יהודי טוב האחים כהן
יהודים, הם בכל מקום: מה עומד מאחורי יצירות אוטו-אנטישמיות?
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
27.10.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שימו לרגע בצד את היהודים שמזדעזעים מהיצירה הכאילו-אוטו-אנטישמית. חִשבו על היהודים שמתמוגגים מצחוק. למה זה מענג - לראות את עצמך ככה עם השטריימל, השפתיים העודפות, האף המעוקל, השמנוניות הקיומית? האם זה טקס? האם הטקס הזה מגונן? "
"האמנות הפלסטית סירבה להיפרד מהצואה כי האמינה שיש בה וביחסינו אליה משהו שאסור להתכחש אליו. במובן הזה, נטלי כהן וקסברג, האמנית הישראלית שהטילה צואתה על דגל ישראל, היא נצר לשושלת אמנותית ארוכת ימים"
אצל וודי אלן והאחים כהן, אצל קומיקסאים ישראלים ויהודים-אמריקאים – פרודיות של יוצרים יהודים שעושות שימוש בסטראוטיפים אנטישמיים זוכות לעדנה. למה יהודים יוצרים יצירות אוטו-אנטישמיות? למה אנחנו מתענגים עליהן? ואיך זה קשור לאמנים שהשתמשו בהפרשות כחומרי גלם?

למשש את האף עד לעיקול וגם אחריו; לנענע כפות ידיים במקצבים שונים של סערה רגשית; לגלגל עיניים לשמים וללטף אדם מבוגר בדרך ששמורה רק לבני הגזעים השמִיִים - כל אלה מתועדים ב"יהודים", סרטו של הבמאי היהודי-צרפתי איבן אטאל.

 

הסרט, שתרגום שמו מצרפתית הוא "הם בכל מקום" ושעלה החודש בבתי הקולנוע בישראל, הצטרף לגוף יצירה הולך ומשגשג של יוצרים יהודים שמשתמשים באיקונוגרפיה אנטישמית ונהנים מכל רגע. דוגמאות ברוחו של "היהודים" - וולגריות, נועזות ומתוחכמות יותר - אפשר למצוא בין היתר בקולנוע של וודי אלן, ב"יהודי טוב" של האחים כהן וב"בוראט" של סשה בארון-כהן.  

 

בד בבד עם הקולנוע, הכאילו-אוטו-אנטישמיות זכתה לעדנה גם בעולם הקומיקס והקריקטורה. לפני עשור, בתגובה לפרסום הקריקטורות האנטי -אסלאמיות בדנמרק, החליט עיתון איראני להשיק תחרות קריקטורות אנטישמיות. בתגובה לתחרות האיראנית, החליטו הקומיקסאי אמיתי סנדי והשחקן איל זוסמן לפתוח תערוכת-נגד. לא נגד מוסלמים; נגד יהודים.

 

 

זה היה אקט כאילו-אוטו-אנטישמי מובהק. "אנו נראה לעולם שאנחנו יכולים ליצור את הקריקטורות הכי מלאות שנאת יהודים שאי פעם נוצרו. שום איראני לא יביס אותנו במגרש הביתי שלנו", מסרו סנדי וזוסמן בהודעה לתקשורת באמצע פברואר, כמה ימים לאחר שהעיתון האיראני הודיע על התחרות שלו.

 

שימו לרגע בצד, ובכבוד הראוי, את היהודים שמזדעזעים מהיצירה הכאילו-אוטו-אנטישמית. חִשבו על היהודים שמתמוגגים מצחוק. למה זה מענג - לראות את עצמך ככה עם השטריימל, השפתיים העודפות, האף המעוקל, השמנוניות הקיומית? האם זה טקס? האם הטקס הזה מגונן? האם כשאנחנו מתענגים על בדיחות האף היהודי של עצמנו או מדובבים ב"יוטיוב" את אוטו גאנץ בתפקיד היטלר בסצנה המפורסמת ההיא מסרט "הנפילה", יש לנו תחושת השבה של שליטה? למה איננו משיבים שליטה אפוא בצורה הפוכה? למשל, כמו נוצרים טובים בסרטים שמנופפים בצלבים מול ערפדים?

 

זרע שמפריח את המדבר

 

אחד הקומיקסאים הרדיקליים שהשתתפו בתחרות הקריקטורות היהודית הוא אלי וואלי היהודי-אמריקאי. מאז הוא ממשיך להכין צבעי טוש מדם של ילדים נוצרים. לכאורה, כמובן. בקומיקס שלו שנקרא "האיש הישראלי והבחור מהגולה", שפורסם באתר היהודי-אמריקאי המקוון "ג'וסי", מככבים שניים: גבר ישראלי גבוה, בהיר בלורית (בעל מראה גרמני), חתיך. לידו, וכמה ראשים מתחתיו, מהדס יצור כלאיים קצרצר, עקום רגליים, אף וגב. זה "הבחור מהגולה".

 

וואלי ממפה את חלקי הגוף שלהם ומשווה: כך, למשל, ל"איש הישראלי" יש "ריח של עצים, שדות, הרים ומעיינות נובעים"; לגלותי יש "ריח של שום". לישראלי יש "זרע שמפריח את המדבר"; לגלותי "לא היתה זקפה מאז חורבן בית המקדש". הישראלי "מפעיל את המעיים בסדירות אופטימלית" ו"בצואה שלו משתמשים כמו מטבע במדינות מתפתחות"; הגלותי, לעומתו, "מסוגל להטיל צואה רק בסיוע של חמשת אלפים מ"ג מגנזיום וארבעה גלון מיץ שזיפים".

 

 

elivalley
"האיש הישראלי והבחור מהגולה"

 

"הקיום שלי הוא פסולת", אומר הגלותי. משהו בעיניים העצובות ובמבנה הפנים שלו מזכיר קצת את בגין. "אל תפחד, בחור מהגולה!", אומר הישראלי, יותר נכון הקוקטייל המושלם של הישראליות, "אני פה להחליף אותך!". מדי פעם מתכווץ "הבחור מהגולה" כש"איש ישראלי" משפריץ את עליונותו. "עם חברים כאלה, מי צריך אנטישמים?", הוא ממלמל. "מה אמרת?!", שואל "איש ישראלי". "כלום", עונה היהודון חלושות, ומציע: "אני יכול להביא לך משהו, איש ישראלי? כוס קפה? עוד ארבעה מיליארד דולר?".

 

ללוש את המרקם

 

למה יוצרים יהודים יוצרים יצירות אוטו-אנטישמיות ולמה אנחנו מתענגים עליהן? סיפור ארוך. באחד הפורומים האינטרנטיים לפסיכולוגיית ילדים, אישה כותבת על קרוב משפחתה בן הארבע, ש"מרח צואה על האסלה, על הרגליים ועל הידיים שלו. לפי מה שאימא שלו מספרת, זאת לא פעם ראשונה שהוא מתעסק בצואה שלו. היינו מעוניינות לדעת ממה זה יכול לנבוע ואיך אפשר לטפל בזה".

 

"האחיין שלך חוקר את גופו ואת ה'תוצרים' היוצאים ממנו", משיבה לה אשת המקצוע, "הוא סקרן לגבי הקקי, מבין שהוא דבר שלילי ו'מסריח', אך גם רוצה לדעת על התחושה ועל המרקם של דבר מעניין זה. בעיניו, זוהי יצירה כמו ציור בגן. תוכלו לעזור לילד באמצעות חינוך להרגלי ניקיון טובים: להסביר לו שהקקי מלוכלך ושלא משחקים בו, לדאוג שמבוגר ישהה סמוך אליו כשהוא נמצא בשירותים כדי שיוכל לסייע לו להתנקות ולצאת. נוסף לכך, תנו לילד הזדמנויות לחוש ולעבוד עם מרקמים דומים אך מתאימים ליצירה: בצק, פלסטלינה, חול ובוץ בים וכדומה".

 

זאת הצעה ראויה, בלי ציניות, כיצד להמיר פעולה שהיא מחוץ לחינוך ומחוץ לעולם החברתי לפעולה מקובלת חברתית. ועם זאת, נוזלינו, של כלל בני האדם במקרה הזה, כבר הפכו לחלק מהאמנות המודרנית, לפני יותר ממאה שנה. למשל, צמד האמנים הבריטי גילברט וג'ורג', מהמנומסים והאלגנטיים שבאמנים, הציג תצלומי ענק ובהם פירוק מיקרוסקופי של דם, שתן וצואה. האמנות הפלסטית סירבה להיפרד מהצואה כי האמינה שיש בה וביחסינו אליה משהו שאסור להתכחש אליו. במובן הזה, נטלי כהן וקסברג, האמנית הישראלית שהטילה את צואתה על דגל ישראל, היא נצר לשושלת אמנותית ארוכת ימים. להתפלץ ממנה זה בערך כמו להתפלץ מציורי המערות באלטמירה.

 

אפשר לראות ביוצרים יהודים שמשתמשים בחומרי גלם אנטישמיים כבני הדודים הרחוקים של אותם אמנים פלסטיים שהשתמשו בעבודותיהם בנוזלי גופם. "הסופר, מוקסם מהבזוי, משער את הלוגיקה שלו, משליך את עצמו עליו, וכתוצאה מכך עושה שימוש משובש ופרוורטי בשפה, סגנון ותוכן", כותבת ז'וליה קריסטבה ב"כוחות האימה: מסה על הבְּזוּת". "אך בה בעת, תחושת הבזות היא שופטת של הבזוי ושותפה שלו לדבר עבירה... ניתן לומר שעם ספרות מתבצעת חציית קטגוריות של הטהור והלא טהור. של האיסור ושל החטא, של המוסר ושל הלא מוסרי" (תרגום: נועם ברוך).

 

קריסטבה כותבת גם כי "אופני הטיהור השונים של הבזוי – צורות קתרזיס שונות – מהווים את תולדות הדתות, וסופם באותו קתרזיס במובהק, קרי האמנות, לפני הדת ואחריה". היוצרים האוטו-אנטישמיים נהנים מהחופש לחצות גבולות, אבל בסופו של דבר, הם גם מיטהרים. בעצם, זאת חציית גבולות והיטהרות בעת ובעונה אחת. לצייר קריקטורה אנטישמית של עצמך זה לחשוב שאתה משחק בקקי הנורא של ההיסטוריה, וגם מיטהר ממנו.

 

"במבוזלד" (מתוחמנים), סרטו היפה של ספייק לי משנת 2000, מנסה לשלוט ברגע המתעתע הזה של התלכלכות והיטהרות. הסרט מספר על אפרו-אמריקאי בוגר הרווארד ששמו פייר דלקרואה שמחק מתעודת הזהות את שמו "השחור" ואימץ הגייה אנגלית נוקשה, כמו-לבנה. דלקרואה עובד כיוצר ברשת טלוויזיה גדולה. הבוס הלבן והכאילו-מגניב שלו אינו מקבל את הצעותיו לסדרות טלוויזיה על שחורים אינטליגנטים ומשכילים, ודלקרואה מפחד לאבד את עבודתו. כדי לשרוד, דלקרואה מפתח מיני-סדרה גזענית מאוד, כאילו מצחיקה, ומעמיס על דמויותיה את כל חומרי הקריקטורה הוויזואלים הגזעניים שצברה ארצות הברית מאז הביאה אליה עבדים.

 

 

 

 

הרגעים היפים והמדכדכים ביותר בסרט הם הרגעים לפני הצילומים באולפן, בחדרי ההלבשה, שבהם יושבים שני כוכביה השחורים של הסדרה וצובעים את פניהם בשחור פחם, בטכניקה מסורתית שהשתמשו בה שחקנים לבנים שגילמו שחורים בתיאטראות ובאולפני סרטים בארצות הברית ובאירופה. ככל שהצלחת הסדרה הכאילו-מגניבה גדלה וגואה, טקס ההחייאה המעוות של המסורת הזאת נהיה יותר ויותר רעיל להם.

 

מעניין לראות שבהשוואה בין "במבוזלד" לקומיקס של וואלי ול"בוראט" של ברון כהן, יוצא שספייק לי מרשה לעצמו להתאבל. מעניין גם להשוות בין טקסי ההיטמאות וההיטהרות של יוצרים יהודים המשתמשים בחומרי גלם אנטישמיים ואמנים שמשתמשים בהפרשות גוף ובין מפגש של מומחים פורנזיים עם גופות. בסופו של דבר, שני הצדדים הרי מתעסקים עם הנוראות של המוות, אלה בעקיפין ואלה במישרין.

 

יכול להיות שמומחים פורנזיים יוצאים נשכרים מההשוואה הזאת. אולי ברון-כהן, וגם איבן אטאל, הם אנשים מפוחדים יותר מד"ר נורית בובליל, מומחית לדנ"א פורנזי. בובליל אמרה לאיילת שני מ"הארץ": "הגוף מבחינתי הוא מעטפת. זו קליפה כל כך לא מעניינת. ראיתי אותה, את הקליפה הזאת, כל כך הרבה פעמים ברגעים שאחרי. זה לא־כלום. אני, מבחינתי, ביום שאחרי, שיזרקו אותי לשועלים".

 

מי שמלטף באובססיה את האף המעוקל שלו עדיין לא הבין את זה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus