, מביעים דעה בנוגע להסכם הגז ומה הם אומרים עליו. וכך, בעודי מחפשת לשווא איזה ליבוביץ' בן זמננו שישים את כל כובד משקלו על הסוגיה החברתית-כלכלית הבוערת שמאיימת להופכנו לניגריה או לאנגולה, נחשפתי לטור שכתב חברי האינטלקטואל באותו השבוע.

 

 

(צילום: פלאש90, תומר נויברג)

 

 

 

בטור שלו, שהתפרסם בכלי תקשורת ידוע, הוא הרהר בברק ובאלגנטיות, כהרגלו, על נושאים מנושאים שונים, כגון האקלים. בסוף אותו טור, הוא טען משהו עמום על הניאו-ליברליזם המסוכן, אבל לא אמר שום דבר על הגז. הדם עלה לי לראש. מיד כתבתי לו הודעת צ'אט מרת נפש על שבגד בתפקידו, והוא בתמורה האשים אותי ברודנות וייעץ לי לכתוב שיר על הקמת קולחוז. אני טענתי שבזמן שבו עלול להתרחש אסון, אי אפשר שלא לצאת בפומבי, והוא טען שאינו נון פיקוח רעיוני. גמרנו את המהלומות המילוליות שלנו בנתק שנמשך כחודש ושהיה עלול להימשך עד אינסוף לולא חלמנו זה על זו והמטאפיסיקה ניצחה את האיבה התיאורטית שלנו.

 

כוכב הרשת הרג את האינטלקטואל

 

בכל אופן, מאז אותה המריבה נותרה במוחי השאלה: למה צריך לצפות מאינטלקטואלים ישראלים, ואם בכלל צריך לצפות למשהו. הרי השאלה מה מקומם של האינטלקטואלים בחברה הישראלית, ובפרט, מה צריכה להיות מעורבותם בנושאים כלכליים-חברתיים, היא שאלה מסובכת מאין כמותה. היא מסובכת כי היא כרוכה בפתרון החידות הבאות: מי הם בכלל האינטלקטואלים של זמננו? ומי זאת החברה הישראלית שהם אמורים לדבר אליה?

 

אינטלקטואלים במובן המסורתי, שניתן למצוא אותם בקרב אקדמאים מפורסמים בתחומם או אנשי רוח כמו סופרים ומשוררים בעלי מעמד, אמורים בעתות של משבר חברתי, מבוכה רוחנית ואובדן דרך קולקטיבי לפסוע קדימה ולעשות כמעשה הנביאים. עליהם להעביר ביקורת, להמשיג את מה שדורש המשגה, לתת קול לשכל הישר ולרקום חזון מרחיק ראות. בשביל לעשות כן, נדרשים שני תנאים.

 

האחד הוא תנאי פסיכולוגי: על האינטלקטואלית להאמין שהיא כזאת; אש הנבואה צריכה לבעור בלבה ועליה להיות מסוגלת לדמיין, לפנטז ואף לשגות באשליות שיש לה קהל שומעים. מתוך האמונה היוקדת הדון קיחוטית הזאת, האינטלקטואלית יוצאת לפעולה. התנאי השני הוא תנאי חומרי ופיזי המחובר לעיקרון המציאות: נדרש קהל שומעים ונדרשת במה שממנה יכולים להיות מופצים הדברים אל הקהל הזה. התנאים הללו חייבים להתקיים כדי שייתכן אינטלקטואל ציבורי.

 

האם התנאים הללו יכולים להתקיים בישראל כיום? המשבר שבו נתונים האקדמיה הישראלית והעוסקים במדעי הרוח בפרט אינו עוצר בקריסת התשתית, אלא חודר אל המערך הנפשי של מי שעוסקים בכך ומחלחל ליכולת שלהם לדמיין את עצמם נעים החוצה מהתחום הצר שמוגדר להם מקצועית. בתוך מצב מפורק כל כך, ומבודד, מעטים, אם בכלל, ייקחו על עצמם באופן עקבי את התפקיד של הצופה לבית ישראל. ולכן, אולי צריך לשנות את המונחים. אולי אבד הכלח על האינטלקטואלים, ועלינו לדבר על כוכבי תקשורת ורשת שמעוניינים לדבר על סוגיות פוליטיות ומוסריות, ואולי עלינו להפסיק לדבר על חברה ישראלית כישות הומוגנית, ובמקום זאת, לדבר על קבוצות שלהן יש אינטרסים משותפים.

 

 

 

לקריאה נוספת: תהל פרוש רוצה למוטט את הבנקים באמצעות שירה

 

 

 

הצטרפו לדף הפייסובק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6