שמע סיפור

שמע סיפור

social
facebook whatsup email tweeter
2.2.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מדוע הביאה המשנה סיפור מפיו של רבי חנינא סגן הכהנים? הדיון בשאלה זו יכול ללמד אותנו מתי הופך מעשה שהיה לבעל משמעות הלכתית. תמר דבדבני - הדף השבועי

 לוגו מדור הדף השבועי

מאי קא משמע לן? איבעית אימא: מעשה קא משמע לן; ואיבעית אימא: מאי דוחה? כלאחר יד (זבחים פ"ה, ע"ב).

תרגום:
מה משמיעים (מלמדים) לנו (דברי רבי חנינא סגן הכהנים במשנה)? אם תרצה, אמור: מעשה הוא משמיע (מלמד) לנו; ואם תרצה, אמור: מה (כוונתו בביטוי) "דוחה"? כלאחר יד.

הקשר:

במשנה השנייה בפרק התשיעי של מסכת זבחים מוצג כלל של ר' שמעון, שקובע כי זבחים שנפסלו תוך כדי עבודת הקודש לא יֵרדו מעל המזבח לאחר שהועלו לשם. המשנה השלישית באותו הפרק מפרטת אילו זבחים ירדו מן המזבח כיוון שהפסול אירע בהם לפני שהובאו אל הקודש. ברשימה זו מופיעים גם "בעלי המומים". בסוף משנה זו מובאת עדותו של ר' חנינא סגן הכהנים: "דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח" (משנה זבחים ט', ג'). בקטע שיידון כאן תוהה התלמוד על בחירת המשנה להביא עדות זו.

 

דיון: כיצד, ואם בכלל, ניתן ללמוד הלכה ממעשה?



מאי קא משמע לן?

התלמוד מתלבט לגבי משמעות הופעת דבריו של ר' חנינא סגן הכהנים במשנה: לכאורה, בדברי ר' חנינא אין חידוש, שהרי הם מסכימים עם תחילתה של המשנה שזבחים בעלי מומים יורדים מן המזבח.

 

ר' חנינא סגן הכהנים מזוהה עם שתי קבוצות שונות זו מזו - הכהנים והחכמים. בהיותו כהן הוא מכיר את ההתנהלות במקדש ואף מדווח עליה מכלי ראשון כמה פעמים במשנה (ראו, למשל, במשנה עדויות ב', א'). בהיותו מן החכמים הוא מקבל עליו (כך נדמה) את "חוקי המשחק" של בית המדרש. לפי חוקים אלה, עדויות היסטוריות מהוות כלי חשוב בקביעת ההלכה, אך לא כלי בלעדי, ולכן ניתן לסתור אותן באמצעים למדניים ועל בסיס כללים לוגיים (ראו, למשל, במשנה עדויות ב', ב').

 צילום: פלאש 90

איבעית אימא: מעשה קא משמע לן
-

התלמוד מציע שני הסברים אפשריים להופעת דברי ר' חנינא במשנה. על פי ההסבר הראשון, דברי ר' חנינא אינם מהווים חזרה על ראשית המשנה, אלא מוסיפים עליה משהו חדש: עדות על מעשה שהיה.

 

תפקידו של המעשה כמקור ללימוד תורה כבר נידון בעבר בטור זה ("תיאוריה או תכלס?"). מן הסיפור שנלמד שם עולה שמעשיו של הרב חשובים לפחות כמו דבריו, והתורה שניתן ללמוד מהם משמעותית ועמוקה כל כך עד שיש בידה לאתגר, ואפילו לסתור, את המילים שהוא אומר ואת הפסיקות שהוא פוסק.

 

בפרק השמיני של מסכת בבא בתרא, במסגרת הדיונים על ירושות הורים לילדיהם, מעלים החכמים תהיות על משמעותה של ירושת התורה שהם מעבירים לתלמידיהם אחריהם. במשנה החמישית בפרק זה מופיעים דבריו של ר' יוחנן בן ברוקא, ובדיון התלמודי חולקים שני חכמים על יחסו של רבי יהודה הנשיא לדברים אלה: "אמר רבי זריקא, אמר רבי אמי, אמר ר' חנינא, אמר רבי (יהודה הנשיא) - הלכה כר' יוחנן בן ברוקא; אמר לו רבא: 'הורה' נאמר" (בבלי ב"ב ק"ל, ע"ב, התרגום שלי). התלמוד תוהה על פשר המחלוקת בין השניים, וקובע: "מר סבר: הלכה עדיפא, ומר סבר: מעשה רב". כלומר, לדעת ר' זריקא יש ללמוד הלכה מפסיקתו העקרונית של רבי, אך לדעת רבא יש ללמוד את אותה ההלכה דווקא מן האופן שבו הורה רבי הלכה למעשה במקרה מסוים. על כך מגיב התלמוד בציטוט של ברייתא: "אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה".

בפירושו לסוגיה זו מסביר הרשב"ם את כוונת הברייתא: "אין למדין הלכה - כלומר אין לומדים לעשות; לא מפי לימוד - שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר 'מסתבר הטעם של פלוני חכם', אין תלמידיו לומדים משם הלכה ששמא אם יבוא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר; ולא מפי מעשה - אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך ששמא טעה בטעם של פסק הדין של אותו המעשה, שהרבה טועים בדבר הלימוד" (התרגום שלי). לדעת הרשב"ם, הברייתא טוענת שמותר להסיק מסקנות הלכתיות רק כאשר נאמרת הלכה למעשה באופן מפורש ולגבי מקרה ספציפי. הסקת מסקנה הלכתית בכל מקרה אחר - על בסיס לימוד או על בסיס עדות למעשה כלשהו - מוּעדת לטעות.

 

מתוך כך עולה אצל הרשב"ם שאלה קשה: האם מותר לפסוק הלכה על פי התלמוד, שכולו מורכב מפסיקות ("הלכה") ומסיפורי מעשה? על שאלה זו הוא מנסה לענות בהמשך דבריו.

ראשית הוא מצטט אמירה מרתקת מפי ר' זעירא בשם שמואל: "אין למדים לא מן ההלכות (שבמשנה) ולא מן ההגדות (סיפורי המעשה שבמשנה) ולא מן התוספות (הברייתות שבתוספתא) אלא מן התלמוד" (ירושלמי פאה פ"ב, ה"ד). כלומר, לתלמוד יש ערך ותוקף גדולים יותר מלכל המקורות שקדמו לו, ולימוד הלכה יכול להיעשות רק ממנו. הרשב"ם מסביר: "בהלכות הפסוקות בדברי האמוראים ודאי סומכים אנו שכיוון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא שהם 'סוף הוראה', ודאי עליהם אנו סומכים... ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמרא, כמו שסדרן רב אשי?!" (התרגום שלי).

על פי הרשב"ם, יתרון התלמוד על פני המקורות התנאיים (משנה ותוספתא) הוא שעריכתו מהווה סיכום הלכתי למקורות הקודמים לו ובכך מבטאה פסיקה של הלכה למעשה. משום כך אפשר וחייבים להתבסס עליו וללמוד ממנו כדי לפסוק הלכות בזמן הזה.

 

כאמור, התלמוד מציע שדברי ר' חנינא סגן הכהנים מוסיפים למשנה חיזוק בדמות עדות על מעשה שהיה. לאור דברי התלמוד בבבא בתרא לעיל, ובמיוחד לאור פירושו של הרשב"ם שם, קשה לראות בהסבר זה פתרון של ממש: מעשה שאין בו הוראה של הלכה, קשה ללמוד ממנו, ואולי אפילו אסור לעשות כך, מחשש שמא נטעה בהבנת הפעולה שנעשתה או נשגה בפירוש ההלכתי שניתן לה.

 

ואיבעית אימא: מאי דוחה? כלאחר יד- 

ההסבר השני שמציע התלמוד להבאת דברי ר' חנינא במשנה מתייחס לאופן המסוים שבו דחה אביו את בעלי המומים מעל המזבח, לאחר שהועלו לשם.

רש"י מפרש: "כלאחר יד - ואין מורידן דרך ביזיון בפרהסיא". כלומר, החידוש שמלמדת עדותו של ר' חנינא הוא שהורדת הזבחים הפסולים מן המזבח אינה נעשית באופן פומבי, וזאת כדי למנוע ביזיון. מי עלול להתבזות ממעשה כזה? אולי אלה הכהנים, שטעותם (הם לא זיהו שמדובר בקורבן פסול) תתגלה ברבים; אולי זה המקדש עצמו, שהודו והדרו תלויים גם באופן שבו רואה אותו העם, והורדת הזבח בגלוי תיצור מראית עין של חוסר סדר וחוסר שליטה, שיפגמו ביראת הקודש כלפיו.

 

מרגע שהפך סגן הכהנים לרבי חנינא, משתלבות עדויותיו בתוך הדיון ההלכתי: מה שהיו עובדות היסטוריות הופכות לטענות הלכתיות שניתן לקבלן או לחלוק עליהן; מה שהיו זכרונות משפחתיים נעשים בסיס ללימוד עקרונות לוגיים וערכיים; מה שהיה "מעשה" הופך ל"הלכה". השינוי הזה מבטיח את הישארות הסיפורים על "מזבח" הדיון הבית מדרשי. אם לא יצליחו לעוברו בשלום, הם ייאלצו להידחות מן התורה ולהיעלם מלומדיה. דחייה כזו עלולה לבזות את מספרי העדויות, להשכיח אותם ואת סיפוריהם מן העם, ובכך לפגום ביסוד "קדושת" לימוד התורה - הקשר המתמשך בין העבר וההווה.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 
לדיון היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו
לתגובות: 
editor@bac.org.il   

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus